שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הדוכסית עם הדלמטים
    דודי סמית, מחברת "מאה ואחד דלמטים", היתה בעצם סוג של ג'יין אוסטין, רק פחות מוכרת. ספרה "רשימות קסנדרה" שיוצא עתה בעברית מספק הזדמנות מצוינת להבין את הסיפור שלה
    משפחת מורטמיין החצי-בוהמיינית חיה בטירה אנגלית מתפוררת. אין להם כסף, ואין לאף אחד מהם כישרון לעשות כסף, אבל הם עשירים ברוחם. האבא הוא סופר שנמצא כבר שנים במחסום כתיבה. הוא פירסם פעם ספר מצליח, "יעקב נאבק", ומאז לא פירסם דבר. יש לו בן צעיר ושתי בנות בוגרות – רוז בת ה-21 המשועממת שרוצה למצוא חתן, וקסנדרה בת ה-17 שכותבת יומן נעורים ומתארת את חייהם.


    סמית. כמו גיין אוסטין, רק קצת אחרת (צילומים: GettyImage)

     

    אמן מתה בילדותן, ויש להן אם חורגת, מין אמנית שמשמשת מודל לציירים ואוהבת להתמסר לטבע. יחד איתם גר בטירה משרת צעיר ונאמן שמאוהב בסתר בקסנדרה. חייהם משתנים כששני אחים אמריקאים עשירים רוכשים את האחוזה שלידם. רוז "צדה" לה אחד מהם כחתן, אבל גם קסנדרה מפתחת כלפיו רגשות.

     

    נשמע קצת כמו סיפור של ג'יין אוסטין? קרוב מאוד. את העלילה הזאת רקמה סופרת בריטית אחרת, דודי סמית, ששמה אינו מוכר במיוחד לקוראי העברית. סמית התפרסמה בעולם בעיקר בזכות ספר הילדים שלה "מאה ואחד דלמטים", המוכר יותר בשמו הקולנועי "101 דלמטים".

     

    הספר, שכבר הוכתר מאז כקלאסיקה לילדים, ראה אור לראשונה ב-1956, והעיבוד הקולנועי הראשון שלו יצא ב-1961 באולפני דיסני. מאז זכה הספר לעיבודים קולנועיים שונים, גם מצוירים וגם משוחקים (בכיכובה של גלן קלוז).

     

    אבל עוד הרבה לפני כן, ב-1948, פירסמה סמית את הרומן הראשון שלה, "I Capture The Castle", שרואה אור כעת בעברית בשם "רשימות קסנדרה" (בהוצאת כתר, בתרגום עידית שורר). גם הספר הזה, אגב, זכה לעיבוד קולנועי ב-2003 בהפקה של הבי-בי-סי. הסרט, בבימויו של טים פייוול, נקרא "אחוזת אהבה" ושיחקו בו בין השאר רוז ביירן ורומולה גאראי.

     

    נמוכה בשביל להיות שחקנית

    דודי סמית נולדה כדורותי גלאדיס ב-1896 בלנקשייר שבבריטניה, וגדלה במנצ'סטר. בבגרותה למדה באקדמיה המלכותית לאמנויות הבמה, ושאפה להיות שחקנית. הקריירה שלה במשחק היתה קצרה למדי, סמית ויתרה די מהר. באוטוביוגרפיה שלה היא כותבת שהיתה נמוכה מדי ולא מאוד אטרקטיבית כדי להצליח כשחקנית.

     

    אחר כך עבדה בחנות הרהיטים הגדולה בלונדון Heal, שם היתה קניינית הצעצועים של החנות. אולם האהבה לתיאטרון לא פסקה, וב-1929 היא כתבה מחזה שנקרא "Autumn Crocus" תחת השם הבדוי ק"ל אנתוני. הצלחת המחזה הביאה עיתונאים לחשוף את זהותה האמיתית, וסמית החלה להתפרסם.


    סמית. לא רק דלמטים 

     

    במהלך שנות ה-30 כתבה שישה מחזות מצליחים שהוצגו ב"ווסט אנד" באנגליה, ונחשבה לאחת המחזאיות המצליחות בדורה. ב-1939 נישאה לאלק ביזלי, שעבד אתה בחנות הרהיטים, ועם תחילת מלחמת העולם השנייה עזבו השניים את אנגליה ונסעו לארצות הברית.

