שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הסכנה מאחורי "העוף-על-כל-צלחת"
    "ממקומה המקופח משהו בסדר היום הפוליטי, משפיעה תעשיית המזון על חיינו וחייהם של שאר דרי כדור הארץ אולי יותר מכל פעילות כלכלית אחרת. הגידול העולמי בצריכת הבשר משקף למשל, את הצלחתם של בעלי-ההון להכפיף את אורח החיים של בני-אדם לאינטרסים שלהם". שיעור במכללה החברתית-כלכלית

    אוכל הוא נושא פוליטי, אולי הנושא הפוליטי בהא הידיעה. במצעם של ארגונים ומפלגות (גם בשמאל) קשה למצוא זכר להיבט הפוליטי בכל הקשור לכלכלה של המזון. אבל ממקומה המקופח משהו בסדר היום הפוליטי, משפיעה תעשיית המזון על חיינו ועל חייהם של שאר דרי כדור הארץ אולי יותר מכל פעילות כלכלית אחרת. ואין הכוונה רק להשלכות הבריאותיות של המזון שאנו מכניסים לגופנו. מדובר בנושאים כמו יחסי הכוח הפוליטיים בין הצפון והדרום ובין תאגידי הענק לאזרחים, ביכולת השרידה של קהילות שלמות על פני כדור הארץ, בקטסטרופות סביבתיות, כגון שינויי האקלים והרס מקורות מים, וכמובן, בתנאי החיים של הפועלים המייצרים את המזון, ושל בעלי-החיים שהם הקורבנות הרבים ביותר של התעשייה.

     

    במחצית השנייה של המאה העשרים חלה מהפכה בכלכלת המזון העולמית. השתנה האופן שבו המזון שלנו מיוצר. השתנתה הבעלות על אמצעי הייצור. השתנה אפילו המזון עצמו. בארצות הברית של אמצע המאה העשרים הפך העוף-על-כל-צלחת לחלק בלתי נפרד מהחלום האמריקאי, ולחלק בלתי נפרד מכלכלת השפע שאת נזקיה אנו משלמים עד היום. הצריכה מרקיעת השחקים של מזון מהחי ומשקאות קלים ממותקים שינתה בתורה את מבנה גופו של האזרח האמריקאי: אחד ויותר מכל ארבעה אמריקאים סובל מהשמנת יתר.

     

    בעוד ארצות-הברית ממשיכה להחזיק בשיא העולמי של צריכת בשר לנפש (342 גרם בממוצע לנפש ליום נכון ל-2002), השינוי המשמעותי ביותר מתרחש כיום במעמדות הביניים החדשים בעולם השלישי. חברות שהתבססו בעבר בעיקר על מזון צמחי עוברות יותר ויותר לתפריט הבשרי האמריקאי. בברזיל קפצה צריכת הבשר בין השנים 1962 ו-2002 פי שלושה ויותר: מ-76 גרם בממוצע לנפש ליום ל-226 גרם. גידול בשיעור דומה נמדד באקוודור: מ-49 גרם ל-123 גרם. צריכת הבשר בקמבודיה ב- 2002 הייתה נמוכה יחסית: 38 גרם לנפש ליום בממוצע, אך גבוהה פי שלושה מהצריכה ב -1961

    (13 גרם לנפש ליום). בסין זינקה צריכת הבשר לנפש באותה תקופה פי יותר מ-14:  מ-10 גרם ליום ל-143 גרם ליום.

     

    תהליך זה אינו פוסח על הסביבה הקרובה לנו. צריכת הבשר נוסקת בכל מדינות המזרח התיכון. אבל דומה שהחברה הפלסטינית חשופה לתהליך זה יותר מכל חברה ערבית אחרת. בסקרי תזונה שנערכו בשנות השלושים והארבעים נמצא שהתזונה של האוכלוסייה הפלסטינית הייתה אז צמחונית כמעט לגמרי, והתבססה בעיקר על חיטה או דורה, ירקות, פירות וקטניות. מוצרי חלב היו חלק משמעותי מהתזונה במקומות מסוימים, אבל אכילת בשר הייתה חריגה, כמוה כאכילת ביצים.

