יצפאן ניצח את הג'ינג'י בנקודות

מי בדיוק בישר לאומה כי ארבע הטברנות המשודרות בערוצי הטלוויזיה השונים הן תוכניות "מוזיקה מזרחית"? צפיה אדוקה (אם מוכרחים) בארבע המופלאות - "בטברנה" הוותיקה של ערוץ 1, "אצל פרנס בטברנה" בערוץ 2, "חריף באוזן" עם אלי יצפאן ב"בריזה", ו"ריח מנטה" עם ירון אילן בערוץ 33 - מגלה שהטברנות, בעיקר אלו של ערוץ 1 ו-2, הן מיכלאת מוסיקה ישראלית מגוונת, בעיקר כזו המיועדת לערבי הוויי משומשים בבתי מלון.

באגף המוסיקלי: ניצחון ליצפאן

הטברנה של ערוץ 1 - אותה מגישים לסירוגין יוני רועה והזוג זאב רווח ומיכל זוארץ - מחממת עבור צופיה שאריות עם הרבה קוליפורמים של זמרי ארץ ישראל שהופשרו מהקפאה, לצד להקות בר-מצווה של מוזיקה ברזילאית, חביתת מקרנה ושירי פול אנקה. הטברנה הזו היא צאצאית ישירה של תכנית השבת האומללה לשעבר של אמנון לוי בערוץ 2 ושל "סיבה למסיבה", אם-כל-הטברנות של רבקה מיכאלי ומני פאר, בימים המיתולוגיים יותר של הערוץ הראשון. כמעט כל האמנים הישראליים עוברים מתישהו בתכנית הזו, בה יכולים ירדנה ארזי ואבי טולדנו להמשיך ולהרגיש בבית בדיוק כמו לפני עשר, עשרים ושלושים שנה. וכל העולם כולו דץ ודצה צרים מאוד.

פרנס, מצידו, מנסה לשלב קצת איכות ברפרטואר בתי המלון השגרתי. עמיר בניון ושמעון בוסקילה המצוינים מופיעים לצד להקת הבית, שמבצעת מחרוזות שירים איומות, חסרות טעם וריח.

"ריח מנטה", לעומת זאת, היא תוכנית במיטב מסורת ערוץ 33: תמהונית וחפה מכל שיקולי עריכה מקצועיים. רוב הזמרים המופיעים הם אכן "מזרחים", אבל הרושם הכללי הוא שכל מי שיתקשר מחר למערכת התוכנית יוזמן להשתתף ולבצע שירים כבקשתו, כשהוא מלווה בהוקרת תודה עמוקה של המנחה ירון אילן. התוכנית משלבת - סתם שתדעו- גם מומחה קבלה שהוא גם יועץ בריאות וזוגיות, המשיב לפקסים שמשגרים הצופים. לחולה אפילפסיה, למשל, הוא הציע לקחת 19 גרגרי חרדל מדי יום, שאמורים להעלים את מחלתו הכרונית. "זה בדוק", הבטיח.

התוכנית היחידה המתקרבת איכשהו בהגדרה ל"תוכנית מוזיקה מזרחית" היא "חריף באוזן" של יצפאן בערוץ "בריזה" הלווייני. כאן מתארחים זמרים מבוססים כמו אלי לוזון לצד זמרים ידועים פחות, אבל עדיין מצוינים - מריימונד, אמה של יעל אבקסיס, ועד הזמרת לינט והזמר הפרסי אומיד. הדואטים אצל יצפאן עשויים, לרוב, היטב. "ברית עולם" של מתי כספי ואהוד מנור בוצע שם על-ידי רון שובל ולינט, ומעולם לא היה חודר ונוגע יותר. הגרסה לשיר מתוך "השוטר אזולאי", אותה ביצעו ניסים סרוסי ואורן חן, היתה פשוטה ומקסימה. יצפאן, כזכור, רחוק מלהיות מראיין דגול. "אז מדובר בסגירת מעגל?", הוא זורק לעבר ניסים סרוסי, אבל לחלוטין לא מתעניין בתשובה. מה שכן, יצפאן יודע לעשות מבטאים.

