שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    היום בבוקר החלטתי לוותר על האהבה

    רווקותי הפכה להיות מעין אות קין, צלב שאני נושאת על גבי לאן שאני הולכת, כי ברשימת הדברים שהייתי אמורה להשיג בחיי, חתן ללא ספק היה הדבר הראשון ברשימה. ומשנכשלתי במשימה - אני מקבלת בהכנעה את הדין ויוצאת לבדי אל דרך הייסורים

    היום בבוקר החלטתי לוותר על האהבה. השעון המעורר צלצל כמו שהוא עושה כל בוקר, קמתי מהמיטה והלכתי לצחצח שיניים כמו שאני עושה כל בוקר. הבטתי בשיער הסורר שלי שהזדקר לכל מיני מקומות לא ברורים, שטפתי את הפנים - והחלטתי שהיום הוא היום.

     

    כבר הרבה זמן שאני יודעת שהיום הזה בדרך. כל לילה תהיתי אם מחר יהיה היום, אם מחר זה יקרה, אבל כל יום קמתי בבוקר, שטפתי פנים והחלטתי שזה לא היום. השמש בדיוק שלחה קרניים ראשונות מעבר לחלון האמבטיה שלי, השיער הסתדר בדיוק כפי שרציתי, הג'ינס ישב עלי קצת יותר טוב, התנועה זרמה והיום נראה לי מבטיח. אז יצאתי מהאוטו, שאפתי אוויר מלוא הריאות והחלטתי שאתן לזה עוד הזדמנות אחת. רק אחת ודי.

     

    היום היה שונה. השעון צלצל, אבל אני כבר הייתי ערה. השמש זרחה, אבל אני סגרתי את כל התריסים בבית. הקומקום הודיע לי שהמים סיימו לרתוח, ותחושת הבטן שלי בישרה רעות. נראה שהיום הזה לא היה שונה משום יום שקדם לו, ובכל זאת ידעתי שהיום הוא היום. אין יותר הזדמנות שנייה. אני חותמת את הסיפור הזה כאן ועכשיו.

     

    הלב התחנן, רק עוד פעם אחת ודי, את תראי שבפעם הבאה זה יסתדר. אבל אני עומדת בסירובי. הפעם זה סופי, אני מכריזה בפניו. הרווקות שלי כבר אינה משהו חולף. ברגע זה תקעתי דגל באדמה הטרייה וקבעתי בעלות. זה השטח שלי ואני מכירה אותו היטב. אני יודעת איפה נמצא כל עיקול, כל פינה. אז תתמודד, אני זורקת לו. זה מה יש.

     

    רווקה - המילה השנואה ביותר בשפה העברית

    אלה החיים שלי: אני בת 30, עובדת, גרה לבד ומנהלת אורח חיים עצמאי. אני בן-אדם מגובש ויודעת מה אני רוצה מעצמי, רואה את החיים מבעד למשקפיים הוורודים שלי בדרך כלל, ותמיד נופלת על הרגליים. ואני לבד. פנויה. רווקה. סינגלית. מחפשת.

     

    נראה שבשנים האחרונות המילה היחידה הזו – רווקה - הפכה להיות המילה השנואה עליי ביותר בשפה העברית. לא בגלל שהיא מתארת מצב או סטטוס בחיים שלי, אלא כי נראה שבגלל כמה הברות בשפה העברית כל ישותי מתכווצת לה וכל הדברים שהשגתי, ראיתי וחוויתי, כל התקוות והשאיפות שהופכים אותי למי שאני, אינם חשובים יותר.

     

    אני רווקה, זה הדבר היחיד שמאפיין אותי ועליו אני נבחנת. אין לך חבר – מה לא בסדר אצלך? לא התחתנת – איך זה שאף אחד לא רצה אותך?

     

    חדלתי להיות אני, ונדמה שכל ימיי סובבים סביב דבר אחד – החיפוש. לא ייתכן שהוא לא שם, נכון? לא יכול להיות שאין אף אחד בכל העולם שמתאים לי, שירצה אותי, שיאהב אותי.

