מי את בכלל?

קבעתי עם נוק - מי שזאת לא תהיה - ב"פרידה קאלו" בתל אביב, כי היחצ"נית שלה אמרה שהיא כאן על תקן תיירת, ואם היא מוכרחה להתראיין, אז מבחינתה עדיף לעשות את זה במקום שמגיש אוכל ומוזיקה. לי זה לא שינה יותר מדי, כי אם אני מוכרח לראיין מישהי שאני לא יודע עליה כלום, אז גם מבחינתי עדיף לעשות את זה במקום שמגיש אלכוהול. האמת, אפילו בלראיין אנשים שכן ערכתי עליהם תחקיר מקדים אני לא ענק. פעם ראיינתי את יעל בר־זוהר לכתבת שער של מגזין יותר נפוץ מזה שאתם קוראים עכשיו, והשאלה המעניינת היחידה שהצלחתי לחשוב עליה היתה "למה איחרת?".

אני מגיע בערך חצי שעה לפני הזמן - קבענו לתשע - כי לפני שהאורחת שלי מופיעה חשוב לי להרגיש בבית, וחשוב לי אפילו יותר לשתות רויאל לוכנאגר על חשבון המערכת ששלחה אותי לבצע את הרעיון המטומטם הזה של ראיון עיוור.

השעון מראה כבר 21:15, ובטח הייתי מתחיל להתעצבן אם לא הלוכנאגר. אני בודק שמכשיר ההקלטה שלי עובד, והוא באמת עובד עד שאני בודק אם הוא עובד והוא מחליק לי מהיד ונופל על הרצפה. מלצרית חיובית מרימה אותו עוד לפני שאני מסיים לקלל, וכשאני מספר לה על הרעיון המטומטם שבגללו אני שובר כאן רשמקולים ושותה משקאות של עשירים על חשבון מישהו אחר, היא מבטיחה לשלוח אלי אנרגיות חיוביות. אני שונא אנרגיות חיוביות.

21:20. שני הבחורים בצד השני של הבר מציצים לכיוון דלת הכניסה שמאחורי, ובעקבותיהם מסתובבים עוד כמה פרצופים, ואז גם אני.

טוב, אין ספק שהיא דוגמנית. נשים שנראות ככה בדרך כלל מקבלות על זה כסף באיזשהי צורה.

נוק נוק, מי שם

היא מהמזרח, אני לא יודע בדיוק מאיפה - נראה לי וייטנאם - והיא בערך 1.77 מטר על עקבים של שבעה סנטימטרים. יש לה גוף של תיכוניסטית, וחזה שהעניק מנתח יקר במיוחד או אל רחום במיוחד. הוא מציץ החוצה בהתרסה משמלת ערב לבנה נטולת כתפיות ודקיקה, שמהצד השני מכסה בדיוק חצי מהירכיים החלקות והשמחות שלה. היא עוצרת לרגע בכניסה וסוקרת את החדר, ספק מחכה למארח שלה, ספק מתענגת על חיי הלילה המקומיים, ספק מתענגת על המבטים המחללים של הקדושים בבר.

אני ניגש אליה ומושיט יד ללחיצה. היא עוטפת אותה באצבעות ארוכות מאוד, עטורות טבעות פנינים, ומתכופפת קצת כדי לנשק אותי על הלחי. בושם פרחוני משתלט לשבריר שנייה על החושים שלי. אולי שאנל חמסה.

אני מסמן לנוק להתיישב לידי על הבר, ולמקרה שהיא מנשקת את כל מי שניגש אליה, מספר לה שאני רם.

"ראאם?".

"רם".

"לם?".

לא משנה. אני כותב לה את השם על המחברת שהבאתי איתי למקרה שהרשמקול לא יעבוד.

"אוקיי, כל מה שאני יודע עלייך זה שקוראים לך נוק. הסבירו לך את הרעיון של הכתבה הזאת? שאני לא יודע עלייך כלום וזה?".

"כן. אני לא בטוחה שאני מבינה אותו. זה רעיון מטומטם".

"אז את מבינה אותו. הוא לא שלי".

"זה מוזר, רוב העיתונאים שמראיינים אותי מכירים אותי".

