שתף קטע נבחר
זירת הקניות

חיים על פי גובה המים: בקעת בית נטופה

בחורפים גשומים מוצפת בקעת בית נטופה אך בקיץ היא שבה ומתייבשת. המחזוריות הזו מכתיבה גידולי שדה בלבד, ובחלקות משפחתיות צרות וארוכות בהן עובדים בידיים - ללא מיכון חקלאי. המסדרון האקולוגי מזמין בעלי חיים וצמחים שנעלמו ממקומות אחרים ומאגרי המים שבה גם הם חתיכת היסטוריה

בקעת בית נטופה היא בקעה סגורה בגבול הגליל התחתון. מי שנמצא שם מתנתק ולא רואה את העולם האחר. בבקעה כאילו הזמן עמד מלכת - יש שם ביצות וגם שדות מעובדים בגידולי בעל מסורתיים שנקצרים במגל. גדלים שם האבטיחים והמלונים הכי טעימים בארץ. השנה החורף הדל במשקעים השאיר את הבקעה יבשה, אולם בשנים גשומות היא מוצפת מים, והופכת לביצה אמיתית, גן עדן לעופות, לנברנים וליתושים, כמו בימי החלוצים, כמו בתקופת התנ"ך. הביצה האחרונה שנותרה לנו ושטרם נוקזה ויובשה.


העולם שבחוץ אינו קיים (צילום: רחלי עינב)

 

מזה דורות רבים מכתיב המבנה הגאו-הידרולוגי של הבקעה מערכת חיים מיוחדת ומעמיד בפני התושבים אתגרים לא קלים. הקשיים מתבטאים בהגבלת יכולת השימוש בקרקעות לצורכי חקלאות, ובדרך הורשת השטחים מאב לבניו אשר גרמה לכך שעם השנים נוצרו בבקעה חלקות קרקע מוארכות וצרות המקשות על עיבוד חקלאי בכלים מכניים.

 

בשל היות הבקעה שטח חקלאי רציף, כמעט ללא בתים, מבנים וכבישים ראשיים, הנוף בה יפה הן בחורף, בעת שהיא מוצפת, והן בקיץ - אז נראים השדות המעובדים ביחידות שטח קטנות כפסיפס. רק מהגבעות ומהכבישים הסמוכים לבקעה ניתן לראות אותה, אבל היותה נסתרת מוסיף לרומנטיקה שאופפת אותה.


פסיפס של חלקות. במרכז התמונה יובל של נחל יפתחאל (צילום: גלעד פלאי )

 

בקעת בית נטופה היא הגדולה בבקעות הגליל התחתון. אורכה כ-16 ק"מ, רוחבה מגיע עד 4.5 ק"מ, ושטחה הכולל עולה על 50 קמ"ר. הבקעה נוצרה משקע גאולוגי שהתמלא במשך השנים באדמות סחף חרסיתיות ופוריות מאוד. בעבר היו בבקעה גם התפרצויות געשיות, ששריד מהן אפשר למצוא על יד בעינה נג'ידאת בדמות אבני בזלת שחורות.

 

במשך השנים נסחפה לבקעה אדמה מההרים, ויצרה קרקע פורייה ומתאימה לעיבוד חקלאי. אבל בשל אגן ההיקוות המצומצם אין בה זרימת מים חזקה, והבקעה סובלת מבעיות ניקוז ולמעשה רק חלקה המערבי מתנקז על ידי נחל יפתחאל, או בשמו הערבי ואדי חלדיה, אל נחל ציפורי. חלקה המזרחי של הבקעה מכוסה ביצות המתייבשות בראשית הקיץ, ובשנים גשומות רק בחודש אוגוסט.


אדמה חרסתית דשנה ועשירה (צילום: רחלי עינב)

 

בחלק מהשנים הבקעה אינה מוצפת, זה תלוי בכמות הגשמים ובמידת הפיזור שלהם במהלך השנה. נקודת האיזון היא כ-500-600 מ"מ גשם, והשנה - שלא הייתה גשומה במיוחד - נותרה הבקעה יבשה יחסית.

