גרוטסק כפי יכולתך

התערוכה "הגזמה פראית", המוצגת במוזיאון חיפה, סובבת סביב מושג ה"גרוטסק" ומדברת על הגזמה ועל עודפות, אך היא עצמה למעשה גדושה ועודפת. הבחירה האוצרותית היא לפוצץ את המוזיאון בעבודות של למעלה מ-30 אמנים ולייצר חווית צפיה ריבויית. כמו בארוחה של "אכול כפי יכולתך", שיש בה מנות טעימות, אבל יוצאים ממנה מתפקעים ולא תמיד זוכרים את הטעם.

אורן אליאב, ללא כותרת (כל העבודות - מתוך התערוכה)

בגלל החוויות החזקות שהתערוכה מזמנת, דרך דימויי גוף מטלטלים וסיטואציות אנושיות מוקצנות, הצפייה מזכירה קצת עודפות שמייצרות תמונות של אסונות ומלחמות בחדשות, כאלו הגודשות את המסך ומייצרות סכנת קהות ואדישות.

התערוכה מבקשת לרכז תחת קורת גג אחד ייצוגים גרוטסקים באמנות עכשווית; יש בה קופים, דביבונים, שלדים, ליצנים עצובים ומסיכות, והרבה מאוד דיוקנאות ותיאורי גוף. כחלק מהעיסוק שלה בביטויים גרוטסקים וטישטוש גבולות, יש זליגה של דברים זה לתוך זה, והכלאות סייבורגיות בין גוף למכונה ובין אדם לחיה.

הסייבורגים באים

כך, למשל, מיטל כץ מינרבו מייצרת דימויים בנוסח הפריק-שואו והקרנבל עם יצור בשלשלאות; כך ארווין אולף בוידיאו מעולה מצלם אישה סייבורגית שפניה מלבניות, ונראה כאילו הושתל בהן שבב או מכשיר.

במסגרת ההגזמות ניתן למצוא גם המון איברים מוגדלים ומנופחים: נטלי שלוסר מעוותת את הפה וחושפת שיניים תותבות שכמו נוזלות החוצה; אורן אליאב מעוות דמות של אקורדיוניסט ומותח את כלי הנגינה כאילו השתקף במראה מעוותת. עדה עובדיה מתפיחה שפתיים אדומות ומציירת בצבעוניות עזה דמויות שבין בילבי, היטלר ואפרו.

נטעלי שלוסר. אישה עם כפפות

יש סוגים שונים של חיבורים, חלקם מוצלחים ביותר, כמו למשל העבודה של הצלם ג'ואל פיטר ויתקין המתארת דמות אישה כרותת גפיים. חיבור מוצלח נוסף הוא בין דומייה וגויה (קריקטוריסט מהמאה ה-19) ובין הדמויות הגרומות-אנורקטיות של סשה אוקון העכשווי.

פחות מוצלח בתערוכה הוא החדר האתני- אפריקאי, בו מציגים זויה, עדה עובדיה ושי עיד אלוני. זהו חלל המזכיר חדר במוזיאון אתנוגראפי. האובייקטים והציורים מייצרים יחד אינסטליישן המזכיר מקדש אפריקאי מעוצב. אלא שהמאפיינים הפולחניים שצוברות העבודות זרים לתמה של התערוכה, מוותרים על הפסיעה בין היסודות הקרניבלים והופכים למנוכרים.

פחות מדי סלקציה

למרות שמוצגות הרבה עבודות איכותיות בציור, עדיין בולטת הרמה הלא אחידה של העבודות. אולי שווה היה לעשות יותר סלקציה. הדימויים מהדהדים זה את זה ולעיתים מנהלים דיאלוג מעניין וער בינם לבין עצמם, אבל לפעמים יש הרגשה של חזרה מיותרת. 

רוברט מילי, Facelift Mommy

היא ניכרת למשל באיפור הפנים המוקיוני בצילום של ענן צוקרמן, המהדהד את השפתיים הצבועות (המרוחות על פרספקס באקט שובניסטי אלים), בוידיאו של רוברט מילי, ובקשר של שניהם לוידיאו של ארווין אולף, בו מוקרנות פנים ושפתיים מאופרות בכבדות המשחקות עם הבעות תיאטרליות.

שלושתם משקפים דבר מהותי בהגדרותיו של הגוף הגרוטסקי - עניין היותו פרוץ ונתון לשינויים כשהוא מערער על זהות אחידה, ובוחר בזהות לא מתחייבת שיש בה מטמורפוזה תמידית.

לצד אוירת הניכור התיאטרלית (המזכירה תיאטרון של ברטולד ברכט) יש עבודות מרגשות, שסוללות דווקא

 ערוץ של חמלה. הן מציעות על פי האוצרת תמי כץ פריימן "לעסוק בגוף כזירה של משא ומתן על גבולות תרבותיים ופסיכולוגיים, בדרך המחברת ביקורת עם הומור וחמלה".

כך פסל חזק של היידי שטרן מתאר ראש של אדם בעל תסמונת דאון החובש כיפה עם "נחמן מאומן". כך עבודת האנימציה המופלאה של אליסון שולניק, בה נראה ליצן-נווד מפלסטלינה מתמוסס כולו אל תוך נופים פסיכדליים. כשמעל הכל מרחף הקושי, ההומור והחמלה.

בסך הכל, מדובר בתערוכה טובה וחזקה שצועקת את עצמה לעולם בבליל של קולות. תערוכה שמציעה מניפה רחבה של מחוות גוף. אין בה הרבה סימני פיסוק, אבל יש בה הרבה עבודות טובות שמראות את הגרוטסק בהקשר המקומי הישראלי.

"הגזמה פראית", מוזיאון חיפה, אוצרת תמי כץ פריימן, מוצגת עד ה-2.1.2010