שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    תחביבים: כדורגל ורצח עם
    לפני עשר שנים, בזכות הרבה מזל וקצת שוחד, איתי אנגל הצליח לראיין את ז'לקו "ארקאן" ראזנאטוביץ'. ואז נשאר לו לברר איך הוא הפך מהאוהד מספר 1 של הכוכב האדום בלגרד למבוקש מספר 1 בעולם על פשעי מלחמה. חלק ראשון

    1. מלון הולידיי־אין, בלגרד, 1999

    אני לא מאמין, זה באמת הוא. המבוקש מספר אחת בעולם. הבן אדם שכל העולם רודף אחריו, שמבוקש על פשעי מלחמה בבוסניה ובקוסובו, שאף אחד לא יודע איפה הוא מסתתר. זה שמבצע בפועל טיהור אתני, שמשמעו גירוש וטבח אוכלוסיות שלמות של מוסלמים וקרואטים באזורים שהסרבים משתלטים עליהם. הוא באמת כאן, בלובי של המלון, עשרה מטרים ממני. סביבו עומדות שש שומרות ראש. מכנסיים ארוכים שחורים וצמודים, חולצות שחורות הדוקות, עוזונים עם מחסניות בפנים. כל אחת עם פרצוף של ביץ', ולא ברור אם זה כדי להיראות מפחידה כשומרת ראש או שזה לוק מנוכר של דוגמניות סרביות.

     

    תשע השנים שאני מכסה את המלחמות ביוגוסלביה לימדו אותי שאמיר קוסטוריצה הוא כנראה פחות גאון ממה שמקובל לחשוב; לצלם ולביים בארץ עם מציאות כזאת ודמויות כאלה זאת באמת לא חוכמה. רק תניח את המצלמה ותעזוב. כל האנשים הקרועים האלה שיעברו מול העדשה כבר יבטיחו סרט שידברו עליו בעולם כפורץ כל גבול של דמיון או יצירתיות.

     

    אבל מה שראיתי בתוך מעגל הביץ' הבלקני באמת לא דמה לכלום: עמדה שם אישה בולטת עוד יותר מהן. בעצם, האישה הכי בולטת ביוגוסלביה המתפרקת. קוראים לה צצה. היא זמרת הפולק הכי ידועה והכי מצליחה בסרביה, והאיש הכי מפחיד והכי מסוכן בסרביה הוא בעלה: ז'לקו "ארקאן" ראזנאטוביץ', ראש רשימת המבוקשים על פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות של בית הדין הבינלאומי בהאג.

     

    קורבנות שהכרתי בשדות הקטל שהותיר אחריו הבטיחו שאם יום אחד יצא לי לראות אותו, לא אאמין. אני מסתכל עליו ומבין עד כמה הם צדקו: שום צלקת, חטטים, קמטים, עיניים אכזריות או תזזית מטורפת. כלום. בייבי פייס נעים ומחויט, די מנותק מכל הסרט סביבו, שותה ברוגע ומקרין נינוחות מוחלטת. זה האיש שממנו ומהאנשים שלו למדתי לפחד במשך תשע שנים. זה גם האיש שאני חייב לו את ראשית הקריירה שלי; מטריד, אבל נכון. הזוועות הבלתי נתפסות שעליהן פיקד גרמו לתקשורת הישראלית הפרובינציאלית והעסוקה בעצמה לשלוח כתב שיספר מה עובר על הארצות הרחוקות האלה. תשע שנים שארקאן ממשיך לעשות את זה. בקרואטיה, בבוסניה, ועכשיו בקוסובו. תשע שנים שאני בעקבותיו במסלול הרצחני שהוא מותיר אחריו. עכשיו הוא מולי, ואני מת לדבר איתו.

     

    אלא שהאיש הזה הוא לא אחד שמתראיין. זה ברור וידוע. אף אחד אחר לא מסתכל לכיוונו, וגם לא מתקרב לטריטוריה של השולחנות שתפס. חוץ מהמלצר הראשי, כמובן. אני מחליט לחרוג ממנהגי ולנסות - בפעם הראשונה והאחרונה בחיי המקצועיים - שוחד צנוע. עשרה מארקים גרמניים, לא ביג דיל. אני שם לו ביד את השטר כדי שילך ויגיש לארקאן פיסת נייר שבה הצגתי את עצמי ושאלתי אם אפשר לראיין אותו.

     

    המלצר מגיע לארקאן ורוכן אליו בנימוס. מיקי הצלם ואני משותקים במקומנו. ארקאן פותח את הפתק, קורא אותו, מרים את הראש - ובפעם הראשונה המבטים שלנו מצטלבים. המבט הקפוא שלנו כנראה לא עזר לו להבין שמדובר בנו, והמלצר מצביע עלינו ליתר ביטחון. למרות שזה בדיוק מה שרציתי להשיג, אני מצטמרר לנוכח המראה הזה של מישהו שרוכן לעבר ארקאן ומצביע לכיווני.

     

    ואז ארקאן מחייך, ומסמן בתנועת יד שנבוא אליו.

    לעזאזל, אני חושב כשאנחנו צועדים לעברו, מאיפה בכלל להתחיל?


     

    2. איצטדיון דינמו זאגרב, 1991

    שמונה שנים קודם לכן הגעתי לראשונה בחיי לאזור קרבות. החלום שלי היה להפוך לאחד מכתבי השטח האלה שתמיד התפעלתי כמה עמוק הם נכנסו ועם איזה טיפוסים הם דיברו. מכל מה שקיים בעולם העיתונות והתקשורת, רק מהם התרשמתי. רק אותם הערצתי ורק כמוהם רציתי להיות.

     

    ההזדמנות הראשונה היתה בקרואטיה, הרפובליקה הראשונה שהחליטה להתנתק מיוגוסלביה. סמל המאבק הקרואטי לעצמאות היה עיירת הגבול ווקובאר. ההערכה היתה שהצבא היוגוסלבי, הצבא השלישי בגודלו באירופה, יכבוש אותה תוך יומיים או שלושה לכל היותר. העניין הוא שהצבא הזה הורכב אז מכל חלקי הפדרציה היוגוסלבית - סרבים נוצרים אורתודוכסים, מוסלמים בוסנים, קרואטים, סלובנים, מקדונים ומונטנגרים - ומטרתו העיקרית היתה לשמר את הפדרציה ולמנוע מחלקים ממנה לפרוש לעצמאות. כשקרואטיה, סלובניה ובהמשך בוסניה החליטו להכריז על עצמאות, החיילים הקרואטים ברחו מהקסרקטינים, לקחו איתם בחטף נשק ואמצעי לחימה מינימליים שהצליחו לגנוב, ובדרך הרגו כמה חיילים ומפקדים סרבים ששירתו לצידם רק שבוע לפני כן. הם הדהימו את העולם כשבלי צבא מסודר, טנקים או מסוקים הצליחו לשרוד יותר משנה. אלה היו החברים הקרואטים הראשונים שלי.

     

    ככתב באזורי מלחמה, הדרכון הישראלי הוא משהו שאני דואג להסתיר היטב או אפילו להשמיד לגמרי. עשיתי את זה פעם בתחנת ביניים בשדה התעופה באיסטנבול, כשנכנסתי לשירותים ובמשך עשר דקות קרעתי אותו לגזרים. את שרידיו השלכתי בשישה פחי אשפה טורקיים שונים לפני שהמשכתי משם לפקיסטן, כוויית, או כל מקום אחר שבו כנראה היו כורתים לי את הראש אם היו מוצאים עלי כזה פריט מפליל.

     

    ביוגוסלביה הדרכון הזה רק עזר לי. עם כולם הוא עזר - הסרבים, הקרואטים והמוסלמים. למזלי, מזל של מתחילים, כל האנשים המפוקפקים האלה רצו להיות חברים שלי. באותם ימים היה לי נוח לחשוב שזה סתם בגלל שאני בנאדם נחמד, אבל במקרה של יוגוסלביה המתפרקת זה כנראה היה פחות אישי ויותר לאומי.

     

    הקרואטים, לדוגמה, היו נבוכים בהתחלה מזה שאני ישראלי ובעיקר יהודי, כי קרואטיה הפאשיסטית של מלחמת העולם השנייה, ה"אוסטשה", שיתפה פעולה עם הנאצים ובין היתר השמידה יהודים, צוענים וסרבים. נכון לאותו רגע זה היה למעשה המודל היחיד במאה ה־20 לקרואטיה כמדינה עצמאית, ומשום כך מאבקה הנוכחי לשחרור מיוגוסלביה עורר לא מעט חששות בצד גלי הסימפטיה. הם יצאו מגדרם כדי להוכיח שמדובר בקרואטיה אחרת לגמרי, ולי - כישראלי, יותר מלכל כתב זר אחר - נתנו להיכנס ולשהות היכן שרציתי. "אתה יודע, איתי", אמרו לי, "זאת המצדה שלנו. כאן נילחם עד המוות". והם צדקו. ומתו. 


     

    כמו שאתם בוודאי מבינים, הסטנדרטים לגבי חברות באזורי מלחמה הם לא כל כך נוקשים. לכן לא הפריע לי לשמוע מחברי הקרואטים - ששמם עתיד להיכתב בדברי הימים של מאבק השחרור הלאומי ההירואי - שבמקור הם בכלל חוליגנים של כדורגל. Bad Blue Boys, ככה קראו להם. הגרעין הקשה של אוהדי הקבוצה הכי לאומנית בקרואטיה, דינמו זאגרב.

     

    בהיעדר צבא מסודר ובשעה שיוגוסלביה כולה נקרעה במשבר זהות, האוהדים המגובשים האלה התאחדו לתת־מיליציה שתהפוך לחוד החנית בקרב על ווקובאר. רק מאוחר יותר התברר לי שהם לא היו אלא חיקוי חיוור של המקור: בצד השני, בסרביה, התאספו הלוחמים הכי חולניים סביב אדם ששמו ז'לקו ראזנאטוביץ'.

     

    ארקאן היה האוהד הנאמן ביותר של הקבוצה הכי לאומנית בסרביה, הכוכב האדום בלגרד. עיקר הלוחמים במיליציה הרצחנית שיצר, "הנמרים", היו החברים שלו מהטריבונה באיצטדיון. במלחמה האיומה שתרסק את הבלקן הם יהיו הגרועים מכולם.

     

    אולי זה נשמע מופרך שבעיר המזוהה יותר מכל עם מלחמת העצמאות של קרואטיה, עיקר הקרבות יתנהל בין שני מחנות האוהדים. האמת, במציאות זה עוד יותר מופרך: למעשה פרצה המלחמה בין סרביה לקרואטיה מיד לאחר משחק כדורגל בין דינמו זאגרב לכוכב האדום בלגרד.

     

    בימיה האחרונים של יוגוסלביה, כשליגת הכדורגל היתה עדיין כל־יוגוסלבית, נפגשו שתי הקבוצות בזאגרב לקרב על האליפות. כל משחק בין הקבוצות האלה היה טעון באופן מסורתי, אבל לעיתוי של המשחק הספציפי הזה היה פוטנציאל קטלני: ערב הבחירות לנשיאות קרואטיה, אירוע שהבטיח להיות קריאת תיגר על יוגוסלביה ופרישה לעצמאות. כדורגל הפסיקו לשחק שם אחרי 10 דקות, בעקבות תגרה המונית ביציעים בין אלפי ה־Bad Blue Boys הקרואטים ל"אולטראס" של הכוכב האדום בראשות ארקאן וחבריו. אחרי שעה המשחק חודש, וזאגרב ניצחה 0:1.

     

    האוהדים הקרואטים נכנסו לאקסטזה, פרצו לדשא והניפו את דגל קרואטיה העצמאית. מאות השוטרים, שעד לאותו רגע ייצגו את יוגוסלביה המאוחדת שהתכוונה להישאר מאוחדת, פרצו גם הם לדשא ופוצצו את הקרואטים באלות. ואז, ברגע שעד היום מציינים אותו בכל הרצינות כמכונן בהיסטוריה הקרואטית, רץ קשר זאגרב זבונימיר בובאן לעבר אחד השוטרים המכים והעיף לו בעיטת מספרת לחזה. השוטר התמוטט על הדשא.

     

    בכל רחבי יוגוסלביה עברו הרגעים האלה בשידור חי, שהאפקט שלו היה הרבה מעבר לספורט. הקרואטים אמנם פינטזו על מדינה עצמאית בימים ההם, אבל לא האמינו בכוחם להיאבק עליה מול יוגוסלביה הגדולה. ואז בובאן בעט, והשוטר היוגוסלבי קרס - ולראשונה ראו הקרואטים שאולי זה ייתכן גם ברמה הלאומית. שאולי באמת אפשר להכות את יוגוסלביה. וכך היה: שבוע אחרי המשחק הכריזה קרואטיה על עצמאות, וכמעט באותה נשימה השיקה גם את נבחרת הכדורגל הקרואטית העצמאית. בובאן מונה לקפטן, מטבע הדברים, ובאותו יום פרצה המלחמה.

     

    האוהדים המושבעים של דינמו זאגרב נתפסו בציבור ובעיני עצמם כפטריוטים הגדולים של האומה החדשה, ולכן לא היססו לצאת מהבירה זאגרב להגנת ווקובאר. מהעבר השני היו אלה ארקאן והנמרים של הכוכב האדום, שכפטריוטים סרבים מן המעלה הראשונה באו לכבוש את העיר הקרואטית הפאשיסטית למען כינונה של סרביה הגדולה.


     

    3. ווקובאר, קרואטיה, 1991

    בקרב על ווקובאר ניצחה הכוכב האדום. הצבא הסרבי כתש את העיר באש צלפים וארטילריה רצחנית של 2,000־5,000 פגזים מדי יום, והפך את המקום לעיירת רפאים. מי שהעז להסתובב שם כמה שניות בחוץ היה משול למתאבד.

     

    כשאני הגעתי לראשונה לאזור, הייתי מצויד בשק שינה, מכשיר הקלטה ופנטזיה אחת שליוותה אותי מגיל שמונה: להיות כמו דאג וטוני מהתוכנית הכי אהובה עלי בטלוויזיה החינוכית, "מנהרת הזמן". הקטע שמשך אותי לא היה דווקא המעבר בזמן; מה שריתק אותי זה שבכל מקום שאליו הושלכו השניים מהמנהרה התרחשה חתיכת היסטוריה בשיא עוצמתה. הם יכלו לראות אותה וקצת לגעת בה. לא ממש להשפיע עליה, אבל בפירוש להכיר ולהתחבר עם הנפשות הפועלות בה ולחוות את האירועים בדיוק כפי שעברו על כל היתר. דאג היה יכול לדבר עם אודיסיאוס והחיילים היוונים שנכנסים לסוס, שניות לפני שהם נותנים בראש לטרויה. טוני היה יכול לתפוס שיחה עם ליאונרדו דה וינצ'י ברגע שהרים את המכחול והתחיל לצייר את המונה ליזה. את זה רציתי: להיות שם כשזה קורה ולחיות שם כשזה קורה. את העניין של לא למות שם כשזה קורה אשכלל מאוחר יותר בחיי.

     

    כשהמנהרה שלי זרקה אותי ליד ווקובאר, היתה הפוגה נדירה בקרבות. השמועות אמרו שהשקט הזה הרבה יותר מפחיד מההפגזות ומהירי, כי הוא רק הכנה לגיהנום האמיתי שבדרך. בשלב ההוא לא הבנתי על איזה גיהנום הם מדברים. בווינקובצי, עיירה קרואטית קטנה במרחק חמישה ק"מ מווקובאר, פגשתי קבוצה של כתבים וצלמים מארצות שונות ויחד התקדמנו לעיירה הכי מדוברת בעולם.

     

    זה היה המקום הכי שקט שאפשר לדמיין. שמעתי ציפורים. שמעתי עלים של עצים ברוח. שמעתי כל סוג צליל שלא קשור בבני אדם או בחיים של בני אדם. כשהלכנו לאיטנו במה שהיה פעם רחוב בווקובאר, הרגשנו שאולי הגענו למקום שהכל בו בעצם כבר נגמר. להתעדכן בחדשות לא יכולנו בעידן הטרום־סלולרי, וגם טלפונים רגילים לא עבדו כי כל המרכזיות קרסו. אז עוד לא ידעתי שכל החיים, לפחות מה שנותר מהם, מתנהלים במרתפים ובמחילות מתחת לקרקע.

     

    הפגז הראשון נפל בדיוק בתוך גל ההריסות שאליו התקרבתי. תוך עשר שניות נפלו עוד איזה עשרה. האדמה רעדה. אבנים, ברזלים וענן חול התעופפו מעלינו. הרגליים שלי כשלו ונפלתי על הקרקע בפחד מוות. עצמתי חזק את העיניים. לא היה לי שום מושג מה לעשות, והאמת היא שגם אם היה לי לא הייתי מצליח, כי פשוט הפסקתי לתפקד. חוץ מרעד בידיים וברגליים ומדמעות שאיכשהו ניקוו מהעיניים העצומות, שום דבר בגוף או במוח לא פעל. אחרי דקה וחצי או שתיים, כשהגיעו כמה שניות של שקט ולאט לאט פקחתי עיניים, הייאוש שבי רק גבר. ראיתי את אחד הצלמים שהגיע איתי למקום עומד איתן, רגוע, והעיניים שלו בורקות. מגובה הדשא שאליו הייתי מכווץ התבוננתי בו, מרשים וגאה מתמיד, צועד פנימה. קדימה.

     

    זה היה נורא: ההבנה הזאת שאין לי את זה, שהחלום להיות כתב כזה שהחיים שלו הכי מעניינים בעולם הוא מנותק לגמרי מהיכולות שלי. ההשלמה הזאת הגיעה תוך שניות, ואני לא יודע אם שוב באו הדמעות בגללה או בגלל הפחד. אני לא כמוהם, החלטתי. אני יוצא מפה וחוזר הביתה. כמה שזה כואב להודות בזה, אני לא מסוגל. עאלק דאג וטוני.

     

    אבל לא היה איך לחזור. מהחורשה שדרכה נכנסנו נשמעו פתאום צעקות בסרבו־קרואטית שאף אחד מאיתנו לא הבין. "ארקאנובצי", אמר מישהו שכנראה כן הבין. "החיילים של ארקאן כאן, הנמרים".

     

    אז עוד לא ידעתי מי זה או מה זה, אבל מהמעט שתיפקדתי נראה לי הגיוני ש"נמרים", בכל הקשר שהוא, זה דבר שבורחים ממנו. רצנו בכל הכוח לכיוון הבתים ההרוסים. רק שאז, מכיוון אותם עיי חורבות שנראו לנו חסרי חיים, בקעו פתאום צרחות.

    "סרוונה זבזדה פוסי קוראץ'! דאנאס ואם יה סמארטני דאן!".

    כוס אמו, השפה הזאת לא דומה לשום דבר מוכר. איך אני יודע אם המשפט הזה פחות גרוע ממה ששמענו קודם? לצרחות של איזה צד כדאי לי להסגיר את עצמי?

     

    בלילה תירגמו לי החברים הקרואטים שצעקו והניסו אותנו לבונקר מה נאמר שם: "הכוכב האדום אוכל זין! הגיע יום המוות שלכם!". יופי, עכשיו באמת הכל ברור.

     

    כבר לא עניין אותי להבין כלום מהמקום הדפוק הזה. לא היה לי ספק שאני לא מתאים לדברים כאלה, ושאני חייב לעוף משם. העניין הוא שלצאת מהמקלט שאליו הגענו וללכת לפאתי ווקובאר בדרך שמובילה החוצה היה הרבה יותר מסוכן מאשר להיתקע בתוך העיר המופצצת הזאת. אז נשארתי. 


     

    4. מלון הולידיי־אין, בלגרד, 1999

    עוד לפני שהספקתי לחשוב אם זה מתאים או לא, ארקאן הושיט לי יד. לרגע תהיתי מה היו אומרים על זה החברים הקרואטים והמוסלמים שלי, או לחלופין החברים הסרבים השפויים שפחדו ממנו פחד מוות.

     

    בשמונה וחצי השנים שעברו מאז ווקובאר ביקרתי במחוזותיה המדממים של יוגוסלביה שש פעמים. מהכורח להישאר בעיר המופצצת התחלתי להיות כתב. איכשהו שרדתי שם וקיבלתי מזה המון ביטחון. התאהבתי במקום ובאנשים, בהיסטוריה, בתרבות. דיברתי עם כולם וכולם דיברו איתי. אם ברגע ההוא של ההפצצה הבנתי שעיתונות מלחמה היא עסק למאצ'ואים בלבד - מה שבטח אי אפשר להגיד עלי ועל איך שאני נראה - בזמן שעבר הבנתי אחרת. האזרחים המוכים משנים של מלחמות, רצח, אונס ורעב מאסו במיליציות, בחבורות הרחוב, במאפיונרים החדשים שעשו כסף מהמלחמה - ובכלל בכל מה שהריח ממאצ'ואיזם. גם בחלק מהכתבים ומהצלמים שנכנסו לסרט משלהם, וטיפחו באמצעות לבוש ודיבור מחוספס חזות קשוחה במיוחד כדי להשתלב בסביבה. אני, שחיף קיצוני שמסתובב לבד ברחובות ואולי קצת מעורר רחמים כשלעצמו, הייתי הדבר הכי לא מאיים בבוסניה. אבל לראיין את ארקאן? אפילו לא דמיינתי; ממילא אי אפשר לאתר אותו, וגם אם כן, נודע לי שהנמרים לא מהססים לירות גם בעיתונאים במסגרת מלחמתם במערב.

     

    "שבו", אמר ארקאן לי ולצלם. "תרגישו בנוח. איתכם אני אשמח לדבר".

     

    בפתק שהעברתי לו ניסיתי להבהיר שלא מדובר בעוד עיתונאים במלחמה בקוסובו. הדגשתי שאנחנו ישראלים, טלוויזיה ישראלית, ושבישראל מאוד מעוניינים לשמוע אותו ואת תפיסת עולמו. באותם ימים צידדו כל מדינות המערב בהפצצת הסרבים כדי להוציא אותם מקוסובו. כולן, חוץ ממדינה אחת: אריאל שרון, ראש הממשלה במדינה ההיא, הבין שאולי יום אחד יגיע תורה לפי אותו היגיון בדיוק.

     

    אמרתי לארקאן שלפי בית הדין הבינלאומי בהאג, הוא פושע המלחמה מספר אחת בעולם. זה לא עניין אותו. במערב פשוט לחוצים מהכוח שלו, הוא הסביר. לכן כל הכתבים שפועלים מטעם ארצות הברית ומדינות נאט"ו מתעקשים שהוא האדם הכי מסוכן בעולם, ושכל מי שבא איתו במגע מסייע לפשע הזה. אפילו אני, שיושב ומדבר איתו.

     

    לא יודע לגבי כתבים אחרים, אמרתי לו, אבל אני הייתי בהרבה כפרים בבוסניה שהנמרים עברו בהם. צילמתי עשרות גופות, נשים מוכות שנאנסו, בתים שרופים. דיברתי עם מי שהצליחו לשרוד.

     

    ארקאן טען שהוא בסך הכל נלחם במוג'הידין בבוסניה, שאנסו נשים סרביות ורצחו ילדים. לדבריו, הוא והנמרים היו היחידים שיצאו נגדם, והמאבק שלהם היה מאוד מוצלח. הוא רק לא בטוח שאפשר לקרוא לזה פשע.

    ראיתי גם גופות של ילדים, התעקשתי. של תינוקות.

    זה שקר, הוא התעקש בחזרה.

     

    דיברנו על הרבה כפרים והרבה דוגמאות. ארקאן הדגיש שהחיילים שלו הכי מוסריים בבוסניה, והתעצבן כשרמזתי שבתשע השנים בשטח התרשמתי אחרת. חרה לו גם שלא הבנתי איך אין בו חרטה על הקורבנות והמראות האיומים של כפרים אחרי טיהור אתני. ידעתי שבהשוואה לכל עיתונאי אחר, אני יכול להרשות לעצמי יותר בראיון הזה. זה גם מה שניסיתי לעשות, אבל לא היה בזה טעם; האיש היה מנומק בדרכו והתכחש לכל קשר שהיה לו או לחייליו לטבח או להרג לשם הרג. טוב, מה רציתי? שהוא יודה בפני שהוא פושע מלחמה?

     

    אז עברתי לנושא אחר. ליתר דיוק, שאלתי איך הוא הרגיש כשנאלץ להסתתר ולא ראה את משחקי יוגוסלביה במונדיאל בצרפת בשנה שעברה.

    "זה היה קשה", הוא אמר. "כל כך קשה".

    פתאום הוא השתתק. לראשונה בראיון נפלו פניו החיוניות, ונשקף מהן רק עצב. זהו, חשבתי. הוא בכל זאת הירהר במעשיו. כנראה שהצלחתי לסדוק בו משהו.

     

    "זה היה קשה מאוד", הוא המשיך אחרי כמה שניות מאותה נקודה בדיוק. "אני מאוד אוהב כדורגל. זאת אהבת חיי, ושללו אותה ממני. לא ראיתי את הנבחרת האהובה שלנו במונדיאל האחרון. אבל תגיד לי אתה, מה אני יכול לעשות? אלה החיים. הכריזו שאני פושע, ושכל משטרות העולם אחרי. במצב כזה אי אפשר ללכת לאיצטדיון כדורגל".

     

    הוא שוב הרכין את הראש, אולי בגלל הזוועה שזה עתה תיאר באוזני.

    "אתה מישראל", הוא התעורר פתאום. "הרבה פוליטיקאים ומדינאים שלכם הוגדרו בעבר כטרוריסטים, והשמות שלהם הופיעו ברשימות של פושעים מבוקשים. ומה קרה אחר כך? הם הפכו לראשי המדינה".

     

    הוא חייך חיוך גדול. למבוכתי הרגשתי שזה חיוך אוהב.

    "תדע לך", הוא המשיך, "שאני רוחש אהדה גדולה להיסטוריה שלכם ולכל אחד מהמנהיגים האלה. ואני רוצה גם להגיד לכל החברים שלי בתל אביב ובירושלים שלא ידאגו: אנחנו נילחם וננצח".

     

    • חלקה השני של הכתבה יפורסם במוצאי שבת



    צילומים: רויטרס, אימג' בנק/ GettyImages
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    תכירו: סבטלנה צ'קה רזנטוביץ' ארקאן. צצה בשבילכם
    צילום: רויטרס
    קיר זיכרון המציין 10 שנים לכיבוש סרביה בידי נאט"ו
    צילום: AFP
    צילום: איי פי
    מפגין בבלגרד
    צילום: איי פי
    הישיבון
    מומלצים