באגף ההגשה: ניצחון (בנקודות) לפרנס

השבוע הודיע זאב רווח על עזיבת התוכנית בערוץ 1, ובצדק מבחינתו. קשה לאמוד את מידת הנזק שגרמה התוכנית לשחקן המצוין ולמגיש הגרוע הזה. רווח נוהג לפתוח את תוכניותיו בבדיחת חמין נטולת פואנטה, ולהדביק נשיקות רטובות לאורחיו. מכישלונו בעונתו הראשונה בטברנה הסיקו קברניטי ערוץ 1 שכדאי להחליף את הגרוע בגרוע ממנו: הם חיברו בין רווח לשחקנית מיכל זוארץ, שיושבת לצידו כמו היתה באליס בארץ הפלאות, מופתעת בכל פעם מחדש נוכח הצורך שתובעת ממנה משרתה, להציג שאלות למרואיין התורן. אבל השוס הגדול באמת הוא הפיכתו של יוני רועה, המנהל המוזיקלי, למנחה מתחלף בתוכנית. רועה - דווקא מרואיין סביר - יושב מבוהל וחרד בתפקיד מנחה. גם לאחר כמה תוכניות הוא ממהר לשמוט את זכות דיבורו כתפוח אדמה לוהט לטובת המרואיין, ולצופים נותר רק לייחל כי חיים משה - ביישן תקשורת מקצועי - ימשיך לדבר עוד קצת ובלבד שהמצלמה לא תחזור לפניו המבועתים של רועה.

פרנס, לעומת זאת, שומר על נינוחות בהגשה, אבל הטקסטים עצמם רוויים בחשיבות עצמית מגוחכת, והמצלמה מחלקת את זמנה באופן כמעט שווה בין הזמר המבצע לבין פרנס, המגלגל מסבחה, מרים כוסיות ובאופן כללי ממשיך להיות ג'ינג'י.

באגף העינטוזים: ניקוד משולב

בכתר השוביניזם-בגרוש זוכות הטברנות של ערוץ 1 ו-2 במשותף. כשפרנס היה בערוץ 1 חוללו אצלו צמד "מלצריות", שעינטוזיהן המביכים הדגימו היטב כי מעולם לא שמעו מוזיקה מזרחית בטרם הגיחו לאולפן. המצלמה, מבחינתה, העדיפה את הירכיים על פני המבצעים. יורשו של פרנס, זאב רווח, המשיך במסורת, ויוני רועה הוסיף את השחקנית מיטל דוהן, דמות שיכולה לגייס הפגנה קבועה של ארגוני נשים ליד משרד ההפקה. דוהן מפגינה תלבושות מהאסכולה המינימליסטית ומניחה לרועה להשתיק אותה שוב ושוב, להנאתו. גם לשלום אסייג, אחד מבדרני הבית של פרנס, יש לועסת מסטיק, דמות בשם שירפז, שוב בתפקיד אישה מזרחית מפגרת והמונית. גם כרגע לא מוותר פרנס על מענטזות, אבל עכשיו יש מלוא החופן מהן בבלקון מאחור.

באגף הצחוקים: כולנו בוכים

הצחוקים, בכל המקרים, היו ונשארו מביכים במקרה הטוב, וולגריים במקרה הרע - כששני המקרים חיים, לרוב, בשלום מושלם זה לצד זה. בראשית היו ננסי ברנדס וארנון צדוק הטרחנים, אותם מיתג פרנס בתוכניתו בערוץ 1. כשעבר לערוץ 2 המשיך בהזרמת בדרנים תפלים לזירה - הפעם מדובר בעיקר במאיר סוויסה, שמשחק את מוריס המלצר, הפותח ג'עג'וע ממוצע בהכרזה: "תסתמו את הפה שלכם". סוויסה שייך לאסכולת הבדרנים המשוכנעת עדיין כי דיקלום מתכון במרוקאית הוא שוס הורס מצחוק.

יצפאן עצמו, בדרך הטבע, מעמיס על כתפיו את משא הצחוקים ב"חריף באוזן". כשיצפאן משתחל לאלמנט הטבעי שלו, מדובר בבדרן אינטואיטיבי וחד, מהמעולים בארץ. אבל הדמויות בתוכנית הנוכחית - גם אם חביבות - סובלות מנודניקיות יתרה. חולשת התוכנית היא בטקסטים התפלים שכותב ליצפאן דניאל לפין, ובראשם הטקסט הלועג לאופרה, כביכול בשמם של המזרחים. אם היה לפין מקשיב, נניח, לאום כולתום, אולי היה מוצא ששירתה בהחלט אופראית. לגבי "ריח מנטה", נסתפק בידיעה כי בדרן הבית הוא אבנר דן, וכי בדיחותיו מעוררות רחמים.

סיכומון: פיפי ולישון

חופי הטברנות הם לפעמים געגועים לימים בהם היו הזמרים המזרחים אלמונים לתקשורת ולטלוויזיה, אבל חקוקים בלבבות מעריציהם. המלצה: שגרו את מנהלי התוכניות לקורס מזורז במסגרתו ייאלצו להפנים את האמת האינטיליגנטית, כי "עממי" אינו שם נרדף ל"וולגרי", וכי שני המושגים אינם מקבילים ל"מזרחי".