התעייפתי קצת מהרווקוּת, מהחיפוש המתמיד
אנשים מפחדים לוותר על כל החופש והשפע המדומה הזה. רוצים להישאר צעירים לנצח. מפחדים להזדקן ומרגישים שהתחייבות לקשר משמעותי אחד מסמלת את תחילת מסע הלוויה שלהם. אבל האמת היא שמסע הלוויה יצא לדרך בכל מקרה
הייתי בזוג והייתי לחוד. גם פה וגם שם חסר משהו. לא פשוט באף אחד מהמקומות. הרווק מפנטז על זוגיות, והאדם הזוגי מפנטז על חיי פרט. תמיד חסר משהו, תמיד יש ספק.
הזוגיים העייפים מבלים את הערבים מול הטלוויזיה בשיממון שמחופש לאינטימיות נעימה ושלווה. אין כבר כוח לעוד ריב קטן על רחיצת ערימת הכלים שממלאת את הכיור. הרווקוּת שחוגגת מחוץ לביתם המשותף נראה שמחה ומזמינה.
הרווקים הבודדים מבלים ערב ביתי שמחופש לזמן איכות עם עצמם, או יוצאים שוב לבר או מסיבה או עוד קפה עם חבר או חברה. עוד דייט ועוד זיון. החגיגות כבר הפכו מעייפות, רועשות וצפופות מדי. תחושת הבדידות מתפוגגת רק לכמה רגעים של מגע עם אנשים זרים, או צריכת חומרים משכרים.
יצאתי עם חבר וחברה לבילוי של יום חולין. התחלנו את הערב על חוף הים. האלכוהול כבר סחרר מעט את ראשינו והתחלנו לנהל משא ומתן על העתיד. שחר, בחור יפה וחסון עם לב רחב במיוחד, התאהב באחרונה בדמות טלוויזיונית מופלאה ועמל על תוכנית גאונית לאתר אותה ולהיתקל בה במקרה ברחוב. "משם כבר הכל יזרום", הוא אומר, ומוסיף "כן כן, לא לא. לא? אני לא יודע אם זו הבירה או העייפות, אבל זה נשמע לי פתאום מאוד הגיוני.
רויטל היא אשה יפה ומופלאה שלא מוצאים לרוב במחוזותינו. העובדה ששנינו רווקים בתקופה זו של חיינו לא מקלה על מערכת היחסים בינינו. אנחנו מצליחים לשמור על האיזון העדין שעליו מבוססת החברות בינינו, עד ששחר נזכר לשלוף את השד מהבקבוק ושואל: "תגיד, למה אתה לא עם רויטל? אתם קרועים אחד השנייה לא?"
"אתה קרוע עלי, נכון?" בודקת רויטל.
"בטח מותק, אבל את כמו אחותי, וזה לא מוסרי".
"יש לך מזל שאני אוהבת אותך", מסכמת רויטל.
שקיעה תל אביבית מקסימה צובעת את השמיים והים. "איזה יופי כאן. עכשיו אני לא יודעת מה לבחור, להסתכל על השקיעה או על שחר", אומרת רויטל.
אנחנו משוחחים על תחושת החוסר התמידית. שחר שואל כמה כסף הוא צריך שלא יהיה לו כדי להיחשב תפרן. רויטל מחפשת אהבה, ואני חושב לעצמי שתמיד רציתי לבנות איגלו. תמיד חסר משהו. שחר רוקם מזימה להעלמת החסרים המהותיים ללילה זה ומציע שנלך לבר שהוא אוהב במיוחד. "אתה לא מבין מה הולך שם", הוא אומר.
"מה הולך שם ומתי אנחנו זזים?" אני שואל.
"מפוצץ שם באתלטיות יפות", מסביר שחר.
"מה אמרתם?" שואלת רויטל בהתרסה.
"מלא בחורים איכותיים", אנחנו מבהירים.
לוקח לנו כמה דקות לשכנע את רויטל בתוכניתנו הגאונית להמשיך את הלילה בבר. רויטל, שלא מחבבת במיוחד את הקונספט, מפטירה לעברנו "פתטים" ונעתרת לבסוף.
שני גברים ואשה אחת נכנסים לבר תל אביבי. יכול להיות שאני הופך לחלק מבדיחה? אני מסתכל מסביב ושואל את שחר איפה כל היפהפיות שהבטיח. שחר עונה שצריך לשתות קצת כדי להעריך את היופי מסביב ורויטל ממלמלת "סתומים טילים".
