לקום איתו, לישון איתה - דיאלוג בפיג'מות
הפעם היה זה יובל שאמר: "בזמן האחרון תקפה אותי תחושה מוזרה. בא לי סתם לישון עם מישהי שאני אוהב. לא חשבתי שאתגעגע לזה, כי אני אוהב ספייס במיטה. אני כנראה מזדקן ונהיה רגשן". וגולדי? גולדי דווקא רוצה מישהו להתעורר איתו
"בזמן האחרון תקפה אותי תחושה מוזרה ולא מוכרת. בא לי סתם לישון עם מישהי שאני אוהב. לא חשבתי שאתגעגע לזה, כי אני אוהב ספייס במיטה. אני כנראה מזדקן ונהיה רגשן". וגולדי? גולדי דווקא רוצה מישהו להתעורר איתו. ככה זה כשיובל וגולדי לובשים פיג'מות.
גולדי: פחות חסר לי שמישהו ישאיר לי "מקום לחבק אותך בחלום"
פתגם סיני עתיק אומר: "שנה כיוון מיטתך וחייך ישתנו".
האם שינוי המיטה הוא החשוב, או מה שחשוב הוא זה שהולך לישון איתי, או מתעורר לצידי? אני לא בחורה של בוקר. עד שבעורקים שלי לא זורם קפאין אני לא יכולה להתמודד עם העולם, ועדיף לעולם שלא יתמודד איתי. הלילה הוא שעתי היפה, ונעלי הזהב שלי הופכות לנוצצות דווקא בחצות ושום דלעת לא נראית באופק. בעוד שיש כאלה שרוצים לעשות קלוז'ר על היום שהיה בצורת בן זוג מחבק שאוסף אותם לזרועותיו ומכיל אותם ואת חוויות היום, אצלי האדרנלין מתפרץ לכל עבר ומקשה לתת מקום למישהו במרחב המחייה שלו. אפילו לי.
אני לא רומזת שאלכסון עדיף על שינה משותפת עם מישהו, אבל היעדרו בלילה מורגש פחות. הבוקר, לעומת זאת, הוא סיפור אחר לחלוטין. כבר כתבתי ששינה משותפת אינטימית יותר מסקס, לעיתים בגלל חוסר השליטה שיש לנו בזמן השינה על עצמנו. בעוד שאני יכולה לשלוט באיך אני נכנסת למיטה, הרי בבוקר אני לא יודעת איך אתעורר: איזו שערה תסרור, אילו סימנים שחורים יצוצו מתחת לעיניים ואיזה חצ'קון יחליט לצוץ במפתיע.
פחות משחסר לי מישהו שיראה אותי במלוא הדרי בתפאורת חדר השינה, חסר לי מישהו שיראה אותי באותה תפאורה עם פחות הדר, ושעדיין יחשוב שאני מהודרת כדי להתחיל איתי את יומו. פחות חסר לי שמישהו ישאיר לי "מקום לחבק אותך בחלום" (אבטיפוס), אלא כזה שיחבק אותי במציאות. זו אולי יכולה להיות אחת הסיבות שבמציאות הרווקותית מה שחסר לי הוא מישהו להתעורר איתו על פני מישהו לישון איתו. ולא, זה לא היינו הך.
בבוקר אני עושה הכל כדי להיכנס לתוך היום, בצורת תזכורות והוכחות מוחשיות לכלל החושים לזה שהלילה נגמר: לשמיעה - מוזיקה רועשת. לטעם – קפה. לריח - סבון פנים. למישוש - נגיעה בשלל הבגדים האופציונליים ללבוש. לראייה - צפייה מהמרפסת ביום החדש שעולה.
קצב החיים הרצחני גורם לאדם להחזיק בהמון סטטוסים ולככב בהרבה סיטואציות, כאילו היה כוכב מצליח בתקופת הפסטיגלים בחנוכה: חברה, כותבת, קרייריסטית, אחות, ידידה, דייטרית, עקרת בית ובליינית. כל אלה גורמים יום עמוס, בלי אי של שקט חיצוני ו/או פנימי בתוכו. התעוררות לצידו של מישהו יכולה לספק את האי הזה של שקט לכמה דקות בתחילת היום.
ניתן לדבר גם על התעוררות לצידו של מישהו ש"מתעורר" לצידך, בכל רמ"ח איבריו, מה שמאפשר לממש ביתר קלות את הצורך המיני.
אבל זה לא הסקס בהכרח שבגללו הבוקר מדגיש את חסרונו של אותו מישהו נהדר שנעדר.
התעוררות לצידו של מישהו נכסף משדרגת את היום בפרט, ואת החיים בכלל, מפני ש-
התעוררות לצידו משמעותה שגם אם היום שמפציע לא יפתיע לטובה ולא יכיל בתוכו שמחה וחיוביוּת, הרי שכבר קרה משהו טוב, ולכן לא היה זה יום מיותר לחלוטין.
