בלכתו הותיר חלל מלא
"עשר שנים חלפו מאז הלך אבי לעולמו, עשר שנים שחלפו ביעף כשם שנמשכו כנצח. אין באמת דרך להספידו משום שנוכחותו רק מתעצמת עם השנים". אהרון לוין כותב על אביו חנוך לוין
קשה הדיבור. אני חש כי כל מלה רק תגרע מההיעדר המושלם, העגול והשתוק שהדממה היא ביטויו המזוקק. המילים שייכות לחיים, הן עוזרות לשאת בנטל האובדן, אבל יותר מכל דבר אחר הן מגלמות את רפיון ואזלת היד העומדים ביסודן.
בהספידנו את המת, אנו נוקטים לשון עבר. אנו מספרים פתאום על האדם שהיה: על הרגליו, על מידותיו, על מחלתו, על אהבותיו. ולשון עבר זו מולידה את האדם כסכום, כסיכום, כדבר מה שתם להתהוות וכעת הושלם.
כמו לא נועדו המלים אלא לאשש את המוות, להולידו, מוות שמשמעו - החיים שהיו ואינם עוד, כמו לא הייתה לשון עבר זו אלא גידורו ותיחומו של המוות והוקעתו מתוך החיים. בסכמנו את החי אנו מולידים את המת. הדיבור הופך לאמצעי נידוי. קינה כפרידה. לשון כמחיצה.
מתוך טקס הסרת הלוט (צילום: עופר עמרם)
אבל העבר איננו רק מה שהיה ואיננו עוד, אינו רק ערימת הגוויות ההולכת ונערמת מאחורי גבנו; העבר הוא גם מה שגולש אל ההווה ללא הרף ומזין אותו בתכניו. הקיום איננו אך ורק סך של רגעים קפואים המונחים זה לצד זה, או זה על גבי זה; הוא גם קיום הולך ונמשך ברגע אחד ארוך ונצחי.
המוות, כמושג קיצון שבראה השפה עצמה על מנת להצביע על קוצר ידה, איננו תחום ומסוגר בפני החיים כפי שנדמה לנו, כשם שהשתיקה וההעדר אינם מסוגרים בפני השפה כפי שנדמה לנו.
המוות ישנו כהיעדר. העדר שהשתיקה היא התולדה הטבעית שלו, אבל גם השתיקה זקוקה ללשון בה תוכל לזעוק את אילמותה, אחרת תתנוון ותיבש. וכך, בכור המצרף של השתיקה, מבעד לשפתיים חשוקות הממאנות להיפתח, הולכות ומתחשלות, הולכות ומתהוות מילים ומפלסות אט-אט את דרכן החוצה, עד שהן זוכות בפשרן - פשר שמקורו ולשד קיומו הוא אותו ההיעדר ההולך ונמשך, הולך ומתהווה, הולך והווה. העדר שקיומנו אנו אינו אלא עדות לו, ושכל עוד אנו חיים - אנו מוסיפים לקיימו ולבטאו בתוך תוכנו.
כשאדם שאהבנו מת, נוצר חלל. אותו חלל הוא איננו ריק, הוא מלא וגדוש עד בלי די, וגדישות ומלאות זו של
אותו חלל תובעת את ביטויה. השתיקה, שבאמצעותה ביקשנו למחות על לכתו של האדם האהוב עלינו בהותירו אותנו מיותמים וחסרי כל, אינה מוחה את העלבון הגס מעל ליבנו, נהפוך הוא, היא רק מעמיקה אותו. אולי חושבים היינו כי בשתיקתנו דיברנו בלשונו של המת, בהיותנו אילמים ודוממים כמוהו, אבל המת כהעדר, המוסיף לגעוש בתוכנו, תובע את ביטויו ולא נותן מנוח.
בהעדרו, מוסיף האדם האהוב עלינו להתקיים בתוכנו. לא כמצבה קפואה, תזכורת למה שאבד, לא כגעגוע לאדם שהיה, כי אם ביטוי לחוסר הממשי ההווה כל רגע מרגעי חיינו, געגוע לישנו, שמעולם לא אבד ועם זאת - הוא איננו, ושאנו לא פוסקים להתגעגע אליו לעולם.
עשר שנים חלפו מאז הלך אבי לעולמו, עשר שנים שחלפו ביעף כשם שנמשכו כנצח. אין באמת דרך להספידו משום שנוכחותו רק מתעצמת עם השנים. זו נוכחות שביטויה העמוק ביותר מבחינתי הוא האהבה הגדולה בין ארבעתנו האחים, אשר רוחו שורה בה ובתוכה, ומקיימת אותה כשם שהיא מקיימת אותו.
לכל הכתבות לחצו כאן
לפנייה לכתב/ת 