"לא אני. אם זה מרגיע אותך, אני שונא לראיין באופן כללי".

לא נראה שזה מרגיע אותה, כי היא שולחת בי מבט שאני מכיר מהחברה שלי, טלי; הוא בדרך כלל אומר שסקס לא הולך להיות הלילה. אז אני מנסה את התרגיל שבדרך כלל עובד לי עם טלי.

"אולי תשתי משהו?".

"אני לא אוהבת לשתות".

יופי.

רגע, תחשוב על האנרגיות החיוביות ותתרכז בלהיות עצבני עליהן. אוקיי: "אז בואי נתחיל ממשהו קל. מאיפה את?".

"תנחש".

"אני שונא לנחש".

"נו, תנסה".

"וייטנאם".

"לא".

"קוריאה?".

נוק עושה פרצוף יפה נעלב ושואלת: "מה פתאום?".

בדיוק בגלל דברים כאלה אני שונא לנחש. יש בטח איזה 50 מדינות במזרח שגרים בהם אנשים שנראים כמו קוריאנים, ובטח שונאים את הקוריאנים באיזה 39 מהן.

"אה, זה קרוב לווייטנאם?".

"כן".

"תאילנד?".

"כל הכבוד!", מתלהבת נוק כאילו הייתי מישהו שהיא איכשהו מחבבת והרגע הצעתי לה להתחתן איתי. האמת היא שגם אני קצת מרוצה; עכשיו אני יודע עליה לפחות פי שניים ממה שידעתי כשהיא נכנסה. בלי ממש להחליט על זה, אני ממשיך בליין של השאלות הבנאליות הראשונות שעולות לי לראש.

"את נהנית מישראל בינתיים?".

"מאוד, אבל כל כך חם".

כשאני קולט שקשה להתווכח עם המשפט הזה, אני מבין שזה לא ראיון אלא סמול טוק.

"היום היינו בנצרת וראיתי שני גמלים. זאת הפעם הראשונה שאני רואה גמלים".

"רכבת עליהם?".

"לא, ראינו אותם מהאוטובוס".

אה.

"אז את דוגמנית?".

"גם".

"מה עוד את עושה?".

"אני מדגמנת כל יום, אבל יש ימים שאני גם לומדת".

שמעתי על דוגמניות כאלה שלומדות בימים כדי להוכיח לאלוהים־יודע־מי שהן לא מטומטמות כמו שהן נראות. אני שואל את נוק מה בדיוק היא לומדת, יותר בשביל לראות אם אני צודק בהימור שלי על מינהל עסקים והרבה פחות בגלל שאכפת לי.

"יש לי תארים ראשונים במדע וטכנולוגיה ובתקשורת המונים, תואר שני במדעי המדינה, ואני עושה עכשיו דוקטורט בסוציולוגיה".

אוקיי, היא לא מטומטמת כמו שהיא נראית.

"בת כמה את?".

"26".

"זה מרשים".

"זה לא כל כך מרשים אם נולדתי לפני 26 שנה". ומצחיקה.

"אני מתכוון שהדוקטורט מרשים". היא יודעת למה התכוונתי.

"אני רק בשנה הראשונה שלי".

"אני בן 29, ואני עדיין לא בשנה הראשונה של הדוקטורט".

"אה, יש לך תואר שני?".

"לא".

"תואר ראשון?".

"לא".

"אתה לומד משהו?".

"לא".

אני די בטוח שעכשיו היא שוב חושבת לעצמה: אה.

אם אסימון נופל ביער

נוק אולי חושבת שהיא הביכה אותי, כי היא מרימה באיטיות יד עדינה ונוגעת לי בכתף. "לא אכפת לי מי אתה ומה היית", היא אומרת. "אכפת לי מה אתה עושה".

"אני עיתונאי, בערך".

"הבנתי את זה".

כאן היה משתרר שקט מבשר רעות אם הדי.ג'יי לא היה ממלא אותו באורגן המקולל של ה־Doors.

"אני גם מתכננת עכשיו פרויקט בידור חדש", היא מחזירה את השיחה שתי דקות אחורה.

"בטלוויזיה?".

