תחביבים: כדורגל ורצח עם (חלק שני)

5. סראייבו, בוסניה, 1992

בכל פעם שיצאתי לשדות הקטל של בוסניה, קרואטיה וקוסובו, שמעתי את אותה אזהרה מפי החברים שלי, יוצאי יוגוסלביה בארץ: "תזכור שמכל המניאקים האלה בבלקן, רק הסרבים הם חברים אמיתיים שלנו. אל תהיה כמו סי.אן.אן ויתר העיתונאים האפסים שעושים מהקרואטים ומהמוסלמים קדושים מעונים. הם זבלים המוסלמים האלה, והקרואטים עוד יותר. נאצים בנשמה. בחיים אל תשכח את זה. כשאתה שם, לך לסרבים ותגיד להם שאתה ישראלי. תגיד להם שגם אם כל כדור הארץ נגדם, אנחנו נשארים אחים שלהם".

כבר התרגלתי לזה, אבל העניין הוא שלכל המקומות האלה אהבתי לצאת לאו דווקא כיהודי או כישראלי. אם אני מגיע למקומות הכי מעניינים שיש, בנקודות זמן מרתקות בחייהם של אומות ועמים, זה יהיה בזבוז משווע לקשור גם לכאן את ישראל, היהודים וההיסטוריה היהודית. אני מקבל הזדמנות נדירה ליפול לתוך

 התרחשות היסטורית, ורוצה לדבר עם מי שאני רוצה מאיזה צד שאני רוצה. אני רוצה להיות על תקן מתבונן. לא היהודי המתבונן.

ולמרות מה שאמרו לי החברים בארץ, כשהגעתי לבוסניה כבר ידעתי על 21 עיתונאים שנהרגו שם בחודשים ספורים של מלחמה. בכל קנה מידה - בכל מלחמה, בכל מקום על פני כדור הארץ - זה המון. חלק מהעיתונאים נהרגו בריצות מטורפות ברחובות סראייבו המטווחת, או בשטח אש אחר שבו נחשפו כמו יתר הלוחמים. אבל כמה מהם, כך הבנו, הוצאו להורג בידי הסרבים. ידענו שסרבים מסוימים שונאים עיתונאים מערביים יותר מאשר את אויביהם המוסלמים.

בתוך האזורים המוסלמיים, שם זכו העיתונאים לאהדה רבה מהאוכלוסייה שהציגו כקורבן, דאגנו להבליט את מדבקות ה־Press או ה־TV מכל זווית ראייה, שישמשו לנו מין תעודת ביטוח. אלא שדי מהר הגענו למסקנה שבמקומות שהסרבים צופים עלינו, סימני העיתונות משמשים גם את הצלפים.

סראייבו כאמור היתה עיר במטווח. כדי לשרוד היינו רצים בספרינטים מטורפים מקיר של בית אחד לקיר של בית אחר, מנסים לחשב איפה יושב הצלף הקרוב אלינו ואיפה יש אזורים מתים שהוא לא רואה. הנסיעות אל מחוץ לעיר היו הכי מלחיצות, כי אז היינו חייבים לעבור באזורים החשופים לכוונות הצלפים לפחות עד שנתרחק מטווח הירי שלהם.

והיתה עוד בעיה: סראייבו היתה אז עיר במצור. היא אמנם החזיקה מעמד תחת אש הצלפים והפגזים, אבל בפרברים כבר התנהלו קרבות מבית לבית. רחובות או שכונות שהיו מוסלמיות הפכו בתוך יום למעוזי מיליציות סרביות. כמובן שלא יכולנו לדעת איזה רחוב באיזה יום שייך למי. ככה יצא שבאחת הנסיעות שעשיתי יחד עם קולגה הולנדי, נקלענו לשכונה שזכרתי כידידותית. רק שמולנו התייצבו פתאום חיילים במדים שלא הכרתי. הם הורו לנו לצאת מהרכב ודחפו אותנו לכיוון הקיר. אחד מהם היה עם חרב. למה לעזאזל חרב? זאת הפעם הראשונה שפגשתי סרבים בבוסניה, פנים מול פנים.

הם באמת שנאו עיתונאים, ואפשר להבין למה: בכל העולם, גם מי שלא הבינו את המלחמה המסובכת הזאת, ידעו משום מה שהסרבים הם הרעים. בעולם של תקשורת חסרת סבלנות - בעיקר אמריקאית - אין יותר מדי זמן להעמיק, להציג מורכבויות או שטחים אפורים. מסתפקים בטוב ורע. עכשיו, אולי אפשר להתווכח על סדרי הגודל, אבל כולם היו שותפים לזוועות בבוסניה. בדיוק כמו הסרבים, גם הקרואטים והמוסלמים לא בחלו באונס שיטתי, הוצאות להורג וקברי אחים. רק שהסרבים היו הכוח החזק יותר, ולצוותי הטלוויזיה היה נוח יותר להסתובב בקרב המוסלמים. תוסיפו לזה את העובדה שהמוסלמים והקרואטים נתפסו כשואפים לעצמאות מול הסרבים שרצו לדכא את השאיפה האופנתית הזאת, ותבינו שגורלם התדמיתי נחרץ.

בעיני הסרבים, כאמור, כבר היתה פעם מדינה קרואטית עצמאית במאה ה־20. האוסטשה. ובאותם ימים של מלחמת העולם השנייה, כשהופל בשמי יוגוסלביה מטוס של בעלות הברית והטייס הצליח להיחלץ, רצו אליו משלושה כיוונים שונים. הקרואטי הפאשיסט כדי לירות בו בראש; המוסלמי, משתף הפעולה עם הנאצים, כדי לשסף לו את הגרון; והסרבי, שניסה להבריח אותו אל הפרטיזנים ביער ולספק לו אוכל וטיפול רפואי. אז איך לעזאזל מסוגל העולם החופשי לפרגן פתאום לשאיפה הקרואטית לעצמאות? ואיך אפשר להציג את הסרבים כרעים? יש רק תשובה אחת: התקשורת אשמה.

באווירה הזאת יצאנו מהמכונית, כשברקע המשיך החייל הסרבי לקלל ולדחוף אותנו עם הקנה לכיוון הקיר. לצידו הלך עוד חייל עם קנה שלוף שלא הוציא מילה. שאר החיילים נראו די אדישים ואפילו משועממים. בגדול לא נראה שאנחנו מעניינים אותם, ובדיוק בגלל זה לא ידענו אם להירגע או להילחץ עוד יותר.

כשהתקרב אלינו החייל עם החרב, נדף ממנו ריח חזק של אלכוהול. על הזרוע שלו התנוסס קעקוע שאי אפשר לטעות בו: הכוכב האדום בלגרד.

הנמר השיכור שאל את הקולגה שלי מאיפה הוא. קייס אמר שהוא מהולנד, ושלח את היד לכיס האחורי של המכנסיים כדי להוציא דרכון. לפני שהוא הספיק התנפל עליו הנמר בצעקות ודחף לו את הקנה לזרוע. הוא הוסיף עוד משפט בסרבית שלא ממש הבנתי, אבל זיהיתי בו את המילה "הולנד"; איך שהוא אמר אותה הוא ירק על הרצפה בשאט נפש.

עמדנו בשקט. בפחד מוות. החייל ידע לדבר אנגלית רצוצה, אבל רק כשבא לו. הוא בעיקר מילמל בסרבית. ואז הוא נעמד במרחק מטר ממני ושאל בהבעה של גועל מאיפה אני.

מישראל, אמרתי.

"מישראל? שקרן. שקרן מלוכלך. אתה לא מישראל".

לא הבנתי אם הוא קורא לי שקרן כי לדעתו כל הישראלים שקרנים, או שהוא לא מאמין לי שאני באמת ישראלי. שתקתי.

"תראה לי את הדרכון שלך", הוא צעק. צייתתי. הוא פתח את הדרכון משמאל, וכשלא ראה תמונה או פרטים הסתכל עלי בקוצר רוח. הסברתי לו בתנועת ידיים שזה הפוך, שיפתח מימין. הוא הסתכל על התמונה שלי והסתכל עלי. אחרי כמה שניות הוא התקרב. נדרכתי. אני אפילו לא יודע לקראת מה. אולי לקראת אגרוף, אולי לקבל את הקת של הרובה בראש. אולי ליריקה בפנים. כל האפשרויות האיומות שמציע המקום הזה היו פתוחות. ואז הוא חיבק אותי.

זה לא היה חיבוק טיפוסי של שני גברים, או צ'פחה קטנה וידידותית; זה היה חיבוק חם שנמשך כמה שניות טובות. החייל הסרבי השיכור הזה עם הכוונת הגדולה על הרובה - חייל שאולי ירה לכיוון שלי כל השבועות האלה, שאולי הרג את האנשים שרצו לידי וכשלו - נשען עלי כמו על חבר שהיה ממש חסר. לשנייה עוד חשבתי שאולי הוא ממשש לי את הגב כדי לבדוק שאין עלי נשק, אבל אז הוא התיישר, הסתכל עלי בשביעות רצון ואמר: "אתה מישראל, אז אתה בסדר. אתם דופקים את המוסלמים בלבנון".

לא עניתי. ממש לא התכוונתי להתייחס למשפט שלו, מה גם שהלב שלי די נקרע כשאנחנו פוגעים שם בטעות באזרחים ולא בחיילים. אבל אחרי שהגנבתי מבט אל קייס, שפתאום נראה כמי שניצל מעונש מוות בשנייה האחרונה, כבר שיניתי את דעתי.

"אתם דופקים את המוסלמים בלבנון", חזר החייל ואמר בעיניים קורנות.

"כן", מילמלתי, "בטח שאנחנו דופקים את המוסלמים בלבנון. ברור". כל כך עלוב הייתי בעיני עצמי, וכל כך לא היה לי אכפת.

הוא הציג את עצמו. קראו לו דראגאן. הוא לקח אותי לחבורה שישבה לאכול כמה מטרים מאיתנו, ועוד לפני שהגענו צעק להם בסרבית משהו עם המילה ישראל והצביע עלי. החבורה התעוררה לחיים. חיילים קמו מהשולחן - ביניהם חיילים שנראו הרבה יותר רציניים מדראגאן, השיכור עם החרב - ולחצו לי את היד, טפחו לי על הגב, חיבקו אותי.

המפקד שלהם דיבר אנגלית טובה. הוא שאל אותי אם אני יודע מה זה יאסנובאץ. ידעתי. יאסנובאץ היה מחנה ריכוז שהקימו הקרואטים הפאשיסטים במלחמת העולם השנייה. מי שנשלח למחנה הזה ואל מותו היו בעיקר סרבים ויהודים. המפקד הסרבי, שעד לפני שתי דקות נראה לי כמו הדבר הכי קשוח ומפחיד בעולם, הקרין הבעה חמימה ואבהית. הייתי הישראלי הראשון שהוא ראה, והרגשתי שהוא סומך עלי כמו על בן אובד. הוא סיפר לי על החברים היהודים שלו מסרביה, בוסניה וקרואטיה. על זה שגם הוא וגם הם איבדו קרובי משפחה ביאסנובאץ. כמו שהיה ברור לו שהמלחמה הזאת היא פשוט פרק ההמשך של מלחמת העולם השנייה, שהגיע הזמן לסגור חשבון עם המוסלמים והקרואטים - ככה גם היה לו ברור שהכתב הישראלי יהיה העיתונאי הכי פרו־סרבי שיסתובב בבוסניה.

הם הזמינו אותנו לאכול. ברגע שאף אחד לא שמע לחש לי קייס, עדיין בהלם, שיותר הוא לא הולך לשום מקום בלעדי.

6. הולידי־אין, בלגרד, 1999

לקראת סיום הראיון עם ארקאן, שמענו והרגשנו עוד כמה פצצות וטילי שיוט שהורידו המטוסים של נאט"ו על בלגרד. חבורה של פחדנים, אמר ארקאן. הורגים נשים וילדים סרבים ועוד קוראים לי פושע מלחמה. נראה אותם יורדים למטה, לקרקע. וייטנאם תהיה בדיחה לעומת מה שנעשה להם.

אתה באמת חושב, שאלתי, שיש לכם סיכוי מול נאט"ו? מול ארצות הברית?

הוא היה משוכנע שכן. "במלחמה, והייתי בכמה מלחמות, מנצח מי שיש לו לב יותר גדול. ואין אנשים עם אומץ לב יותר גדול מהסרבים", הוא אמר. "אני אהרוג כל אמריקאי שידרוך על אדמת יוגוסלביה, והם יודעים את זה. זהו? גמרת את הראיון שלך?".

כן.

"מצוין. עכשיו בואו נשתה משהו".

לא, מר ארקאן. תודה אבל לא.

"מה לא? אל תגיד לי לא. עכשיו שותים". זה היה הרגע הראשון והיחיד שארקאן נראה קצת מפחיד.

הלכנו בעקבותיו לבר, והוא שאל מה נרצה.

סליבוביץ'.

המלצר, ההוא מהעשרה מארקים, הגיש סליבוביץ' לצלם ולי. לארקאן הוא הגיש מים מוגזים.

"אני פשוט לא שותה אלכוהול בזמן מלחמה", הוא הסביר.

אה.

אתה שותה עם גדול פושעי המלחמה של בית הדין הבינלאומי בהאג כי אין לך ברירה, הזכרתי לעצמי, כי באמת לא היתה לי ברירה. ארקאן זרק כמה מילים לשומרות הראש שלו, ומיד התיישבה לצידו אשתו צצה. אחת השומרות נלחצה לרגע כשמישהו התקרב ונעמד ליד הבר. 

זה היה טים, עיתונאי בריטי חביב שבדיוק חזר מיום עבודה בבלגרד המופצצת. הוא נראה מותש, אבל כמו כל בריטי מותש בסוף יום עבודה, הוא היה צריך לשתות משהו. בדרך לבר הוא ראה אותנו ופשוט התפלץ: שני העיתונאים הישראלים יושבים עם ארקאן. הוא הסתכל אלי בפה פעור. לא היה לי מבט חכם להחזיר לו. פתאום הוא התעשת. כנראה הבין שיש לו אפשרות להישג עיתונאי נדיר - ראיון עם ארקאן - ואיכשהו הצליח לפלס לו דרך בין שומרות הראש.

"מיסטר ארקאן?".

ארקאן, קצת מופתע, הסתובב. טים מיהר להציג את עצמו ולהיות מאוד נחמד ומנומס כששאל אם גם לו יתאפשר לגזול כמה דקות מזמנו היקר.

ארקאן הסתובב אליו ואז פנה אלינו, אולי כדי לראות אם לנו יש יד בעניין. אנחנו מצידנו שקענו בסליבוביץ', ובתחושה כללית שאנחנו רק שותים בשקט ולא מדברים או מביעים כלום.

"אתה לא רואה שאני יושב פה עם חברים?", הוא נזף בטים. "לך מפה! לך!".

אין לי מילים אחרות לרגע הזה: פשוט רציתי למות.

7. מלון אינטרקונטיננטל, בלגרד, 1999

שישה חודשים אחרי הראיון ההוא וכמה מאות מטרים מהמקום שבו הוא התקיים, ארקאן נרצח. לפי ההערכות, אזרח סרבי נשלח על ידי הנשיא מילושביץ' לחסל אותו, כי הוא כנראה "ידע יותר מדי". המתנקש רוקן עליו מחסנית בלובי של המלון, ועל הדרך הרג עוד שני גברים ששתו איתו בשולחן. שבועיים אחרי הראיון, אגב, סרביה נכנעה. קוסובו הפכה למדינה עצמאית. בסרביה התחיל תהליך איטי אבל מבטיח של הסגרת כל פושעי המלחמה לבית הדין הבינלאומי בהאג. בימים אלה מבטיחה נבחרת סרביה בכדורגל את עלייתה מראשות בית ז' למונדיאל בדרום אפריקה. כן, סרביה כבר חזרה למשפחת העמים. עובדה: היא אפילו זכתה באירוויזיון.