בחורות צעירות מדי מפזזות ומשתכרות
עם כל שוט אנחנו נעשים יותר חייכניים וחברותיים לזרים שמסביבנו. שני שפים שמנים רוקדים עם כוסות אלכוהול בידיהם. בחורות צעירות מדי מפזזות ומשתכרות, לבושן חושף ומזמין. צעירים חלולים מפתים וחושפים שרירים. נשים שהשאירו את נעוריהן הרחק מאחור מנסות לחיות ולהישאר צעירות לעד. רווקים ונשואים חיים את הלילה, האלכוהול, הסמים, כאילו היה זה ערך עמוק בפני עצמו. אנשים מנסים להרגיש "שווים". התנהלותם אומרת - תראו אותי איזה מגניב אני, כמה אני חכם מצחיק וחתיך.
אנשים רוקדים ומפלרטטים. מתקרבים ומתחככים זה בזה. הלצות ואמירות מחופשות לשנונות. רמיזות מיניות ומיניות שלא צריכה רמזים. אנשים זרים מתחילים להתחבק ולהתנשק.
בלונדה רזה לבושה במיני קצרצר מחייכת אלי בהתמדה. כבר אין לי כוח לחייך בחזרה. אין לי כוח לעוד שיחה מעייפת. ואז מה? להתעורר אחרי כמה שעות עם כאב ראש בגודל של איגלו ולגלות שאשה זרה נמצאת בביתי, במיטתי?
שחר מפלרטט עם בחורה יפה ומזמינה. אני שואל אותו בת כמה. "23, אבל היא אוהבת גברים בגילנו", הוא עונה. וואלה, אני אומר לעצמי. כשהתגייסנו לצבא הוריה חגגו לה יום הולדת בגן.
שחר כבר שמח במיוחד רוקד ומידי פעם, ניגש ומחבק אותי ואת רויטל. רויטל כבר שופעת מחמאות, מחבקת ומלטפת אותנו. אתם יודעים כמה אני אוהבת אתכם?
אחרי כשעה מחליטה רויטל לפרוש: "טוב, אני לא בשביל ברים. כל מיני יצורים מתחילים איתי. מה הם חושבים, שאני פותחת את הרגליים לכל גברבר סתום ודוחה שמחייך אלי? תישארו אתם. מחכה לי ספר בבית".
אני נשאר עם שחר על הבר. למרבה הפלא אנחנו מתמקדים זה בזה ומדברים על החיים. הבלונדה משמאלי כבר חצי מיואשת, הולכת לרקוד. כמו מגנט היא מושכת אליה גברברים צוחקים.
מי אלה כל האנשים האלה ולמה הם כל כך שמחים?
הבר כבר מלא לעייפה. שחר ואני נדחקים בין הרוקדים, ואחרי כמה רגעים כבר נפרדות דרכנו. צפוף רועש ומסריח פה פתאום. הספר של רויטל כבר נראה לי הרבה יותר יפה ונעים. אנשים זרים מסביבי צוהלים ומתקרבים כמו שרק מסטולים גמורים יכולים. כואב לי הראש ולא בא לי להמשיך לשתות. מי אלה כל האנשים האלה ולמה הם כל כך שמחים? אנשים זרים קופצים, מתחבקים ומתנשקים. וואלה, הזדקנתי. שחר מגיח מאחת הפינות של הבר בדיוק כשאני עומד לפרוש.
זה לא בשבילנו כבר, אנחנו מסכמים. אין לנו את הכישרון לזה. אולי התעייפתי, אולי הזדקנתי, אולי זה סתם לא אני.
"אז אתה הולך להתחתן עם ההיא מהטלוויזיה?" אני שואל.
"ברור", אומר שחר.
"יפה לך. מצאת דרך להישאר רווק ולהרגיש שאתה איש של זוגיות. עלית על הטריק", אני אומר.
אנשים מפחדים לוותר על כל החופש והשפע המדומה הזה. רוצים להישאר צעירים לנצח. מפחדים להזדקן ומרגישים שהתחייבות לקשר משמעותי אחד מסמלת את תחילת מסע הלוויה שלהם. האמת היא שמסע הלוויה יצא לדרך בכל מקרה. הרווקוּת מלאה חרא גם עבור אלה שנראים מרוצים וחוגגים.
גם זוגיות אינה נטולת חרא. נראה שאין ממש מנוס מחרא בחיים האלה. אני יודע שאנחנו לא מפסיקים לחפש ולא מפסיקים להרגיש שמשהו חסר. אולי הבדידות האינהרנטית שבחיים היא זו שמניעה אותנו להתחתן או לצאת לברים, להשתכר או להסתמם. אולי לא. לפעמים החיפוש אחרי משהו נראה לי יותר כמו בריחה ממשהו שמעורר בנו אימה. בדידות פנימית מכרסמת בנו ומניעה אותנו להתרוצץ מסביב לזנב.
ברים זה כבר לא בשבילנו, שחר ואני מסכימים. אבל בדרך הביתה אנחנו נעצרים בעוד שניים-שלושה ברים, רק כדי לוודא סופית שלא פספסנו משהו.
לפנייה לכתב/ת 