התעוררות לצידו מעניקה כוחות להתמודד עם מה שיביא איתו היום הבא.
התעוררות היא תזכורת חיה לכך שמגע, ניחוח, קירבה, אינטימיות, אהבה (?) הם הדברים החשובים באמת. הם אלה שבשבילם שווה להתעורר בבוקר, גם אם בוקר הוא דבר קשה לצלוח טרם ריסוק פולי הקפה.
מישהו כזה, שאפילו יכול לגרום גם ל"שונאת בוקר" כמוני לא רק להגיד אלא גם לזמזם בוקר טוב.
יובל: בשעות הבוקר אני מקיים סדנת ויפאסנה עצמאית
פתגם תל אביבי עתיק אומר: "גולדי, את לא חושבת שאנחנו צריכים לישון יחד כדי לאסוף חומר לטור משותף?"
טרם יצא לי להתעורר עם גולדי הארט ולראות את המהממת בשעות הבוקר, אבל נראה לי שזו לא תהיה הבעיה. האמת שכרגע התעוררות לא בוערת בעצמותיי כמו הירדמות משותפת.
אני לא בחור של בוקר. האמת שאני גם לא בחור של לילה. אם להיות מדויקים אני בחור של יום שישי לפנות ערב. הבוקר המפציע ממריץ אותנו לפנות למשימתנו העיקרית בחיינו אלה - מפגש עם העולם. הוא תולש אותך בברוטאליות חסרת רחמים ממהותך האינדיבידואלית וזורק אותך באין מוחה להיות פרט בחברה הרחבה, אדם הנענה לנורמות ולכללים חברתיים שעוצבו במשך בקרים רבים.
כמי שמאוד חשובות לו שעות איכות אינטימיות עם עצמו, אני נוהג לגשת אל הבוקר בדחילו ורחימו. המעבר מהמרחב האישי למרחב החברתי צריך להתרחש בהדרגה ובזהירות. כבר כילד לקח לי שעה ארוכה עד שהייתי מוכן לתקשר עם משפחתי בשעות הבוקר. מי שניסה לפתח איתי שיחת שחר נעימה נתקל בבכי רם, שלא לומר הטחת מוצצים נזעמת. עברו מאז מספר שנים, ועדיין בשעות הבוקר אני מקיים סדנת ויפאסנה עצמאית.
אך השתיקה עצמה איננה מספיקה. רגע לפני שאני נפגש עם מראות המציאות הקשה, לא מאוד בא לי להיתקל באיזו מציאות חברתית במיטתי. ושנייה לפני שאני נפגש עם שלל הבריות הטובות שאיתן אני חולק את חיי, תנו לי רגע עם עצמי. התעוררות משותפת איננה חסרה לי במיוחד בתקופה זו של חיי.
הלילה מביא איתו איכות שונה לגמרי. לא בכדי קבעו בחלונות הגבוהים ששעת הבילויים תהיה הלילה. לילה בכלל, והירדמות בפרט, מעוררים חרדה קיומית בסיסית. בדידותנו המזהרת צורמת לנו בשעות החשיכה. הדקות שלפני ההירדמות הן לעיתים המפחידות ביותר ולכן רוב בני האדם נוהגים לתבל את הירדמותם בספר, טלוויזיה, אלכוהול או פרטנר. ילדים, ולפעמים גם מבוגרים, פוחדים מחושך. אני עצמי מאוד אמיץ ולכן אינני מפחד: "אינני בוכה אף פעם, גיבור אני לא בכיין" (מרים ילן שטקליס).
הלילה יוצר תפאורה אינטימית ומתאימה למפגש של אדם אל הקרוב/ה לו מכל. שעות החושך הבאות באחרונה על רווקותי מביאות איתן געגוע לאשה אהובה. זו אולי יכולה להיות הסיבה שבמציאות הרווקותית מה שחסר לי היא מישהי להירדם איתה על פני מישהי להתעורר איתה.
אין הרבה דברים יותר מופלאים בחיים האלה מאשר להתבונן באשת חלומותיך שהופכת את חייך על האדמה ברגעים מסוימים לחיים על כוכב ולומר לה לילה טוב. בתרגום חופשי לשירו של סטיבן סונדהיים "הלילה": כשמשהי שאתה אוהב עד כלות ניצבת לצידך בלילה, העולם מלא באורות עם שמשות וירחים בכל מקום. בלילה כזה העולם פרוע ובהיר, יוצא מדעתו ומתחיל לירות ניצוצות אל החלל. בבוקר העולם היה רק מקום לגור בו, אבל הלילה את פה לצידי, ומה שהיה בסך הכל עולם הפך לכוכב".
- לכל הטורים של יובל בלינקי
