שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    40 שנה לוודסטוק, לך תזכור

    במדינת ישראל הסיקסטיז התרחשו בסבנטיז והוודסטוק הגיע לכאן רק באמצעות הסרט. לכבוד 40 שנה לאירוע המופלא בתולדות המוזיקה, אריאנה מלמד נזכרת איך ללכת יחפה היה הדבר הכי קרוב ללהיות היפית, יואב קוטנר חושף פרטים מהפסטיבל והגיטריסט עוזי לוי בביצוע מיוחד לג'ימי הנדריקס. זה רוק אנד רול

    ממרחק הזמן, ברור שלא ידענו כלום. זה עתה סיימנו בהצלחה את הפשיטה הנועזת על האי גרין, מלחמת ההתשה המשיכה להתנהל כסדרה בדרום, ואם חלמנו על שלום ואהבה, זה היה בשיר הקינה של אריק איינשטיין לפראג, אותה ראינו בטלויזיה בשחור לבן שנה לפני כן, כשהטנקים הסובייטים נסעו ברחובותיה. היו לנו עניינים משלנו. "מצור" ו"תעלת בלאומילך" בקולנוע, דיסקוטקים פורחים ברמלה, "כשאת בוכה את לא יפה", שלמה ארצי עושה צעדים ראשונים בלהקת חיל הים והצ'רצ'ילים, מלכי רמלה ודרום תל אביב, מקליטים את אלבומם הראשון.

     

    כמה הרוויחו האמנים בוודסטוק? מי פרץ מהפסטיבל? ואיפה נערך ה"וודסטוק הישראלי"? יואב קוטנר בפרשנות מיוחדת על הפסטיבל האגדי. כתב: אור ברנע. צילום: יהונתן צור. עריכה: אבי חי. קטעים מתוך הדי.וי.די "40 שנה לוודסטוק" באדיבות התו השמיני

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    המילה אלבום יוחדה אז לספרים כבדים, גדולים ומלאי תמונות של נצחוננו בששת הימים ונעליים של חיילים מצרים בחול. "פופ" היתה מילה גסה בפיהם של מחנכים ששנאו את ניצני השיער הארוך והמרדנות המתונה של תלמידי תיכון. אני לא בטוחה שרובם שמעו על ג'ימי הנדריקס וג'ניס ג'ופלין והגרייטפול דד וג'ון באאז בזמן אמת. לא שידרו דברים כאלה ברדיו, גם לא את ג'פרסון איירפליין, קרוסבי סטילס נאש ויאנג וסנטנה.


    שם חגגו, בו נלחמו (צילומים: Gettyimages/Imagebank)

     

    "יו גאט טו צ'יינג' יור איויל וויז, בייבי" היה לכל היותר סלואו במסיבות בהן כיסינו את הלוסטרה בצלופן אדום בשביל האוירה, ומישהו הביא פטיפון נייד וכמה תקליטים שרוטים שתמיד, אבל תמיד, נתקעו ברגע המכריע בו זכרים ונקבות צעירים הצמידו חלציים זה לזה, בתירוץ מכמיר הלב שככה רוקדים סלואו. התירוץ הזה היה, במקרים רבים, הקרבה הגדולה ביותר שלנו לאהבה חופשית, שכידוע נועדה רק להיפים מעבר לים. ההיפים, בעיני עולם המבוגרים, היו מסוממים מסוכנים וההיפיות סתם פרוצות, ועוד כאלה שלא התרחצו די הצורך.

     

    באיחור של עשור

    רק כשהסרט התיעודי הגיע למסכים הפרובינציאליים שלנו, יכולנו לראות מה באמת היה שם, בפסטיבל שהיה תאונה מופלאה ויפהפיה בתולדות התרבות הפופולרית. רק אז ראינו אנשים יפים ותמימים וצעירים, ממש כמונו אבל במרחק שנות אור, מאמינים שהמוזיקה שלהם תביא שלום לעולם. האם אי פעם האמנו בזה בעצמנו? ספק גדול. האם קינאנו? ודאי. אני זוכרת את הפעם הראשונה, השניה והשלישית שראיתי את הסרט בקולנוע "דגון" באשדוד, כשהמעשה האמיץ ביותר שיכולנו לעשות לטובת ההיפיות העדכנית שלנו הוא לצייר בעט את סיסמת השלום על הג'ינס שקנינו מימאים-מבריחים בתחנה המרכזית בתל אביב. החזקתי מעצמי נועזת עוד יותר כשהלכתי לסרט יחפה לגמרי, מעשה של התרסה עצומה שעלה לי בשבר-זכוכית בעקב ובצעקות של אבי: "מה את חושבת לעצמך, אחרי שהנאצים הכריחו אותי ללכת בשלג בלי נעליים, את יכולה להתנהג ככה?"