"לא, אבל אני מוכרת בטלוויזיה את התכשיטים שלי", היא אומרת, מציגה חיקוי בינוני של חיוך מבויש ומציגה לראווה שתי טבעות עמוסות אבנים ויקרות למראה שמתאימות לה כמו טבעת לאצבע. עכשיו היא מסיטה מהאוזן השמאלית את השיער השחור שלה, שעד ההפרעה גלש בגלים עד הכתפיים, ומסובבת אלי תנוך עם עגיל זהב לבן שבתוכו פנינה לבנה גדולה.

"זה יפה". זה באמת יפה.

"לפי ההורוסקופ", אומרת נוק, "מי שנולד ביוני צריך לענוד תכשיטים עם פנינים".

אתם רואים, הנה עוד סיבה לא להאמין באסטרולוגיה. אני נולדתי ביוני, ופנינים כל כך לא מתאימות לי.

"אז מה זה הפרויקט הזה שלך?".

"זאת להקה חדשה. קוראים לה פפיליון".

"את מספיקה לעשות המון דברים. אני לפעמים לא מספיק לישון ולהוריד כביסה מהחבל באותו יום".

"אני לא מיוחדת".

"אוקיי", אני אומר. כדי שנוק לא תקלוט שקולטים ממנה צניעות מזויפת, אני מוסיף את מה שאני מדמיין שהמלצרית החיובית היתה אומרת בהזדמנות הזאת: "כל אחד הוא מיוחד".

"אני אומרת שאני לא מיוחדת כי אני לא חושבת שאני מיוחדת".

"אוקיי".

הפעם זאת הברך שלי שמזמינה את מגע ידה. היא מחפשת את המבט שלי ואומרת: "באמת".

הברמן מניח מולנו שתי כוסות צ'ייסר, אולי כי חושי הברמן המחודדים שלו אומרים לו שאנחנו תקועים. אני מביט עליו בהכרת תודה כשהוא מוזג לשלי גרנטס, ואז דורש שנוק תגיד לי מה היא רוצה לשתות.

"אני לא אוהבת להשתכר. אני עושה שטויות ומדברת המון".

הבנתי. אני אומר לאלון בעברית שימזוג לה משהו חזק. בסוף הם מתפשרים על פיג'לינג, ואנחנו שותים ביחד, אבל היא משאירה חצי משלה בכוס.

"אז מה, את נוסעת הרבה בעולם?".

"כן, ועם הלהקה אטוס עוד יותר. אני גם מטיסה איתי את אמא שלי".

שבוע לפני הערב הזה סיימתי לקרוא את "קעקוע בנגקוק" - ספר מתח של ג'ון ברדט שמתרחש בין בתי הזונות, השוטרים המושחתים וקציני הצבא המושחתים עוד יותר של תאילנד. מעולם לא הייתי עם זונה ואף פעם לא הייתי בתאילנד, אבל אם נסמוך על המילה של ברדט, רוב הזונות במדינה ההיא עושות את זה משתי סיבות: הראשונה היא שהן באמת אוהבות להזדיין, והשנייה היא בשביל לתמוך בהורים שלהם.

"אז את דואגת להורים שלך?".

"כן. אני חייבת להחזיר כסף הביתה".

"הבית זה בנגקוק?".

"כן, אבל לא נולדתי שם. עד גיל 16 גרתי בצפון".

צפון תאילנד הוא אזור חקלאי עני, נבער ומוכה הכל; זאת עוד עובדה שאני יודע במקרה מהספר של ברדט. ובמידה מסוימת, נוק מזכירה לי את צ'ניה, הזונה היפהפייה מהספר. גם היא נולדה בצפון, ואז נסעה לעיר הגדולה והתחילה לפרנס משם את המשפחה שלה. רק מה, נוק לא נראית לי כמו זונה.

אני מחבר בראש את העובדות האחרונות שלמדתי ואת אלה שכבר היו ידועות לי:

1. באופן רגיל, וכל זמן שלא הוכח אחרת, האנשים הטובים של "בלייזר" מנסים לדפוק אותי.

2. נוק נשית בצורה בלתי רגילה.