     

    הדבר לא נבע מעוני – גם משפחות עשירות נמנעו רוב הזמן מאכילת בשר – אלא מהמבנה של המערכת הכלכלית שתאם את תנאי הארץ. בסך הכול, אכלו הפלסטינים מזון רב יותר ומזין יותר מאוכלוסיות המהגרים היהודיות. לפי סקר משרד הבריאות הישראלי מהשנים 2001-1999, אמצו הפלסטינים כמעט לחלוטין את הרגלי התזונה שהביאו המהגרים היהודים מאירופה: צמצמו את צריכת הדגנים, הקטניות, הירקות והפירות, והשיגו את היהודים (וכל חברה ערבית אחרת) בצריכת הבשר. מבחינה כלכלית-פוליטית המשמעות עבור הפלסטינים היא תלות במשק היהודי (שמרכז את מרבית ייצור המוצרים מהחי), ועבור העולם הערבי - תלות ביבוא של בשר, הכולל בעלי-חיים לשחיטה ומזון לבעלי-חיים.

     


    מתיחת כנפיים, מגע בין הורה לצאצא, הליכה, חיפוש מזון - מיותרים לחלוטין

     

    התהליכים הללו אינם צריכים להטריד רק פעילים לזכויות בעלי-חיים. למעבר מתזונה מהצומח לתזונה מהחי היגיון כלכלי פשוט. ניתן לגרום לאנשים לאכול יותר – ואנחנו אכן אוכלים יותר מבעבר. אבל יש גבול לכמות האורז, החיטה, העדשים והענבים שאדם אחד יכול לאכול. אבל אם נשתמש בקרקע ובמים לגידול תירס או סויה, נאכיל בתירס ובסויה את הבקר ובעלי-חיים אחרים, ונמכור את בשרם לבני האדם, נוכל להתרחב ולהתרחב ועדיין למצוא די והותר לקוחות למוצרינו. מבחינת בעל ההון בשר הוא בעצם סוג של תירס מרוכז בתהליך שמאפשר למכור כמויות גדולות בהרבה של תירס. בכלכלה שפויה, שרוצה להועיל לבני האדם, תהליך ה"ריכוז" הוא תהליך של בזבוז משאבים.

     

    הגידול העולמי בצריכת הבשר משקף, אם כן, את הצלחתם של בעלי-ההון להכפיף את אורח החיים של בני-אדם לאינטרסים שלהם. ביטויים נוספים הם ההתרחבות של רכישת מזון מעובד ושל האכילה מחוץ לבית. כך הופכות הפעולות הכלכליות של הכנת המזון והגשתו, פעולות שנעשו בעבר במסגרת המשפחה או הקהילה, לחלק מכלכלת המזומנים. מנגד, נשים שבעבר "לא עבדו", כלומר עבדו במשק הבית, ולעתים החזיקו משק חקלאי קטן בעיקר לצריכה עצמית, "מתפנות" למכור את עבודתן בשוק העבודה. מרגע שהפעולות של עיבוד המזון והגשתו עברו לכלכלת המזומנים, הן רוכזו מהר מאוד בידיהם של מספר תאגידים בינלאומיים גדולים. מקדונלדס היא, כמובן, הדוגמה הראשונה שצצה בראשי.

     

    לא רק תעשיית המזון המהיר מתרכזת בידיהם של תאגידים בודדים שבסיסם, בדרך כלל, בארצות-הברית. תעשיית המזון העולמית כולה נופלת בהדרגה בידיהם של מספר מצומצם של תאגידי ענק בינלאומיים: תאגידים כמו נסטלה, קראפט, קרגיל, מונסנטו, טייסון ואחרים. שם המשחק הוא אינטגרציה אופקית ואנכית שמשמעה, תאגיד אחד ששולט בכל שלבי הייצור.

