שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מה שיותר כחול
    במלאת 50 שנה ליצירת המופת של מיילס דיוויס, "Kind Of Blue", מנסה אשר קשר להסביר את סוד הקסם מאחורי אלבומו פורץ הדרך של הטיפוס השקט והקוּלי

    בעוד שחובבי הרוק יתווכחו, כנראה לנצח, מהי השנה המוצלחת ביותר בתולדת הז'אנר הצעיר הזה (לדעתי זוהי 1971, עם "אקוואלונג" של ג'טרו טאל, "LA Woman" של הדלתות, "Sticky Fingers" של הרולינג סטונס ו"פילמור איסט" של האחים אולמן), הרי שבקרב חובבי הג'אז קיימת הסכמה גורפת כי השנה המוצלחת, היצירתית, המשפיעה, המגוונת ורבת התפוקה ביותר בתולדות מוזיקת הג'אז היא 1959.

     

    מגזין המוזיקה האמריקני "בילבורד" כתב במאמר המערכת שלו בנובמבר 1959 כי דווקא שנות החמישים המאוחרות, ולא שנות העשרים, ייזכרו כ"עידן הג'אז" באמריקה. המבקר והסטוריון המוזיקה ליאונרד פדר כתב במהדורת 1960 של "האנציקלופדיה של הג'אז" כי "דווקא עתה, הג'אז זוכה הן להכרה אמנותית והן לבטחון כלכלי כמותם לא זכה מעולם".


    עטיפת האלבום. זה הקצב, ואתה שרוי בו 

     

    1959 הייתה צומת דרכים מוזיקלית בעולם הג'אז. היא הודיעה בצער על מותן של סוגות ג'אז מסורתיות כמו הסווינג והבי-בופ (וגם של נציגיהן עלי אדמות, כמו סידני בשה, לסטר יאנג ובילי הולדיי) ובישרה בשמחה על לידתן של אחרות, כמו האוונגארד וההארד-בופ. אולם המוות לא היה מיידי, והסוגות החדשות המשיכו לשאת עימן בדרך הטבע את הקוד הגנטי של קודמותיהן, ממש כפי שעשו גם קודמותיהן לפניהן. מפגש מוזיקלי כה מסעיר וחילופי דורות בשנה אחת של כל כך הרבה סגנונות בז'אנר מוזיקלי אחד, לא ארע מעולם, והוא בא לידי ביטוי מיוחד במאות (כן, מאות) אלבומי הג'אז שיצאו באותה שנה.

     

    יופי בהתגלמותו

    לרבים מחובבי הג'אז בעבר, בהווה (ומירב הסיכויים שגם בעתיד), גולת הכותרת של אותה שנה היה "Kind Of Blue" הנהדר של מיילס דיוויס מ-1959. האלבום הזה, השישי של מיילס דיוויס בחברת קולומביה, הוא היופי בהתגלמותו, פס הקול של החיים שהיינו חולמים שיהיו לנו.


    מחסל קריירות מוזיקליות בשני צלילים (צילום: Gettyimages)

     

    50 שנה בדיוק אחרי יציאתו, "Kind Of Blue" הוא אלבום הג'אז הנמכר ביותר (והממשיך להימכר) בהיסטוריה. זהו אלבום הג'אז היחיד בהסטוריה שהגיע למעמד פלטינה כפולה. גם מגזין רולינג סטון וגם אתר האינטרנט "אמאזון" בחרו באלבום לאחד האלבומים הטובים ביותר בכל הזמנים בכל הז'אנרים, בבחירות שנערכו בסיום המאה שעברה. זהו גם האלבום היחיד בהסטוריה שזכה כי יכתבו עליו ספר שלם, שיוחד אך ורק לעשייתו: "The Making Of Kind Of Blue: Miles Davis And His Masterpiece" של אריק ניסנסון.

     

    אז מה הפך את האלבום הזה לכה משמעותי בחייהם של רבים כל כך, כולל כותב שורות אלה?

    נדמה שכולנו רוצים להיות כמו מי שטוני סופרנו מכנה "The Cool Silent Type". כשטוני חושב על הטיפוס השקט והקוּלי הזה, הוא מעלה בעיני רוחו את גארי קופר. אני, לעומת זאת, חושב על מיילס דיוויס, במיוחד ב-"Kind Of Blue". הוא לא מנופף בגאוניותו, אלא עושה דברים בדרכו שלו, רגוע ובטוח. לאחרים אולי יש יכולת טכנית מעוררת השתאות, אבל מיילס יכול לנשוף שני צלילים בלבד ולחסל את כוונותיהם להמשיך בקריירה מוזיקלית כלשהי.

     

    "Kind Of Blue" מתחיל בקטע בשם "So What" שמדגים איך מריטת מיתר אצילית בקונטרבס ונגינה אלגנטית בפסנתר יכולים לכבוש את לבך, מבלי להזדקק לזיקוקין דינור מיותרים. מכאן והלאה, זה הקצב ואתה שבוי בו. יש בהמשך רגעים בלתי נשכחים: הסולו של מיילס בקטע "Freddie Freeloader" וגם הסולו של ג'ון קולטריין ב-"Blue In Green". אבל זה אני. אחרים ידברו על קטעים אחרים, ואני בטח אסכים איתם.

     

    ארבעה ענקי ג'אז בשיא בשלותם, אונם ויצירתם, כיבדו את האלבום הזה בגאוניותם הסקסופוניסט ג'ון קולטריין, המלחין והתאורטיקן ג'ורג' ראסל (שנפטר לפני מספר שבועות) והפסנתרן ביל אוונס. יחד עימם ניגנו באלבום אגדות ג'אז כמו ג'וליאן (קאנונבול) אדרלי בסקסופון אלט, פול צ'יימברס בקונטרבס, הפסנתרן ווינטון קלי וג'ימי קוב בתופים, היחיד שעדיין חי מבין המשתתפים באלבום.

     

    על עטיפת האלבום המקורי (וכמובן בהוצאה הכפולה החדשה עם התוספות שיצאה בימים אלה) כתב ביל אוונס כי המוזיקאים ראו את הקטעים בפעם הראשונה מספר דקות לפני שהחלו לנגן. מה שמופיע באלבום הוא פרי המפגש הראשון של החבורה הזו עם הלחנים הנפלאים של דיוויס וג'ורג' ראסל. מיילס, אגב, טען עוד שנים רבות לאחר מכן שאוונס מעולם לא ניגן טוב כפי שניגן איתו.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    דיוויס. בלי זיקוקי דינור מיותרים
    צילום: Gettyimages Imagebank
    7 לילות
    מומלצים