3. נוק מתאילנד.

וואלה, אני יושב עם ליידי בוי.

שאלת המיליון באט

אין שום דרך לגלות את זה כשסתם מביטים בה, ותאמינו לי שהייתם מביטים בה. הצוואר שלה חלק, הכתפיים רכות אך לא חסרות צורה, הסנטר עדין, העור נטול פגמים. היא נראית כמו הבחורה הכי יפה בבר. בכל בר. אבל היא היתה פעם גבר. אני בטוח בזה.

איך שואלים בחורה אם היא היתה פעם גבר? הצלחתי להעליב את נוק כשחשבתי שהיא מקוריאה; אם אני טועה הפעם, היא תיעלב עד עמקי נשמתה הבודהיסטית. אבל אני לא טועה.

רגע.

"את בודהיסטית?".

"כן".

גם ב"קעקוע בנגקוק" יש בודהיסט, שוטר שמנסה להפוך לליידי בוי. מתברר שזה משתלב נהדר עם זה שבודהה לא שופט אותך וכל החרא הזה. זהו, בטוח שהיא היתה פעם גבר. הבעיה היא שאפילו אם אני צודק, היא עשויה להיפגע מעצם הרעיון שבכלל חשבתי על זה. שאחרי לא יודע כמה שנים, מישהו מצליח לשים לב אחרי פלוס־מינוס שעה בבר.

אני כותב על המחברת שלי באותיות ענקיות "היה לה פעם זין!", ואז תולש את הדף ומניף אותו מול הברמן והמלצרית החיובית. אחר כך אני מפנה את הדף אל היח"צנית של נוק, שיושבת עם עצמה בפינה כמו ילדה טובה עם השושחיטו שרקח לה אלון - אם יש דבר טוב אחד שאפשר להגיד על קוקטיילים זה שלחלק מהם יש שמות מטופשים - וכנראה שבגלגול הקודם היא היתה שחקן פוקר, כי ההבעה הכבויה שלה לא משתנה במילימטר כשהיא רואה מה כתוב על הפתק שלי.

אני שואל את נוק אם אכפת לה שאצא החוצה לסיגריה. אני לא מעשן, אבל אני יודע לעשן בדיוק בשביל רגעים כאלה. לא אכפת לה, ולשמחתי היא גם לא רוצה להצטרף אלי.

רדוף מחשבות עם נגיעה של חוסר אונים, אני תופס את המלצרית בדרך החוצה. תופס בזרוע, ושואל אותה אם יש לה סיגריה.

"כן".

"בואי החוצה לעשן", אני אומר, אבל כנראה מתחיל למשוך אותה כבר קודם.

היא מוציאה לשנינו מרלבורו אדום סופט מהחפיסה. באמת? אדום? אני לא יודע אם אנרגיות חיוביות יעזרו במקרה הזה, אבל אין זמן לזה עכשיו.

"איך קוראים לך?".

"אתה יכול לקרוא לי ריימן".

"רייכמן?".

"ריימן", היא צוחקת. "כשהסבא־רבא שלי עבר לארגנטינה מגרמניה ב־38', פקידת ההגירה חשבה שהיא שמעה 'ריימן' ואף פעם לא היה לו כוח ללכת לשנות את זה". הנה, בגלל דברים כאלה הכי טוב לכתוב את השם שלך בגדול כמו מורה חדשה ביסודי. "אני חצי ארגנטינאית וחצי —" כן, תקשיבי, אין לנו זמן לזה עכשיו.

"את יכולה לשאול אותה בשבילי אם היא נולדה גבר?".

"למה שאתה לא תשאל אותה?".

"את יודעת כמה מביך זה יכול להיות?". היא לא יודעת. יש לי הרגשה שאף אחד לא חשב אף פעם שהיא גבר.

"תגיד לה קפונ־קאפ. זה 'תודה' בתאילנדית לגברים. לנשים אומרים קפונ־קא. תראה איך היא מגיבה".

האמת, רעיון טוב.

אותו הדבר השונה

נוק לא מחייכת כשאני נכנס. היא כן זזה קצת אחורה כדי שיהיה לי נוח יותר לשבת, או לפחות נעה מספיק בכיסא בשביל שאנצל את ההזדמנות.