     

    כך, למשל, תאגיד כמו טייסון, המתמחה בבשר עוף, ישלוט – באמצעות בעלות ישירה או מערך חוזי – בחברות לייצור מזון לעופות; בחברות לפיתוח זני עופות המתאימים לצרכי התעשייה; במפעלים לייצור עופות לרבייה ובמפעלים אחרים שבהם התרנגולות הללו מטילות ביצים שיישלחו למדגרות (אף הן בשליטת טייסון) שבהן יבקעו אפרוחים שיישלחו לסככות ענק אטומות, גם הן בשליטת טייסון, שבהן הם יפוטמו במזון של טייסון, ומהן הם יישלחו למשחטות של טייסון ולמפעלי העיבוד של טייסון ולבסוף למערך השיווק של טייסון. אינטגרציה אופקית משמעה סילוקם מהשוק של מתחרים (בין על-ידי רכישתם או התמזגות אתם ובין על-ידי הבאתם לקריסה פיננסית) ויצירת אוליגופולים – מצב שבו מספר קטן של תאגידים גדולים מחזיקים יחד במרבית השוק.

     

    התוצאה החברתית המרכזית של האינטגרציה היא הרס הקהילה הכפרית. תאגידי הענק מפיצים שיטות חקלאיות של ייצור המוני וזול, המבוסס על משקי ענק, טכנולוגיה חדישה, שימוש אינטנסיבי בכימיקלים – וגם שימוש בסובסידיות ממשלתיות. איכרים קטנים אינם מסוגלים להתחרות במחירי המזון הנמוכים, וגם לא לרכוש את המיכון, זרעי הכלאיים, הכימיקלים וחומרי ההדברה. רובם נאלצים למכור את אדמתם ולחפש את מזלם בערי הפחונים הצומחות סביב הערים הגדולות, בעוד שהאזורים הכפריים מתרוקנים מתושביהם.

     

    אחרים נכנסים למערבולת הולכת ומעמיקה של חובות והלוואות. איכרים רבים בהודו מתאבדים. לעתים הם עושים זאת בעזרת אותם חומרי הדברה שהבטיחו להם עתיד כלכלי מזהיר אבל הובילו אותם לחובות ולקריסה כלכלית. מעטים שורדים באמצעות ויתור על המשק המסורתי המגוון, האוטרקי והאקולוגי, ותוך אובדן עצמאותם הכלכלית והשתלבות בפרויקט של התאגידים הבינלאומיים.

     

    בעולם המערבי, החלק של ההכנסה הפנויה המוקדש לרכישת מזון הולך ויורד. המחירים הנמוכים, שמאפשרים לתאגידים לסלק מדרכם את החקלאים הקטנים, אינם משקפים את מחירו האמיתי של המזון. תאגידי הענק הם מומחים בהחצנת עלויות, ובהטלתן על הציבור הרחב ועל כלל אוכלוסיית כדור הארץ. לעתים משלמת החברה את המחיר במזומנים ממש: משלם המסים האמריקאי מסבסד באופן מאסיבי את תעשיית התירס שם: המדיניות של הממשל האמריקאי מעודדת את החקלאים לייצר כמויות ענק של תירס בחוות רחבות ידיים, למכור אותו במחירי הפסד ולקבל בתמורה סובסידיות נדיבות. התירס לא נועד למאכל אדם – הוא משמש בעיקרו כחומר גלם זול למזון לבעלי-חיים, לייצור ממתיק למזון ולמשקאות, להפקת דלק ביולוגי ועוד. למעשה, הציבור מסייע להוזיל את התשומות של תעשיית הבשר ושל חברות המזון הגדולות. לייצור ירקות, למשל, לא ניתנות סובסידיות דומות.

     

    מחיר כבד בהרבה אנו משלמים מחוץ לכלכלת המזומנים. תעשיית החי לבדה אחראית ל-18% מהפליטות של גזי חממה (במונחי פחמן דו-חמצני) – יותר מכל תעשיית האנרגיה, יותר מכל התחבורה העולמית (מכוניות, מטוסים וספינות גם יחד) ויותר מכל תעשייה בודדה אחרת. נזקים סביבתיים אחרים הם דלדולה של הקרקע, סחף קרקעות, זיהום מקורות מים, יצירת אזורים מתים באוקיינוסים (עקב ריכוזים גבוהים של חנקן משאריות של דשנים כימיים והפרשות של בעלי-חיים) ועוד.

     

    את המחיר הסביבתי משלמים, כמובן, לא רק בני האדם אלא גם בעלי-החיים המאכלסים

     את הפלנטה לצדנו. מחיר נוסף אנו משלמים באמצעות מערכת הבריאות. תרבות המזון שהתאגידים מקדמים היא כר נרחב למחלות, כגון סכרת סוג 2, מחלות לב, סרטן ועוד. הטיפול בחולים מוטל על מערכות הבריאות הציבוריות במערב, ויותר ויותר גם בעולם השלישי.

     

    מחיר כבד במיוחד משלמים כששים מיליארד בעלי-החיים המומתים מדי שנה בתעשיית המזון המוטה לייצור מוצרים מהחי. "החצנת העלויות" עבורם היא חיים קצרים של סבל לטובת מקסום רווחי התאגידים. לתאגידים אין שום עניין בפעולות של בעלי-החיים שאינן נוגעות ישירות לפיתוח שרירי החזה של האפרוחים בתעשיית הבשר, ייצור החלב אצל הפרות או הטלת הביצים אצל תרנגולות. מתיחת כנפיים, מגע בין הורה לצאצא, הליכה, התעופפות, התנהגות טבעית של חיפוש מזון - כל אלה מיותרים לחלוטין בעיני התעשייה.

     

    את התרנגולים לבשר, למשל, הפכה התעשייה באמצעות ברירה מלאכותית למפלצות המגיעות תוך כשישה שבועות למשקל של 2 ק"ג, עם חזה ענק שנתמך על-ידי שלד, לב וריאות אפרוחיים. הרי לשלד, ללב ולריאות אין ערך כלכלי, לפחות כל עוד התמותה, הנגרמת בגלל העיוותים הגופניים, אינה עוברת סף מסוים.

     

    המזון הוא אחד המשאבים הבסיסיים ביותר עבורנו. בלעדיו אין לנו קיום. השליטה באמצעי הייצור שלו היא מקור עצמה שאין בלתו. המחיר של כלכלת מזון שאינה בת קיימא מבחינה סביבתית הוא כבד מנשוא. הגיעה העת שנשים את המזון במרכז הפעילות הפוליטית שלנו בתביעה למדיניות מזון שתבטיח צדק ורווחה - ולא רווחים וריכוז השליטה באמצעי הייצור; שתחדש את המרקם הכפרי; שתבטל את השעבוד של בעלי-החיים ותשים את הדגש על מניעת זיהום האוויר והמים, על ניצול נכון של משאבי הטבע המקומיים, ועל שילוב בין מערכות הצומח, בעלי החיים ובני האדם.

     

    • הכותב יוסי וולפסון הוא פעיל לזכויות בעלי-חיים, לרבות זכויות אדם. עבד עד לאחרונה במוקד להגנת הפרט, וכיום מרכז את המרכז הקהילתי הצמחוני בירושלים.
    • ב-2.9 ייפתח בקיבוץ רבדים קורס במסגרת המכללה "בין ממון למזון" העוסק במזון, חברה וכלכלה. לפרטים ניתן לפנות ל adi-dori@hotmail.com.  


    • המכללה החברתית-כלכלית מונעת בידי פעילים ואנשי אקדמיה המלמדים בה בהתנדבות, ופועלת כדי להקנות לתלמידים בכל הארץ ידע ביקורתי ותיאורטי על החברה הישראלית - לצד כלים מעשיים לשינוי חברתי. המדור מגיש שיעורים מתוך תוכנית הלימודים של המכללה.  
    • לכל השיעורים לחצו כאן .

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רוח טובה
    יד שרה
    כיתבו לנו
    מומלצים