באמת שמצטער על המכתב?

בכל פעם שמביאה אניטה שפירא בספרה המשובח ציטוט מדברי י.ח ברנר, נדמה כאילו האנרגיה האינטלקטואלית והרגשית הדחוסה, העומק הטרגי והקומי כאחת והברק הלשוני העוצר נשימה שיש במשפטים האלה - מאיימים לחרוך ולהצית את הדף. ברנר הוא אולי הסופר בעל הראש המזהיר ביותר בכל תולדות הסיפרות העברית.

אין כמעט אח ורע לחריפות החד פעמית, הברוטאלית והשוברת לב, שבה הוא מגיש את עצמו, בכתיבה ובחיים, לנמען שלו, יהיה אשר יהיה. עומק ומורכבות הדיכאון שממנו סבל ברנר כל חייו - ושאותו מיטיבה להראות שפירא - הוא כעומק החיוניות הבלתי נדלית של המחשבה והלשון שלו. לעיתים רחוקות, נדמה, נראה השחור של מצולת הייאוש שלו כה ססגוני ומלא תנועה. זהו עוד אחד מאותם פרדוקסים ברנריים.

רק לבי צועק ולא יחדל (צילום: AP)

את חיתוך הדיבור העז הזה, המשולל כמעט קהות ואטימות דכאונית, ומוטען באותה "צעקה" ברנרית מפורסמת, מוצאים באחד המכתבים הכי קורעי לב של ברנר בביוגרפיה; הוא נכתב בעיצומה של מרה שחורה שבה היה שרוי ברנר, לאחר שאישתו חיה ברוידא לקחה איתה לאירופה את בנם, אורי ניסן, בעקבות גירושיה מברנר.

וכך הוא כותב לשלום שטרייט, ידיד משותף שלו ושל גרושתו: "ידידי! זה עשרה שבועות שנתייתמתי. איני יכול לחיות בלי אורי ניסן. אין לי כל עניין. אני שוכב כל הימים. גם קיבתי חדלה לעכל, ומלבד לבן איני יכול לאכול כלום. אין איש אשם. אבל גדול אסוני מאסונו של איוב. לו היתה שאלת הצדיק והרשע. לי אין כל שאלות. רק לבי צועק ולא יחדל: אורי! אורי! ולמה? לאיזו תכלית?"

צועני בעיר נוכרייה

"למה לו לשבוע ממרורים ולהיות ילד צועני בעיר נוכריה, בשעה שהיה יכול להריץ גלגלים בנחלת-בנימין ולהיות איש ככל האנשים? וגם אימו – הן רע לה בווינה. למה לא תוכל לשכור פה חדר ולחיות פה? למה לה לשבת שם?...האם כרך אומלל זה הוא מקום מושב לילדים? וילד בן שש עם עצבים דקים – הצריך הוא להתאמצויות כאלה?...ידידי! אני הולך וכלה. זהו כל מה שאני יכול להגיד לך.. מה לי לעשות!"

ברנר לא הגזים הרבה במכתב ביחס לתמונה הנפשית שלו: הוא היה הרוס לגמרי מהפרידה הכפויה מהילד. ובכל זאת, טמונים במכתב המיוסר והמייסר הזה, כמה וכמה "אף על פי כן" קטנים ובינוניים, שהראשון שבהם, מה לעשות, הוא לגמרי קומי. הלוא אי אפשר שלא להתגלגל מצחוק למקרא התיאור ההיסטרי על בנו, המבלה בנועם ובביטחה עם אימו בווינה, כעל "ילד צועני בעיר נוכרית, בשעה שהיה יכול להריץ גלגלים בנחלת בנימין.."!

כוח הדמיון של ברנר, שלא הושבת כלל ועיקר בגלל הדיכאון ואולי אפילו להיפך, ממריא כאן, והוא "משליך" (בלשון הפסיכולוגיה) את דמותו שלו כנווד מרוד, חסר הגנה ו"צועני" על בנו המטופח. זהו בדיוק אותו "דמיון ספרותי" שהסופר ש"י עגנון, בקוצר ראות נרקיסיסטי, טפל על ברנר דווקא את היעדרו, וטען שברנר הוא סופר חסר דמיון!

עניין מפותל נוסף הנמשך מהמכתב הזה הוא המניפולציה הרגשית והסחטנות: ברנר אמנם כתב את המכתב לשטרייט, אולם כנראה ידע וגם רצה שזעקת הייאוש תגיע לאוזניה של גרושתו. והיא אכן הגיעה, וגרושתו אכן נבהלה כמו שצריך וסברה שברנר עומד לשים קץ לחייו.

דיכאון רב שימושי

עובדה זו איננה מבטלת את העוצמה האותנטית של הדיכאון הברנרי, אולם ממחישה את המורכבות ואת התפקידים השונים שמילא הדיכאון הזה בחייו. דיכאונו של ברנר מצטייר לא רק כהפרעה שחיבלה ביחסיו עם המציאות ושיבשה את שיפוטיו, אלא גם להיפך - כמרכיב נפשי שעזר לו לפעול בתוך המציאות על פי תפיסתו ובכפוף לסדר היום הפנימי שלו!

הזכויות על התמונה התלת מימדית הזאת של הדיכאון הברנרי שייכות רובן ככולן לביוגרפית אניטה

שפירא. בתבונה, ברגישות, ועם חוש מידה מרשים ביחס לדמות ולספור חייה, מצליחה שפירא גם להיחלץ מהמיתוס העוצמתי הרווח של ברנר "בעל היסורים" והקדוש הלוקח על עצמו את סבל הקולקטיב היהודי, וגם לא לבטל ולא להמעיט מחומרתן ומעומקן של התהומות שלתוכן התמוטט.

שפירא שואלת לא רק את השאלה המתבקשת על מהות הדיכאון הברנרי והמיתוס סביבו, אלא את השאלה הלא פחות מכריעה - על התפקיד של הדכאון הזה בחייו וביצירתו. הדיכאון, מתברר, לא רק הרס אותו, אלא גם בנה אותו, ועשה זאת בתקופות חשוכות אלה של נסיגה מעצמו ומהעולם יצר ופעל כמעט בלי הרף.

פרט מתוך "ברנר, סיפור חיים" מאת אניטה שפירא. הוצאת עם-עובד, ספרית אפקים