     

    סמית וביזלי התגוררו בקליפורניה. סמית כתבה תסריטים לאולפני פראמונט בהוליווד והתיידדה עם סופרים ידועים, ביניהם כריסטופר אישרווד. שם היא גם רכשה לעצמה את הכלב הדלמטי הראשון שלה. גם לאחר שנגמרה המלחמה נשארו סמית ובעלה לחיות בארצות הברית – אולי מפני שלא רצו להשאיר את הכלבים הדלמטיים שלהם בבידוד של חצי שנה, כפי שדרש חוק חיות המחמד באנגליה.

     

    עם זאת, סמית חייתה כל אותו זמן בתחושת געגוע מתמיד ללונדון. בתקופה המלחמה נצמדה לרדיו כדי לשמוע דיווחים, וציפתה בקוצר רוח למכתבים מהבית שתיארו את ההפצצות על העיר. "רשימות קסנדרה", הרומן הראשון שלה, נכתב מתוך הגעגועים והאהבה לאנגליה.

     

    היא החלה לכתוב אותו ב-1945 וסיימה ב-1948. הספר זכה להצלחה מהירה, ונמכר עד היום ביותר ממיליון עותקים ברחבי העולם. במשך לא מעט שנים נעלם הספר מהחנויות, בעיקר בארצות הברית. אולם ב-1998 הוא יצא לאור מחדש, וב-2003 הוא זכה לתחייה מחודשת כשיצא הסרט על פי הספר ו"גילה" לקוראים הצעירים את דודי סמית. "רשימות קסנדרה" עדיין זוכה להדפסות מחודשות היום וצובר דורות חדשים של קוראים – ובעיקר קוראות.

     

    סמית ובעלה שבו לבריטניה ב-1954 ובשנת 1956 התפרסם ספרה "מאה ואחד דלמטים". סמית הלכה לעולמה ב-1990 בגיל 94, לא לפני שפירסמה ארבעה כרכים אוטוביוגרפיים, ומינתה את הסופר ג'וליאן בארנס למנהל העיזבון הספרותי שלה.

     

    בעברית, אגב, ראו אור ספרי הילדים שלה בספריית "דן חסכן" לילדים ולנוער של עם עובד. "תעלומת הכלבים המעופפים" ראה אור בעברית, וגם "מאה כלבים ואחד" (יש אומרים כי כל קשר בינו ובין הסרטים שנעשו בעקבותיו הוא מקרי בהחלט).

      

    רומן רומנטי עם קריצה

    המפגש בין אנגליה המסורתית וארצות הברית המודרנית, שאותו חוותה סמית בחייה, בא לידי ביטוי בצורה מובהקת ב"רשימות קסנדרה", דרך המפגש של משפחת מורטמיין עם הג'נטלמנים האמריקאים.

     

    אפשר לקרוא את הספר הזה כרומן רומנטי בריטי טיפוסי, תקופתי. הוא אמנם מתאר את אנגליה של שנות ה-20
    וה-30 של המאה ה-20, אבל כתוב לגמרי ברוח הרומן הבריטי של המאה ה-19 – במסורת הכתיבה של ג'יין אוסטין, האחיות ברונטה ו-ויליאם תאקרי. באחת הסצינות בספר מנהלות רוז וקסנדרה שיחה לילית באשר לשאלה מי יותר שווה: ג'יין (אוסטין) או שרלוט (ברוטנה). ואפשר גם לקרוא את הרומן הזה קצת כפארודיה על הז'אנר האוסטיני המוכר.

     

    אבל יותר מכל, "רשימות קסנדרה" הוא ספרות נשים מהנה ואינטליגנטית, בדיוק כפי שהיו ספריהן של ג'יין אוסטין והאחיות ברונטה. מן שיר הלל לאנגליה האהובה, שבו מצטלבים להם סיפורי התאהבות, הקנטות הדדיות, חיפוש אחר יופי והשראה, טעויות טראגי-קומיות, הצעות נישואין, ביטולן השערורייתי ושאר תעתועי הלב.

     

    לכל כתבות מדור הספרים לחצו כאן

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים