לבן בחלום שחור
פרידולין, גיבור "סיפור חלום" של ארתור שניצלר, משתומם באחת הסצינות ממחרוזת הובנה שחורה, ועל ידי כך בעצם מציע לקורא את התובנה הכי עמוקה על הכאוס שבנפשו
בקטע אחד ב"סיפור חלום" של ארתור שניצלר, משתומם הגיבור פרידולין על כך שמריאנה, אחת הדמויות בספר, עונדת פתאום "מחרוזת אבני הובנה". הקורא חצוי בנפשו: מצד אחד הוא שותף גמור לפליאתו של הגיבור לנוכח המחרוזת, ומצד שני, אין לו צל של מושג על מה עליו להשתומם בעצם.
צרור של שאלות בוקע כאן בבת אחת, מתוך אותו סדק של אי הבנה במירקם הסיפורי. קודם כל: מה היא בכלל "מחרוזת הובנה"? שנית: מה מיוחד, מטריד, או יוצא דופן בענידתה של מחרוזת כזאת? שלישית: של מי המומחיות היתרה הזו בתכשיטי נשים, של הסופר שניצלר או של גיבורו הרופא, שככה הוא יודע לזהות מיד, בטביעת עין זריזה של מעריך מטעם "סותבי'ס," שמדובר ב"מחרוזת אבני הובנה" ולא במחרוזת אבני אוניקס למשל?
מי כזה מומחה בתכשיטי נשים? ציור של פיקאסו (באדיבות מוזיאון תל אביב)
ולבסוף: האם הידענות הספציפית הזו באשר לטיב המחרוזת - בין אם היא מטעם הסופר או מטעם הגיבור – מבהירה או מעמעמת לקורא את התמונה הוויזואלית? צריך להגיד שהפליאה השקטה והסוגסטיבית של פרידולין איננה הפליאה היחידה ב"סיפור חלום", שמלא בתדהמות רעשניות ביותר.
במשך לילה שלם מטולטל פרידולין במחוזות שונים של ארוטיות ביזארית ואפילו סיוטית, הכוללים בין השאר אורגיה סודית מסוכנת, מפגשים עם פרוצה שנראית כמו ילדה וילדה שנראית כמו פרוצה, נשפי מסיכות ותחפושות, חלומות וזכרונות ועוד.
כל עמוד כמו עץ חג מולד
כמעט כל עמוד בספר הוא עץ חג מולד מבחינת הנצנצים, כדורי הבדולח התלויים וההפתעות העטופות. ונטוע בתוך כל ההמולה הזאת גם רגע של מוות אמיתי: אביה של אותה מריאנה מת, ודקות ספורות אחרי זה היא מוצאת לנכון ליפול לרגליו של פרידלין ולהתוודות על אהבתה היוקדת אליו.
אירוע המחרוזת מתרחש כמעט יממה לאחר ליל ההרפתקאות, כשפרידולין סר לבקר את הנערה
היתומה: "פרידולין השתהה רגע ומשנהו טיפס באיטיות במעלה המדרגות. הוא צלצל בפעמון ומריאנה פתחה לו בעצמה. היא לבשה שחורים, וסביב צווארה ענדה מחרוזת אבני הובנה, שמעולם לא ראה אותה עונדת. פניה האדימו לאיטם. נתת לי לחכות זמן רב, אמרה בחיוך קלוש".
קרוב לוודאי שהסצינה הזו ברמתה האלמנטרית היתה נהירה יותר לקוראי גרמנית בתקופתו של שניצלר, מאשר לקורא בן ימינו: כתבו להם "מחרוזת אבני הובנה" ומיד ככל הנראה זינק לתודעה הקלף של התמונה המתאימה, נשלף מתוך המאגר המתאים של ידע על אורחות חיים, חפצים, ואופנה (ארט דקו במקרה זה).
ההובנה (ebony) שממנו עשויה המחרוזת, הוא עץ דחוס ושחור עד מאוד, שמוצאו בדרום הודו ובסרי לנקה, ובשל כבדותו העצומה הוא מן העצים המעטים השוקעים במים. זה העץ שממנו עשויים המנענעים השחורים בפסנתר וכלי השחמט השחורים. מחרוזת אבני ההובנה שעונדת מריאנה, אפוא, היא המחרוזת הכי שחורה ודחוסה שיש.
עכשיו אפשר סוף-סוף "להעמיד" את תמונת הנערה מריאנה, הפותחת את הדלת לפרידולין. היא לבושה שחורים, ועל השחור של בגדיה מונח העוד-יותר-שחור של מחרוזת ההובנה. שחור על שחור. זהו בלי ספק מראה עז, קודר ועמוק מאוד, מה עוד שמעל לכל השחור- על- שחור הזה מאדימים פניה של הנערה "לאיטם".
אולם בעזות הוויזואלית הזאת של מראה הנערה, עוד לא נפתרה באופן מוחלט פליאתנו על פליאתו של פרידולין; הוא מופתע, כך הוא מספר לעצמו, משום שמעולם לא ראה אותה עונדת מחרוזת זו. הרי ברור שלא ראה אותה "מעולם", הרי "מעולם" גם לא מת אביה!
כמו להשתומם מקומקום
פרידולין מופתע מהבלתי מפתיע, הוא מופתע מהצפוי, מהמקובל, מהתקני ומהטבעי ביותר: טבעי שנערה שזה
עתה שכלה את אביה ושאהבתה נכזבה תענוד חרוזי הובנה שחורים. להשתומם מהמחרוזת זה כמו להשתומם מקומקום.
רגע התמיהה של פרידולין, דווקא לנוכח הצפוי והשיגרתי, הוא מרתק ביותר על רקע הרומן, המבקש להמחיש את אפילת התת מודע באמצעות הבלתי צפוי, החריג, הפרברטי והקרנבלי. ברגע ההשתוממות המינורי והשקט של פרידולין מול המחרוזת, שהיא סימלו של המוות, מציע לנו שניצלר את התובנה הכי עמוקה על הכאוס הנפשי של גיבורו.
הכאוס החרדתי הזה של התת מודע, משכנע ומדייק לאין ערוך יותר, כשהוא תופס לפתע פתאום דווקא את הטבעי ואת השגור, את "הקומקום" - מאשר כשהוא מתגלם במופעי הראווה המלאכותיים של הפרברטי וההזוי.
"סיפור חלום" מאת ארתור שניצלר. מגרמנית: ניצה בן-ארי ואורי בן-ארי. הוצאת "גוונים"
