היא אמרה כמעט באגביות, "רוצה להתחתן איתי?"
זו לא היתה הצעת הנישואים הראשונה שקיבלתי, אבל את זו לא צפיתי, והיא גם היתה הראשונה שהאמנתי שהיא ממש רצינית
בדיוק הגענו לקצה של עמק רפאים כשהיא אמרה, כמעט באגביות, "את רוצה להתחתן איתי? אני רוצה שנתחתן".
השתנקתי. זו לא היתה הצעת הנישואים הראשונה שקיבלתי, אבל את זו לא צפיתי מראש בכלל, והיא גם היתה הראשונה שהאמנתי באמת ובתמים שהיא רצינית.
לא חשבתי שהיא תבין את מה שאני הבנתי פחות או יותר מההתחלה, שהקשר הזה – זה זה. אחרי חודש וקצת כבר היה לי ברור לחלוטין, למרות הדרמות הרגילות של התחלה, שאני הולכת לחיות עם האשה הזו תקופה ארוכה ביותר, ושאין סוף נראה לעין. היה לי ברור, באותה המידה, שלה ייקח עוד המון זמן להגיע לאותה מסקנה. טעיתי ולא הערכתי נכונה את הצד שלה, את ההבנות שגם היא הגיעה אליהן.
"מה אמרת?" שאלתי, כמעט בלי קול.
"שאני רוצה לחיות איתך את כל חיי, שברור לי שאת האשה שלי ושאני אשמח להתחתן איתך, אם את רוצה גם. מה את אומרת?"
עצרתי אותה ואמרתי, "מיוחדת, אפשר רגע נשיקה?"
את ה"כן" שלי אני חושבת ששמעו עד הר הצופים, לפחות. המשכנו ללכת עוד כמה מטרים, אני בתדהמה מוחלטת, היא מדברת על משהו שבכלל לא יכולתי לשמוע או להבין, מתוך ההלם. עצרתי אותה ואמרתי, "מיוחדת, אפשר רגע נשיקה? הצעת לי נישואים לפני שנייה, בכל זאת".
היא חייכה, נישקה אותי, ואמרה "כן, ואת אמרת כן".
בהיסטוריה המשפחתית שלי נהוגות הצעות נישואים כאלה, בתוך כל היומיום. אבא שלי הציע לאמא שלי נישואים באמצע אוטובוס עירוני. צחקנו, אני והמיוחדת, על ההצעה האגבית, הלא מתוכננת הזו שלה, בדומה למסורת המשפחתית שמתחילה להיווצר כאן.
למחרת הלכנו וקנינו טבעות. אני הייתי בטוחה שהיא תיקח את הזמן, תדחה את מועד הביצוע כמה שרק תוכל, מתוך הלחץ המאוד מובן ומאוד ברור של "מה, באמת, מצאתי, וזהו?" אבל בלי היסוס, היא לקחה אותי למרכז העיר, לחנות טבעות פשוטה ויפה, והפלא ופלא – גם היו בה טבעות שהתאימו לכל אחת מאיתנו באופן מושלם.
הלכנו כמו שיכורות במדרחוב
אני לא חושבת שבכל חיי היה רגע מאושר כמו הרגע שאחרי הקנייה הזו. הלכנו כמו שיכורות במדרחוב, צועדות לכיוון מסעדה קטנה ונחמדת, אינטימית, בה נוכל לשבת ולעכל לרגע מה קרה כאן. ריחפתי בגובה מטורף מעל פני האדמה, איפשהו בין הירח לכוכב צדק, עם חיוך מאוזן לאוזן שכאילו פשוט התאבן לי על הפנים.
בשקט של המסעדה אמרנו זו לזו כמה מילים ששתינו חיכינו להגיד תקופה ארוכה. לא רק זו שאנחנו ביחד, אחרי שכבר מצאנו זו את זו, אלא עוד מהמדבר שקדם למערכת היחסים הזו, לשנים בהן חיפשנו זו את זו במישהי אחרת, במקומות שהכאיבו לנו או פגעו בנו, או פשוט לא התאימו לנו.
אמרנו, וענדנו זו לזו את הטבעות היפהפיות. מעולם לא הרגשתי שלמה כל כך עם החלטה, מעולם לא ריחפתי ככה, מעולם לא אהבתי אשה כפי שאני אוהבת את המיוחדת שלי.
ביום שישי של אותו שבוע שיתפנו את ההורים, שהגיבו בצורה מופלאה ובירכו אותנו בשמחה הגדולה. לאט לאט, במרוצת הזמן, שיתפנו גם עוד קרובים וחברים. כל התגובות היו שמחות, משתתפות, ובניגוד לחששות שלנו – בלי עין הרע (טפו טפו טפו, חמסה חמסה חמסה, לא עלינו).
הטבעת, או כמו שכינה את זה קולגה לעבודה, האזיקים הקטנים ביותר בעולם, היא צעד טבעי כשאת פוגשת את האשה של חלומותייך, חצי חצי, בוצ' עם טאץ' של רוך, כמו שפינטזת כל החיים ויותר מזה. אם אלה אזיקים - אני ממש לא רוצה לפתוח אותם לעולם. אז פגשתי אותה כבר די מזמן, והיא חיה איתי, והיא באמת הכי מיוחדת בעולם. לא נותר לי אלא לקוות ולהתפלל שלא ייגמר לי, לנו, לעולם.
עכשיו היא מגהצת ואני כותבת טור
את האירוע עצמו נערוך כפי הנראה בחורף, בע"ה, ועד אז יש לפנינו ניתוח לא פשוט והחלמה (ממש בעוד שבוע) ומעבר דירה, קרוב ככל שאפשר. אבל תוך כדי כל זה, השגרה שלנו מתוקה להפליא. למשל, עכשיו היא מגהצת ואני כותבת טור. היא שרה "קול ששון וקול שמחה, קול כלה וקול כלה" בקולי קולות. אין ספק, אני מאושרת יותר מאי פעם.
לפנייה לכתב/ת 
