בית צבי מציג: מסך הזהב

אחרי שנה לא פשוטה, עם גיבנת של גירעון מצטבר שעומד על יותר מ-2 מיליון שקל, וחילופי הנהלה מטלטלים, יפתח "בית צבי" בסוף החודש את המחזור ה-50 שלו. זו הזדמנות מצוינת לעצור ולשאול מדוע עדיין יש צורך בבתי ספר למשחק, בשעה שדוגמנים ופליטי ריאליטי כובשים את הבמות, ושחקנים מככבים לא פעם בקמפיינים שבינם לבין תיאטרון אין ולו דבר.

"אחרי 50 מחזורים ומציאות משתנה צריך לשאול לאן אנחנו הולכים מפה", אומר מיכה לבינסון, המנהל החדש. אחרי 3 חודשים בתפקיד לבינסון יודע שמה שמבדיל בינו לבין שאר בתי הספר הוא בעיקר הוותק. "זה בית הספר הוותיק והגדול ביותר בארץ, ומכיוון שמי שהקים אותו בזמנו הוא משרד החינוך והתרבות, יש לו במובן מסוים גם ארומה ממלכתית".

"זה לא פועל בהכרח לטובתנו. הרבה יותר קל לחבק יצור חדש, חתרני, רענן ואנטי ממסדי. הייתי רוצה לשמור על המכובדות ובמקביל להקפיד שהמקום יהיה חי, בועט וצעיר, מקום ששואל שאלות ולא מתנהל מכוח האינרציה".

בית צבי תחת לבינסון חותר להשיג הכרה של המועצה להשכלה גבוהה. עד שזה יקרה, יש להניח, יזרמו לא מעט מים בירקון. בכל זאת, לדברי לבינסון תואר יהווה פתרון עבור התלמידים שאוהבים תיאטרון, אך אינם רואים את עצמם בהכרח משתלבים בשוק כשחקנים.

הגיע הזמן לשינוי

"אני בפירוש חושב גם על הקמת מסלול בימוי, וחיזוק של שיעורים במקצועות הטכניים כמו הפקה, ניהול הצגה, תפעול סאונד ותאורה. אני זוכה לרוח גבית מפרגנת. העובדה שהיום הטלוויזיה והקולנוע הם אפיק תעסוקה עם היצע לא מבוטל - זה משהו שצריך לתת עליו את הדעת".

"רוצה מקום חי ובועט". מיכה לוינסון (צילום: גדי דגון)

"בנוסף, חשוב לי שהבוגרים יוכלו להשתלב בזרם המרכזי, אבל גם במסגרות אלטרנטיביות. בית צבי ביסס את עצמו כחממה לשחקני מחזות זמר ואסור לאבד את זה. מצד שני, לדעתי היתה הגזמה במינונים על חשבון הזנחת המחזאות המקורית".

"בנוסף, אני חושב שיש צורך לייצר לתלמידים סביבת עבודה נקייה מתחרות, כזו שמאפשרת להם להיכשל, ליפול על האף ובגלל זה גם להעיז. יש פה מסורת של תחרויות, שמטרתן לאפשר לתלמידים לקבל מלגות כדי לעמוד בשכר הלימוד. לדעתי זה מכתים את סביבת העבודה".

מתוך ההפקה "שוק המציאות" (צילום: אייל לנדסמן)

זאב רווח, בוגר המחזור הראשון של "בית צבי", הגיע למוסד אחרי שהתקבל לתיאטרון הבימה מתוך רצון להעשיר את עצמו ולסגל מיומנויות לאומנות בה בחר. "קראתי מחזות בעיקר רוסיים מגיל צעיר, אבל חשבתי שזה לא מספיק. היה לי חשוב ללמוד", הוא אומר.

רווח: מכל מוריי למדתי

במבחן הכניסה שלו עמדו מולו בין היתר חנה רובינא, אהרון מסקין, שרגא פרידמן ופרופסור חיים גמזו, מייסד בית הספר. ביחד איתו התקבלו ללימודים באותה השנה 60 איש. את המחזור סיימו 7 בהם יוסף שילוח. התקופה זכורה לו כקשה מבחינה כלכלית. לפרנסתו עבד בבית חרושת לשימורים ובמועדון "החמאם", שם שירת בין היתר את מושאי הערצתו: שייקה אופיר ודן בן אמוץ.