"קפונ־קאפ!".

"קפונ־קא", היא מתקנת אותי. "קפונ־קאפ זה לגברים".

"אה, סליחה".

כדי למלא את השתיקה במשהו מעבר ל־Come Together, אני שואל את נוק מה השם המלא שלה.

"יולאדה סואניוט".

"יולאטה קוניותה?".

היא כותבת לי במחברת יולאדה סואניוט.

"אז מה בעצם את עושה בארץ, מצלמת פרסומת?".

"כן, ל'סאפה'. זה משקה תאילנדי שמוכרים בארץ, עם קוביות אלוורה".

"אה, כן, ראיתי את זה בקיוסקים. אף פעם לא העזתי ממש לקנות את זה".

"זה הרעיון של הפרסומת. לנסות דברים שנראים בהתחלה קצת מפחידים ולגלות שזה Same same but different".

"את יכולה לספר לי קצת על הילדות שלך?".

"אהבתי לטפס על עצים", היא מחליטה לחלוק דווקא פרט מידע אזוטרי. "אהבתי גם ללכת על קורות".

האנגלית התאילנדית מונעת ממני להבין אם היא הלכה עליהן כמו מתעמלת אולימפית או דוגמנית מסלול, ואם היה לה בולבול בזמן שהיא עשתה את זה, אבל בדיוק באותו רגע עוברת לידינו ריימן עם מגש בירות מאוזן על היד. אני מפריע לה בדרך ומציג אותה לנוק. "זאת ריימן. היתה לה שאלה לשאול אותך. כן, מה בדיוק רצית לשאול את נוק?".

ריימן, יברך אותה הבודהה, קצת מסמיקה אבל לא נותנת לזה לעצור אותה: "היי נוק, היית פעם בחור?".

"לא".

אני, מר רגישות אקראית, מוסיף מיד שאלת המשך: "אוקיי, נולדת בגוף של בן?".

"כן", אומרת נוק ומוחאת לי כפיים בלי יותר מדי התלהבות. אני גאון. הייתי צריך להיות עיתונאי.

רגע, שנייה, גידי שפרוט לא עשה לפני חמש דקות כתבה על בחורה עם זין? אני לא יודע מה קורה עם המגזין הזה, אבל אין ספק שהפכנו לעיתון של קוקסינלים.

"עדיין יש לך פין?". אני מניח שלא, אבל אני סקרן.

"לא, אלה נקראים קאטוי". נכון, כמו השוטר ההוא בספר של ברדט. "אני רוצה לספר לך על ההבדל בין הומו, קאטוי וטרנס־פימייל".

"אני יודע מה זה הומו. את טרנס־פימייל?".

"כן. עשיתי את הניתוח בגיל 16, כשעברתי לבנגקוק. זה עלה אז 2,300 דולר. השתמשתי בהלוואה מהמדינה ובכסף שהרווחתי בתור מוכרת בחנות כלי בית. אבא שלי היה שוטר, וילדים של שוטרים מקבלים בתאילנד כסף מהמדינה. אני ניצלתי אותו ללימודים, וגם זכיתי בתחרות של ליידי בויז".

"ליידי בויז זה לפני הניתוח?".

"כן, זה כמו קאטוי. להם יש פין. אתה מבין, הומואים הם לא חולים. הם אוהבים גברים, וזה טבעי ונורמלי. טרנס־פימיילים זה משהו שונה: אני רואה את עצמי כמישהי שנולדה עם מחלה. אנשים אחרים חשבו שהמחלה שלי היא בנפש והגוף שלי בסדר, אבל כמו שאני רואה את זה, המחלה שלי היתה בגוף. הנפש שלי בסדר". היא בחורה בסדר, הנוק אאוט הזאת.

בודהה יוסטור

אני שואל אותה מה חשבו ההורים שלה על כל הסיפור. "בהתחלה הם ניסו לשנות אותי", היא אומרת, "אבל עכשיו הם מקבלים אותי".

אני מסיים את הבירה ותוהה אם הקבלה המחודשת קשורה איכשהו לכסף שהיא שולחת למשפחה. ריימן לא בסביבה בשביל לשאול, אז התהייה הזאת נשארת איתי.

