שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    צילום: אור אלתרמן

    סלט קיסר

    אין ספק שלקייזר צ'יפס יש שירים טובים, אבל קשה היה לשים לב לכך במהלך הופעתם בתל-אביב, אולי בגלל התעקשותו של סולן הלהקה להפוך כל שיר לבליל של הפעלות לילדים

    בואו נודה באמת: במופע רוק מוצלח, המוזיקה לפעמים משנית בחשיבותה, יחסית לכימיה בין הלהקה לקהל, הכריזמה של חבריה או אפילו הנתונים הטכניים היבשים במקום (איכות הסאונד, מקומות הצפייה וכדומה). המופע של הקייזר צ'יפס אמש (ה') בגני התערוכה בתל אביב במסגרת פסטיבל "נון סטופ מיוזיקס", היווה הוכחה חותכת לכך. לקייזר צ'יפס יש יופי של שירים, אבל לא תמיד היה להם מקום בתוך השואו הבלתי פוסק.

     

    מי שעשה את ההופעה, לטוב או לרע, היה ריקי ווילסון, הסולן של הקייזרים. ווילסון, חתיך מכפי שנדמה בקליפים האחרונים של הלהקה, לא הפסיק לזוז. מול קהל אוהב ומתלהב שהפתיע בבקיאותו בשירי הלהקה, הוא העניק להם שעה ועשרים של שירים מוצלחים משלושת אלבומי הלהקה, כולל כל הלהיטים.

     

    ההופעה נפתחה עם "Never Miss A Beat", הסינגל הראשון מהאלבום האחרון, ובאמת ריקי ווילסון הצליח להפגין טיימינג נהדר שלא פיספס לרגע, בכל הנוגע לתפיסת מיקרופון או תוף מרים מעופפים באוויר. מבחינה מוזיקלית, מאידך, התברר שלא רק המראה, אלא גם היכולת הווקאלית של הזמר בקליפים ובאלבומים מטעה, אבל לא לטובה.


    המראה מפתיע לטובה, הקול לרעה (צילומים: דודו אזולאי)

     

    בשיר "Good Days Bad Days" השתתף בשירה מתופף הלהקה, ניק הודג'סון, והסיט לרגע את הזרקור מווילסון. לאורך המופע הוצגה דינמיקה מוזרה בקהל: בעוד הודג'סון והקלידן "פינאט" (ניק ביינס) הוצגו לקהל וקיבלו זמן בקדמת הבמה, נותרו הגיטריסט אנדרו ווייט והבסיסט סיימון ריקס באלמוניותם היחסית.

     

    הופעה או פעולה בצופים?

    כשהגיע תורו של הלהיט "Ruby", הקהל המקומי כמעט יצא מדעתו מרוב שמחה. ווילסון, מצדו, רק עודד אותו. בין השירים הזמר לא חדל להפעיל את הקהל, לבקש ממנו להגביר את הקול ולקיים תחרות צעקות בין הצד השמאלי של הקהל (שכונה "קייזרס") לבין הצד הימני (שכונה "צ'יפס"). כאן כבר היטשטש הגבול בין סולן אנרגטי בלהקת רוק לבין רשג"ד בצופים. לעתים, כשווילסון הוריד הילוך והתרכז בשירה, כמו בשיר "Like It Too Much" נוצר סוף סוף איזון נעים.


    ווילסון. גונב את ההצגה, לטוב ולרע

     

    אבל השטיקים הלכו ותכפו ככל שההופעה התקדמה. ווילסון סיפר על ביקורו בכותל המערבי, שם ביקש ש"נהיה הקהל הכי טוב אי פעם". בשיר המצוין "I Predict A Riot" טיפס ווילסון על עמוד תומך לצד הבמה, הפיל את המיקרופון לידיו של פועל במה, שם אוזנו כאפרכסת בנסיון לעודד את הקהל להשתתף, וטס בטיימינג מושלם חזרה לעמדתו, בדיוק בזמן לפזמון. אקרובטיקה מרשימה, בידור לא מזיק, אבל לא נותרה למוזיקה מקום בתוך כל ההפעלות לילדים.


    קייטנה מוזיקלית

     

    כשחזרה הלהקה להדרן, היא ביצעה את "Tomato In The Rain" וכמובן, את גולת הכותרת, "Oh My God". כמו הסיפור המזויף על הכותל ("הוא אומר את זה בכל ההופעות", גילה פינאט), כך גם במשפט המפתח של הפזמון, "אלוהים, אני לא מאמין, מעולם לא הייתי רחוק כל כך מהבית", קשה לקנות את דבריו של ווילסון. הוא כבר היה רחוק עוד יותר מהבית, הוא כבר חרש את העולם, טיפס על העמוד התומך הזה בכל היבשות, ועשה עבודה מצוינת. כמדריך בקייטנה.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ווילסון. תן לנוח
    צילום: דודו אזולאי
    לאתר ההטבות
    מומלצים