מדינה של ערסים

על שפת הים, לאורך כל רצועת החוף, הם משחקים כדורגל או מטקות, עיוורים וחרשים למצוקת הזולת. אמהות על טפן לוקחות בחשבון שאחת לכמה דקות הן תחטופנה כדור בראש, או בעיטת בוץ לפנים. להגיד משהו? לבקש מהם להתרחק? אין סיכוי. מה ששנוא עליך, אל תעשה לחבריך? הם אפילו לא שמעו על זה. ערסים.

באמצע הלילה, ברחוב שקט שדייריו נרדמו, חולפת מכונית. המוסיקה מתוך המכונית קלאסית. קלאסיקה של ערסים, עם הבום בום המתבקש, בעוצמה שמעירה גם את דיירי הרחוב השני. שתי דקות אחר כך מירוץ אופנועים באותו הרחוב. מישהו מהדיירים יעלה על דעתו להתלונן? גזל שינה? יש דבר כזה? ערסים.

בגינה הציבורית במרכז העיר, זו שבשעות אחר הצהריים כל אמהות השכונה מתקבצות עם ילדיהן בפינת השעשועים, התכנסויות ליליות. אלכוהול, סמים, סיגריות, מזמוזים וולגריים, תגרות לעיתים. מפגע סביבתי המשאיר את אותותיו לבוקר שאחרי. שברי בקבוקים, בדלי סיגריות, שקיות של חטיפים. פקחים של העיריה יגיעו מתישהו? ונשמרתם מאד לנפשותיכם? מה פתאום. ערסים.

פעם כשאמרנו "ערס" היה ברור לגמרי למי ולמה אנחנו מתכוונים. היה לערס צבע מיוחד, שפה משלו, שפת גוף שאי אפשר לטעות בה, אולי אפילו כיפה קטנה - דור שני לשרידי יהדות מזרחית נכחדת. והוא היה חריג. ונחמד. אדיב. ג'נטלמן מזרחי.

והיום, לא כיפה ולא שריד ליהדות. הערס דובר צרפתית, רוסית, אמהרית, עברית עילגת – דור שלישי למצוקה ובערות, ולא פעם הוא בלונדיני כחול עיניים, עם פיגמנטים שקופים. והוא לא אדיב, ולא נחמד ולא ג'נטלמן, ולפעמים הוא בכלל היא. כן, היום לא חסרות גם ערסיות.

הפתרון הדתי

וברחובות הערים הגדולות הם הרוב. מדינת ישראל החילונית היא היום מדינה של ערסים. "ואהבת לרעך כמוך?" "והדרת פני זקן?" אפילו לא (במיוחד לא!) "כבד את אביך ואת אמך".