 

באגף המזרחי של הבקעה יש אזור מוגבה שבשנים גשומות מנותק מהיבשה ונראה כאי על פני האגם, אולם השנה אפשר היה כמעט תמיד להגיע אליו ברגל. ה"אי" מהווה אתר קינון למינים רבים של ציפורי שיר שנהנות מהמזון המובחר ומהבידוד. על ה"אי" שרידים ארכאולוגיים של גת ושל מתקנים ששימשו בעבר את החקלאים בעונת הקיץ.


פרות רועות בשדה שלף (צילום: גלעד פלאי)

 

אין כמעט מעיינות בתחום הבקעה, ובסביבתה נובע רק מעיין אחד - עין נטופה, מצפון-מזרח לחורבת בית נטופה. בשולי אחת הרפתות המאולתרות אפשר למצוא שרידים של מעיין נוסף עין א-תינה, מעיין התאנה. התאנה נותרה על כנה, אבל המעיין יבש. בעבר השתמשו תושבי הבקעה במי בורות ובארות, ובשנות בצורת נאלצו לקנות מים במרחקים מבעלי המעיינות השכנים. זה הוא צחוק הגורל, אף על פי שהביצה מוצפת מים בחודשי החורף, שורר בה מחסור חמור במים בחודשים החמים.

 

השילוב העונתי של ההצפות והמחסור במקורות מים הניב חקלאות מיוחדת במינה, שהרי אי אפשר לטעת עצים באזורים המוצפים ואי אפשר להשקות את גידולי הקיץ (כי בקיץ אין מים). כיום מגדלים בבקעה בעיקר ירקות, כולל מקשאות של מלונים ואבטיחים מתוקים וטעימים, עם גרעינים, כמו פעם כשגידלו אבטיחים ללא השקיה... מי שטעם, לעולם לא ישכח. בשולי הבקעה, במקומות שהקרקע בהם יבשה יותר, מגדלים חיטה ושעורה.


עם גרעינים והכי טעימים. כמו פעם. אבטיחים במקשה (צילום: גלעד פלאי)

 

בתנאים השוררים בבקעה, חקלאות מודרנית אינה אפשרית ואינה כלכלית. רוב התושבים נטשו את החקלאות והם עובדים ומתפרנסים מחוץ לבקעה. פה ושם אפשר לראות חלקות המיועדות לצריכה עצמית שהזקנים והנשים מטפחים על האדמות שלהם, ובשעות הערב משפחות מהכפרים השכנים באות ליהנות מהשהות בחיק הטבע עם הילדים. עושים על האש ומדברים פוליטיקה.

 

מלבד החקלאות שכאילו קפאה בזמן, גם הצמחייה מיוחדת במינה. גם בוטנאים מנוסים ימצאו שם צמחים לא מוכרים (חוויה לא קלה למי שהתנסה) וכיוון שחקלאות מכנית כמעט בלתי אפשרית בבקעה, השתמרו מינים אלו. תופעת המים הנעלמים יוצרת גם היא בית גידול מיוחד של צמחים חובבי לחות המופיעים לאחר נסיגת המים.


ללא בתים וכבישים (צילום: רחלי עינב) 

 

לבקעת בית נטופה יש חשיבות סביבתית נוספת, בהיותה מסדרון אקולוגי המאפשר מעבר של צמחים ובעלי חיים. פיזית וגנטית, ממזרח למערב. חלק מהמינים שבעבר היו נפוצים בשולי שדות נעלמו ממקומות אחרים בארץ, ומכאן עלתה החשיבות הנופית שלהם.

 

הנציגות השלטת מבין צמחי הבר היא של קבוצת ה"עשבים הרעים" המלווים שדות. מטבע הדברים המינים האלה יוצאים נשכרים ומתרבים עוד יותר באזורים המוצפים ובשדות שננטשו על ידי בעליהם. עם תחילת נסיגת המים עולים ומבצבצים צמחי לוענית יריחו וורבנה שרועה, בליווי מינים חד-שנתיים כגון נורית המלל, נורית השדה, חרדל השדה ומיאגרון אזון. נצפו גם צמחי בוציץ סוככני וכריך. האזורים המוצפים עשירים בבעלי חיים, ביניהם מינים של חסרי חוליות המאפיינים גופי מים לא יציבים.


אלה אטלנטית עתיקה (צילום: רחלי עינב)

 

הגאו-מורפולוגיה ומערך הניקוז של בקעת בית נטופה היו בעלי השפעות מרחיקות לכת על האופי המיוחד של החיים בבקעה, ובעיקר בעת העתיקה. הבקעה נקראת על שם היישוב הקדום בית נטופה (כיום חורבת נטיף). הרמב"ם מבאר בפירוש למשנה את מוצא שמה "מפני שהארץ לחה מאוד ובשביל זה נקראת בית נטופה", מלשון מים נוטפים.

 

במדרש נקראה הבקעה גם בקעת יטבת (היא ידפת). בפי הערבים התמזג השם למילה אחת "בטוף", והם קוראים לבקעה "סהל בטוף" (מישור בטוף). בעבר קראו לה גם "מרג' אל-ע'רק", שפירושו "עמק הטביעה", על שום האדמה הבוצנית והטובענית.

 

הבקעה הייתה מיושבת כבר בתקופת הברונזה התיכונה, והיישוב המרכזי בה היה העיר חנתון. באותה תקופה עברה שם דרך שהובילה אל דרך שיירות הסחר הבין-לאומיות שחצו את הגליל. בתקופה הישראלית הייתה הבקעה בתחום נחלתו של שבט זבולון, ולפיכך נקראה לפנים עמק זבולון. בתקופת בית שני ובתקופת המשנה והתלמוד הייתה הבקעה מוקפת יישובים יהודיים רבים, ומהם נותרו כיום רק כמה חורבות שחלקן עדיין מיושבות ורובן אתרים ארכאולוגיים מוכרזים שממתינים לחפירה ולשחזור.


חורבת רומה (צילום: רחלי עינב)

 

עד למלחמת העצמאות השתייכו אדמות הבקעה לכפרים הערביים הסמוכים: צפוריה, כפר מנדא, סח'נין, ערבה, בעינה ועילבון. ליהודים לא הייתה דריסת רגל באזור. לאחר נטישת הכפר צפוריה בעת המלחמה, עברו אדמותיו לרשות המושב ציפורי וקיבוץ הסוללים. כן חדרו לדרום העמק בדווים משבט אל-היב, שעברו להתיישבות קבע בשלושה ריכוזים: רמנה, רמנת אל-היב ועזיר.

 

הדרכים ההיסטוריות בגליל התחתון עברו בדרך כלל בבקעות, אך בבקעת בית נטופה היה מכשול טבעי - הביצה הגדולה שחסמה את המעבר במשך מרבית חודשי השנה. דרך הרוחב החשובה שבה - "דרך החורנים" ("דרב אל-חוארנה"), עקפה את הביצה ממערב ועלתה ממישור חוף עכו דרך נחל אבליים עד לפתחה המערבי של בקעת בית נטופה שעליו חולש תל חנתון. משם המשיכה מזרחה בנחל יפתחאל לבקעת תורען, ודרך בקעת יבנאל למעברות הירדן אל הגלעד והחורן. דרך נוספת שעברה כאן היא הדרך מגידו-חנתון-עכו, שקישרה את עמק יזרעאל ומישור חוף עכו, הידועה בשם "דרב א-סולטאן", כלומר "דרך המלך".


סימני חציבה לא מוסברים ליד עין נטופה (צילום: רחלי עינב)

 

לאורך הבקעה ולרוחבה עוברות דרכי עפר חקלאיות. בחלק הצפוני של הבקעה, ובסמוך לתוואי המוביל, קיימת תכנית לסעיף המזרחי של כביש מספר 6 - חוצה ישראל, שיחבר את הציר המרכזי שלו עם אזור הכינרת והגליל התחתון. בשלב זה קיימת התנגדות רבה לפרויקט, וככל הנראה התוואי של כביש 6 יועתק לכביש 77 הנמצא כיום בתהליכי הרחבה לארבעה נתיבים.

 

לבקעת בית נטופה היה שמור מקום מיוחד בתכנון המים הארצי של ארץ ישראל למן ראשיתו. התכנית הראשונה לשימוש במי הירדן ייעדה לבקעה את תפקיד המאגר הראשי, שאליו יגיעו מי יובליו העליונים של הירדן בכוח הכבידה, וממנו יועברו לנגב במערכת מנהרות וצינורות. התכנית לא נתבצעה בשל נסיבות מדיניות, ומחקרים גאולוגיים הוכיחו, שלמרות שכבת החרסית העבה דופנות הבקעה מחלחלים ואין היא מתאימה לשמש מאגר ראשי.


הכפר עוזיר (צילום: רחלי עינב)

 

בתכנית המוביל הארצי היה ים כינרת למאגר הראשי, אך גם לבקעת בית נטופה נשמר בה תפקיד חשוב. מנהרה העוברת מתחת לגבעות עילבון מעבירה את מי המוביל הארצי מתעלת הירדן אל תעלת בית נטופה. זוהי תעלה פתוחה, הנמשכת לאורך כ-16 ק"מ בשוליה הצפוניים של הבקעה. התעלה קעורה, כעין קשת הפוכה, משום שהקרקע בבקעה היא חרסיתית, ולכן היה צורך למתן את שיפועי דופנותיה של התעלה כדי למנוע את התפוררותם.


המוביל הארצי חוצה את הבקעה (צילום: רחלי עינב)

 

רוחב התעלה מגיע עד 20 מ', רוחב תחתיתה כ-20 מ' ועומקה כ-2.60 מ', וגובה המים בה - 2.15 מי. היא נראית בבירור למטייל בבקעה. התעלה מגודרת משני צדיה ומוגנת בתעלות ניקוז ובסוללות מיוצבות. מעליה גשרי מעבר המאפשרים לחקלאים גישה לאדמותיהם. היא מובילה את מי הירדן לשני מאגרים בקצה הדרומי של הבקעה, הנקראים "אגמי אשכול" (על שמו של לוי אשכול, מייסד "מקורות" ומנהלה הראשון).

 

אין אזורי נופש ותיירות מוכרזים ואף לא אפשרויות לינה מסודרת בתחום הבקעה, אולם הנוף הטבעי שלה מיוחד במינו והיא מהווה פנינת נוף ופולקלור השמורה ליודעי דבר: מראה פסיפס האדמות מלמעלה, השלווה והאוויר הצח כמו גם מראה הכוכבים בלילה בשמי הבקעה. לבקעה יש פוטנציאל לסיורי טבע בשל אוכלוסיית הציפורים והצמחים ובשל האופי המיוחד של החקלאות המסורתית. מדי פעם אפשר לראות סיור ג'יפים לאור הירח או חבורה של רוכבי אופניים בקסדות. באים ומיד נעלמים. יש אפשרות ללינה כפרית ביישובי הסביבה, למשל בהררית, באבטליון, בעראבה, בסכנין ובבית רימון.

 

  • הכתבה פורסמה בגיליון יוני של הירחון "טבע הדברים"

 

הכותבת היא יועצת סביבתית בחברת Blue Ecosystems
לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
הבקעה מוצפת במאי 2005. באותה שנה נותרה מוצפת עד יולי
צילום: רחלי עינב
מומלצים