"מכל אחד מהמורים שלי למדתי המון", אומר רווח. "למדתי ליהנות ממה שאני עושה ולהסתכל על עצמי מהצד. למעשה, שם מצאתי את הייעוד שלי. אלוהים נתן לי כשרון, אבל זה לא מספיק. המפתחות והכלים של עבודה על תפקיד, ההבנה של הקשר בין שחקן לקהל, את כל זה למדתי פה. באתי משוכנע שזעם ואנרגיות קיצוניות הן מה שהופך שחקן לגדול". 

"למדתי שהחוכמה היא לשמר את האנרגיה ולשחרר בכל פעם קצת. לסמן שיאים של דמות ודרכם להעביר את הכוח שלה לקהל. למדתי לדבר בשקט, אבל שישמעו אותי עד סוף האולם בזכות הדיקציה. למדתי איך להחזיק דמות מבלי לשעמם. באתי בור ועם הארץ, נער ישיבה תיכונית חקלאית שמצא את ייעודו כמשרת של קהל".

פרטנרית בכור היתוך

ענת וקסמן היא בוגרת המחזור הראשון שסיים את לימודיו תחת ניהולו של גרי בילו. בכיתה שלה למדו בין היתר ג'וליאנו מר, סי היימן, יעקב כהן, אודיה קורן ועידית טפרסון. "זו היתה כיתה מאד יצירתית ותומכת, היינו אחד בשביל השני. כור ההיתוך הזה לימד אותי לפרגן, מושג שעד אז לא הכרתי ומוביל אותי עד היום".

וקסמן. לוקח זמן להבין מה זה תיאטרון (צילום: יפעת יוגב)

"למדתי להיות למען הפרטנר וזה הדבר הכי חשוב במקצוע. למשחק יש כלים ומסגרת. כישרון זה נחמד, אבל זה לא מספיק. לקח לי שנים לומר לעצמי שאני מוכנה. למעשה, רק בעשור האחרון זה קרה. לוקח זמן עד שאתה מתחיל להבין מה זה הדבר הזה שקוראים לו תיאטרון".

לטובת תלמידי תיאטרון חדשים אומרת וקסמן: "אם יש משהו שלמדתי בתיאטרון זה שצריך להשאיר מחוץ לכתלים את החיים, אלא רצוי להביא את החיים פנימה כדי לנבור בתוכם, ללמוד להכיר את התהומות, אבל לשמור על עצמך בתוך הלונה פארק הזה".

עידו רוזנברג מהקאמרי, שסיים את לימודיו לפני 4 שנים, אומר: "בית צבי מבחינתי זה שעות טיסה. המקום מחשל אותך, מעביר אותך את כל החוויות הנעימות והלא נעימות של המקצוע. היו לי היו הרבה לילות בלי שינה, הרבה תסכולים, אבל פה גם למדתי רגישות".

איתי טיראן, עוד בוגר, מוסיף: "החוויות שעברתי פה הן חלק מאד חשוב בתקופה של עיצוב אישיות, תקופה שבה

שאלתי את עצמי שאלות מהותיות. ברור שהמסגרת בתקופה שכזו מקבלת משמעות גדולה. החוויות בחללים האלה היו אינטנסיביות וקיצוניות. זה הופך לזיכרון חושי כמעט".

למרות זאת, טיראן, בניגוד לאחרים, לא משוכנע שבית ספר הוא הכרח עבור שחקן. "כל שחקן זקוק לסוג אחר של בית ספר. זה לא חייב להיות ברמת הדיפלומה, זה יכול להיות בצורה של מפגש מכונן עם במאי למשל. כמו איליה קזאן וג'יימס דין".

"מפגש מקצועי מאפשר לך את הזכות להיכשל ולספוג. גרי בילו היה אומר ששחקן זה 99% כשרון ואחוז של לימודים קשים. עבורי המקום היה אוטוסטרדה של גירויים ואינפורמציות. זה הותיר אותי לא מוגן ופרוץ. אני חושב שבעיקר צריך שם זה ענווה. בית צבי זה כמו המעבדה של פרנקנשטיין במובן מסוים".