ספר שילדים יכולים לכרסם

כמה זה שתיים ועוד שתיים? המובן מאליו הוא ארבע. אבל ילדים וגם אמנים יכולים לראות ולהראות שהתשובה היא לפעמים 'היפופוטם' ולפעמים 'סגול' ולפעמים 'תלוי איזה שתיים'. יש אינסוף תשובות לשאלה הזו.

יש ספרי ילדים שהמטרה שלהם היא ללמד ילדים את המובן מאליו של העולם שלנו. זה בסדר, כי זה חלק מהעבודה שלהם (של הילדים): ללמוד מה עושים עם מזלג ואיך עושה כלב ואיפה מותר לעשות פיפי. אבל יש ספרים שהמטרה שלהם היא לא לאלף את ההגיון הילדי וללמד אותו מה "נכון", אלא ללמוד ממנו. מדובר בנסיון לא פשוט למחוק את מה שאנחנו יודעים כמבוגרים ולנסות לשחזר משהו שאבד לנו.

זה משחק של בניה ופירוק של קטגוריות. אנחנו עובדים נורא קשה ללמד את הילדים מה, למשל, שמים בפה ומה לא, מה אמת ומה שקר, מה קיים ומה לא קיים. אבל מספיק להסתכל על ילד קטן כדי להבין עד כמה הקטגוריות שאנחנו חיים על-פיהן הם בסך הכל שקרים נוחים מוסכמים. בוץ יכול להיות טעים (צריך להגיד שזה פויה עשרות פעמים עד שהוא מאמין לנו שלא), גרעין של אפרסק יכול להיות חבר, והנמר מתחת למיטה באמת באמת קיים במציאות.

בולע הספרים

"הילד שאהב לאכול ספרים", או בשמו האנגלי המקורי: The incredible book eating boy"" של הסופר והמאייר האירי אוליבר ג'פרס מצליח לערבב ולרענן קצת את הקטגוריות שקובעות את ההבדל בין הדרך ליהנות מספר ובין הדרך ליהנות ממלפפון. הילד הנרי אהב ספרים, אבל לא כמו שאתם ואני אוהבים. הנרי אהב לאכול ספרים. ואמנם, הנרי בולע ספר אחר ספר וראו זה פלא: הוא אפילו הופך להיות ילד חכם מאוד בגלל זה.

זה ספר שמשחק עם מערכת היחסים החשדנית שיש לילדים עם מטאפורות, עם הנטיה הילדית להפוך כל הפשטה למשהו קונקרטי ומוחשי. כולנו בולעים ספרים, מפנימים אותם ומעכלים את תכנם. הנרי רק מעביר את הפעילות הזאת למישור הפיסי. הדחף להפנים באופן פיסי כל דבר שאנחנו אוהבים, קיים גם אצל מבוגרים. השפה רק משמרת באמצעות המטאפורות את הדחף הפיסי שאינו ניתן למימוש מלא.

"אתה כל-כך מתוק, אפשר לאכול אותך". קשה לנו לאהוב מישהו רק ברמה המופשטת. אנחנו חייבים לגעת, לנשנש ולהרגיש, אז למה לא לעשות את זה גם עם ספרים? אני יכולה לחשוב על כמה ספרים שהייתי יכולה לתת בהם ביס מרוב אהבה.

אבל הסיפור המופלא על הילד שאהב לאכול ספרים לא מסתיים כאן. בשלב מסוים, הנרי כבר לא מצליח לעכל את הספרים כמו שצריך והם מתערבבים אצלו בבטן. כאן מציג הנרי את התרגיל החשבוני המקסים שקובע ששתיים ועוד שש שווה היפופוטם (אבל שש ועוד שתיים שווה שלוש). אחרי תקופת עצבות קצרה, הנרי מבין שאפשר להשתמש בספרים גם אחרת ומתחיל לקרוא בהם.

אפשר לקרוא את הספר הזה כאלגוריה, אבל בעיני זה מוציא חלק גדול מהכיף. הסיבה שהוא כל-כך נחמד היא לא איזשהו מסר עמוק שהוא מנסה להנחיל, אלא ההפתעה והעונג שיש בלחשוב על דברים קצת אחרת. מיליון קואוצ'רים שמנסים "ללמד" יצירתיות לא יצליחו להגיע אליה כמו ספר אחד מוצלח שפשוט מתאר שימוש לא קונוונציונלי (ולא חינוכי!) בספרים.

להמחשת הרעיון ולעידוד המכירות, פינת כריכת הספר "נגוסה" עם סימני שיניים (כאילו מישהו נתן ביס בספר). מכיוון שעד לא מזמן הילדים באמת נהגו לכרסם ספרים שהם אוהבים, הוא מצטרף אחר כבוד לאגף הספרים הנגוסים בספריה. ספרים שכיף לטעום.

• הילד שאהב לאכול ספרים. אוליבר ג'פרס. מאנגלית: תמי קרמר. ביצוע גרפי (התאמה גרפית של הספר לעברית, שבספר הזה, בגלל עיצובו המיוחד, היא משמעותית ועשויה בכישרון): נועה ליכטינגר. כתר.

לחצו כאן למדור ספרי הילדים.

• רינת פרימו היא סופרת ילדים, מחברת הספרים: "זהרורים", "איה, אאוץ', אווה", "אמא מושלמת" ועוד.