     

    מיוחד ל-ynet: עוזי לוי בגיטרה ובשירה, אריה וולניץ בבס ואיתן איצקוביץ' בתופים. לכבוד האירוע, השלושה מבצעים את "Purple Haze" של ג'ימי הנדריקס בתיאטרון תמונע בתל-אביב. לוי והאחרים יגיעו עם מופע המחווה להנדריקס לתיאטרון ב-8 באוקטובר (צילום ועריכה: עידן הובל)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    וודסטוק סגר את שנות השישים של ארצות הברית בתערובת של בוץ, בכי, אהבה ומוזיקה מופלאה. בישראל הסיקסטיז התרחשו בסבנטיז, ושנות השישים המאוחרות שלנו החלו כשסוף סוף יכולנו לראות סרט אחד שהיה בו הכל: איך היפים באמת מתלבשים, איך הם מדברים, מה הם מעשנים, איזו מוזיקה ראויה בעיניהם ואיזו לא. ברור שמיד רצינו להיות כמוהם, לפחות ברמת ההתרסה החיצונית ועד שנהיה חיילים.


    ההיפים האלה כאלה מלוכלכים 

     

    וכך נמלאו הרחובות בראשית שנות השבעים בעלמות יחפות בג'לביות רקומות ארוכות מהעיר העתיקה ובעלמים ארוכי שיער שלפעמים מצאו לעצמם איזו פיסת דשא ותרגלו אקורדים ראשונים בגיטרה אקוסטית. במכונת הזמן של התרבות המקומית, בכינו על התפרקות הביטלס לפני שהבנו את גדולתו של הנדריקס, הערצנו את מיריי מתייה לפני שהצלחנו לעכל את ג'ניס ג'ופלין. והדורז, שהיו אמורים להופיע בוודסטוק אבל ביטלו, היו צריכים לחכות כאן לדור חדש שיבין את עומק הייאוש שלהם.

     

    הסמים שלהם ירוקים יותר

    באשר לסמים, היו שמועות שמבריחי חשיש בספינות דייגים זורקים אבובים מלאים בחומר החום הנכסף לים, ואם רק נסרוק את החוף יום יום בסוף יהיה לנו. בוודסטוק הרחוקה, אנשים עישנו משהו שנקרא מריחואנה, ונדמה כטוב יותר אבל רחוק עוד יותר מספינה אגדית שמעולם לא הופיעה כשרצינו. התנחמנו בצ'רצ'ילים, איפוא, ובזה שיש סוף סוף טלויזיה גם ביום שישי, אחרי שכוחות הקדמה נצחו במאבק בבג"צ.

     

    בסבנטיז כבר ידענו לשיר וי של אוברקאם וקומבאיה. בסבנטיז, שנמשכו כאן בדיוק עד לפרוץ מלחמת יום הכיפורים, ניסינו כמיטב יכולתנו להתחבר לעולם הגדול והמופלא שראינו בסרט. יכולתנו היתה אז דלה, מאמצינו מגוחכים ותוצרי התרבות שלנו מעטים ומפגרים נורא ביחס לעשייה בעולם, אבל גם את זה, כמובן, לא ידענו בזמן אמת, כשג'ינס קרועים הפכו אותנו באורח פלא, בעיני עצמנו, לאוהבי אהבה ולא מלחמה, לצעירים מלאי חמלה כלפי היקום כולו, לאנשים שיחלקו הכל עם זולתם: במילים אחרות, לכל מה שלא הצלחנו מעולם להיות, גם בכוח הנוסטלגיה לא נצליח.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    וודסטוק. כבר בן 40
    צילום: AP
    ככה זה נראה ב-1969
    צילום: Gettyimages Imagebank
    זרוקים ודפוקים
    צילום: Gettyimages Imagebank
    ההיפים בדרך לתל אביב
    צילום: Gettyimages Imagebank
    לאתר ההטבות
    מומלצים