אני שם לב שכוס הצ'ייסר של נוק מונחת ריקה - היא בטח סיימה אותה כשהייתי בחוץ - אז אני מזמין לי עוד וויסקי ולנוק עוד פיג'. היא מבקשת איזה קוקטייל במקום. הברמן דואגת לה לשושחיטו.

"אז מה היית עושה אם היית נולדת לפני 200 שנה, כשלא היו ניתוחים כאלה?".

"הייתי מתה מהסבל", היא אומרת כאילו חשה את הסבל הזה ממש עכשיו, ושולחת את כפות ידיה הכי קרוב ללב שהחזה שלה מאפשר. "זה כמו אנשים עם סרטן, רק שלמזלי, היום יש למחלה שלי סוג של מרפא. לצערי אני עדיין רשומה כמיסטר בתעודת הזהות שלי. באירופה וגם בישראל כבר משנים את המין בתעודת הזהות שלך אחרי שעברת את הניתוח, אבל בתאילנד זה אסור. עכשיו אני מנסה לשנות את זה".

"את בעצמך?".

"כן, אני ראש קבוצת הטרנסג'נדרס בתאילנד". יש משהו שהיא לא עושה? כלומר, חוץ מנשים?

"אחרי ששיחדתי מישהו במשרד הפנים, מגיל 19 ועד גיל 25 הייתי רשומה כבחורה בתעודה שלי. אפילו זכיתי בתחרות יופי רגילה בלי שאף אחד ידע על העבר שלי. אבל בגלל שתעודות זהות בתאילנד תקפות רק לשש שנים, היום אני שוב מיסטר".

"את נשואה?".

"לא, יש לי חברים". זה כנראה האלכוהול, כי היא מסמיקה וישר מתקנת. "תרשום שיש לי חבר, אבל אני יוצאת עם עוד בחור. אני לא רוצה להגביל את עצמי לפני שאני בודקת".

"אם לא אכפת לך שאני שואל, הסקס הראשון שלך היה אחרי או לפני הניתוח?".

לא אכפת לה. "אחרי. בגיל 17 וחצי".

"אני עדיין מתנצל מראש אם השאלה הזאת אינטימית מדי, אבל לפני שאת שוכבת עם מישהו, את מספרת לו שהיית פעם גבר?".

"לא הייתי גבר".

"סליחה, שנולדת עם פין?". צריך להיות עדין עם הבחורה הזאת.

היא מחייכת ומשיבה את היד שלה למקומה הכמעט קבוע על הכתף שלי. הבושם שלה שוב עוטף אותי. "לא, אבל אם הקשר מתחזק אני מספרת לו".

"היה מישהו שכעס עלייך?".

"כמעט לא". טוב, זה כנראה בגלל שלא עשית את זה לי או לאף אחד אחר שאני מצליח לחשוב עליו. אבל זה בסדר, עורכים יקרים, הבנתי את התוכנית שלכם. לכו אתם לשכב עם ליידיבוי - סליחה, טרנס־פימייל - ואחר כך לצחוק על עצמכם לנצח.

"את בטוחה?".

"כן". היא עוצרת רגע לחשוב ומניחה שלוש מהאצבעות הדקות והארוכות (אצבעות ארוכות! כמובן!) על הסנטר. "הם מקבלים את זה כמעט תמיד. אני חושבת שזה לא הכרחי לספר, כי אני מאמינה שאנשים הם מה שהם עושים, ולא מה שהם נולדו".

"בודהה, כן?".

"כן. הבודהיזם עוזר לך לקבל את האנשים כמו שהם. זה עזר להורים שלי, זה עזר לי. וכל מי שהייתי איתו הבין למה לא סיפרתי לו בהתחלה. אם הייתי מספרת, אולי הם היו מפחדים להיות איתי. אבל אחרי שלושה־ארבעה שבועות, פתאום הם מרגישים שהם מכירים אותי יותר".

"Same same but different, כן?".

"Same same but different".

בסדר. בינינו, עדיין אין סיכוי שאני שותה את האלוורה הזה.