     

    אני עייפה מהחיפוש שנראה בלתי נגמר לפעמים

    בערב אני לבד עם המחשבות. את שלמה עם ההחלטה שלך? את יודעת מה את עושה? את מבינה את ההשלכות? והלב, שמזהה כאן הזדמנות אחרונה לסובב את המצב לטובתו, לא מבזבז אף דקה. תחשבי על כל מה שאת עתידה להפסיד, הוא לוחש במתיקות. לעולם לא תחבקי את הגבר שלך בלילה, לעולם לא תלחשי לו כמה את אוהבת אותו, לא תלכו שלובי ידיים, את תעשי הכל לבד.

     

    אני אוטמת את אוזניי. למה אני מקשיבה לך בכלל? לא הספיק לך, תגיד לי? כמה פעמים עוד אפשר? לכמה דייטים אפשר לצאת, לכמה אתרים אפשר להירשם, לפני שמרימים ידיים? הוא לא שם, הוא לא יבוא. הוא לעולם לא יבוא.

     

    אני עייפה. עייפה מהחיפוש שנראה בלתי נגמר לפעמים. עייפה מלחפש אותו בכל מקום שאליו אני הולכת, תמיד לתהות אם הפעם הוא יהיה שם. עייפה מלהקדיש לזה מחשבה, מלחטט בתוכי תוכי, לנבור עוד ועוד בנבכי נשמתי, לשאול שאלות שאין לי תשובות עליהן.

     

    הרווקוּת שלי הפכה להיות מעין אות קין, צלב שאני נושאת על גבי לכל אשר אני הולכת, כי ברשימת הדברים שהייתי אמורה להשיג בחיי, חתן ללא ספק היה הדבר הראשון ברשימה. ומשנכשלתי במשימה החשובה ביותר – כך נדמה – שהוטלה עליי, אני מקבלת בהכנעה את הדין ויוצאת לבדי אל דרך הייסורים שלי.

     

    לא כל יום בן אדם מקבל כאלה החלטות גורליות

    אני יוצאת מהבית ונוסעת אל הים. החול רך ודגדגני מתחת לרגליי היחפות. אני בוחרת נקודה מבודדת, שם אוכל לחשוב לי בשקט. אחרי הכל, לא כל יום בן אדם מקבל כאלה החלטות גורליות. צריך לחשוב על הדברים שמוותרים עליהם מול הדברים שמרוויחים.

     

    אין ברירה, אומרים לי בתגובה כשאני מתלוננת על המצב בשוק, כשאני מקטרת על עוד דייט כושל, על עוד גבר שהתנדף לו מחיי. אין ברירה, עד שמוצאים וזהו. ומי אמר שמוצאים בכלל, אני שואלת. התגובה לשאלה הזו היא לרוב הינף יד מבטל וחצי חיוך, "בטח שמוצאים, כולם מוצאים בסוף". אז איפה הסוף שלי? איפה הסוף השמח שלי? עם הטבעת, השמלה הלבנה, התמונות, הילדים המתרוצצים בגינה וקוראים לעברנו: אמא, אבא, תסתכלו עלינו.

     

    דמעה קטנה מתחילה להזדחל לה על הלחי. שיט. לא רציתי לבכות. אני אמורה להיות שמחה, לא? אני אמורה לחוש הקלה גדולה, כי הנה – החלטתי ואני יוצאת לחופשי. לא עוד שוטטות חסרת מטרה באתרי היכרויות, לא עוד דייטים שלא מובילים לשום מקום, לא עוד התעסקות במחשבות של איך אני נראית בתמונה כזו או אחרת, למה הוא ביקש את הטלפון ולא התקשר, למה הוא נישק אותי בסוף הדייט אבל יום אחר כך התנדף כאילו הפך לאוויר.

     

    מעכשיו אני אדון לעצמי ולא מתנה יותר את גורלי ואת החלטותיי במה יהיה כשיהיה לי חבר, כשאני אתחתן, כשאני אהיה נשואה. מעכשיו זה רק אני.

     

    אני קמה ללכת. עוד מעט כבר בוקר ושמש חדשה תזרח על חיי. אולי בכל זאת, הלב אומר. אולי עוד תשני את דעתך? אני מחייכת חיוך רפה ואומרת לו: לא היום. אולי מחר.

     


     


    פורסם לראשונה 26/08/2009 11:56

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אני רווקה, וזה הדבר היחיד שמאפיין אותי
    צילום: Index open
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים