שתף קטע נבחר

מה מציעה המדינה לבני נוער בפריפריה?

"השיח הציבורי בישראל אדיש לסוגיית תחולת העוני בקרב ילדים, והצגתו כפועל יוצא של בחירות לא נכונות: נו, מדובר בילדים של משפחות ערביות או חרדיות שמי ביקש מהם ללדת כל-כך הרבה ילדים או בילדים של משפחות גרושות. נו, מי ביקש מהם לפרק את הבית. האפשרות שמספר ילדים הוא פועל יוצא של מדיניות ציבורית בדרך כלל לא נידונה"

 

מה משותף לאשקלון, אופקים, אילת, טבריה, נתיבות, עכו, צפת, קרית גת, קריית מלאכי, חצור הגלילית, מצפה רמון, קצרין? אלו הן ערי הפריפריה של ישראל בהן, לפי נתוני הביטוח הלאומי ל- 2006, אחוז המשתכרים עד שכר מינימום חצה את קו מחצית המשתתפים בכוח העבודה. נשים המועסקות לעיתים קרובות במשרות שעתיות, חלקיות וזמניות זוכות ליצוג רחב יותר בקרב אחוז המשתכרים עד שכר מינימום.

 

למעשה ב-2006 35.5% מהנשים המועסקות בישראל לא השתכרו מעבר לשכר מינימום ו-100 אלף נשים במשרה מלאה לא צלחו את קו שכר המינימום במשכורתן. מתוך הנחת מוצא שחלק חשוב בעוני מיוצר באמצעות מדיניות ציבורית של שוק עבודה, חשוב בהקשר זה לבחון את נתוני העוני. לפי דו"ח אחר של הביטוח הלאומי, ב-2007 עמדה ישראל בראש טבלת מדינות ה- OECD מבחינת שיעור העניים שלה (27%). שיעור תחולת העוני על ילדים עומד על 18% בקרב יהודים ו- 50% בקרב ערבים. בקרב משפחות שיש להן עד שלושה ילדים שיעור תחולת העוני הוא 17%.

 

השיח הציבורי בישראל נוטה להשאר אדיש לסוגיית תחולת העוני בקרב ילדים בתוך אווירה כללית של אינדיבידואליזציה של העוני והצגתו כפועל יוצא של בחירות לא נכונות: נו, מדובר בילדים של משפחות ערביות או חרדיות שמי ביקש מהם ללדת כל-כך הרבה ילדים או בילדים של משפחות גרושות. נו, מי ביקש מהם לפרק את הבית. האפשרות שמספר ילדים הוא פועל יוצא של מדיניות ציבורית (למשל עידוד השכלת נשים בכל העולם מנבא ירידה במספר הילדים); או האפשרות שאחריותה של המדינה היא לאפשר גירושים מוגנים מעוני כדי להבטיח את האפשרות לחלץ נשים מחיים בהן הן חשופות לאלימות ולרצח, בדרך כלל לא נדונות בהקשר זה.

 

האינידיבידואליזציה של העוני עובדת באופן עקום במיוחד ביחס לפריפריה. שהרי אין מערערים על המדיניות הציבורית של שנות ה-50 וה-60 ששילחה עולים לערי הפיתוח וניתן היה לחשוב שבכך תתחייב ותיקח אחריות על רווחתם. אבל, בתחילת שנות ה-80 עם החתימה על הסכמי הסחר העולמי (GATT) ובמיוחד עם אימוצן של משמעויות ההסכמים בחקיקה מקומית בתחילת שנות ה-90, איפשרה המדינה למפעלים עתירי עבודה לברוח לאיזורי סחר חופשי ולמדינות בהן ניתן לחסוך בעלויות עבודה.

 


בני נוער בפריפריה, שותים עד אובדן הכרה

 

משמעות התהליך היא הותרת אוכלוסיית הפריפריה בישראל בתנאי אבטלה מבנית מתמשכת בהם מתקיים פער מתמיד בין רמת המיומנויות הנדרשת על-ידי מקומות עבודה מוצעים לבין רמת המיומנויות הנגישה לדורשי עבודה. כיצד נראית המדיניות הציבורית של ישראל נוכח נתונים אלו? איך מתייחסת המדינה למחוייבותה לעתידם של בני נוער בפריפריה? כיצד היא מכינה אותם לחיים מחוץ לסטטיסטיקה של העוני? תשובה: כרגיל באמצעות שלל סיסמאות ואפס פעולות.

 

לקראת החופש הגדול של 2009 שלל משרדי ממשלה וגופים אחרים פרסמו שפע של הוראות לבני נוער ביחס להעסקתם החוקית. האם בני הנוער באשקלון, אופקים, אילת, טבריה, נתיבות, עכו, צפת, קרית גת, קריית מלאכי, חצור הגלילית, מצפה רמון, קצרין, יכלו לממש את כללי ההגנה על זכויות השכר שלהם? לעיתים נדירות. מדוע? משום שהרעיון של מימון שירותים חברתיים כחלק מהצעת משרות לאוכלוסיות ספציפיות, למשל הצעת משרות לבני נוער כחלק מפעולות המדינה או הרשויות המקומיות למען הקהילה,לא מצליח לשרוד נוכח המכוונות של המדינה לקצץ בעלויות שירותיה החברתיים ולייבשם לקראת הפרטתם.

 

נסביר: מנגנון מדינתי יכול לתמוך באוכלוסיה ספציפית או בבני נוער מאוכלוסיה ספציפית בדרך של קצבאות, בדרך של הצעת משרות ובדרך של תמיכה בפעולות התומכות בהם. דרך הקצבאות היא בעייתית כי היא מייצרת תלות. דרך המשרות היא הדרך שבה המדינות המפותחות ברחבי העולם לקחו על עצמם לתמוך בהתפתחות העצמאות הכלכלית של נשים וחיזוק סיכוייהן לפתח מיומנויות מקצועיות שבאופן עתידי יתרמו ליכולתן לפרנס את משפחותיהן בכבוד. משרות לצד חיזוק פעילות מדינתית לטיפוח ולתמיכה בבני נוער בפריפריה הם הדרך להביא לידי ביטוי מחוייבות כלפיהם.

 

והנערות? בדרך למשרות המקפחות ביותר במשק

נוכח הנתונים שהוצגו לעיל ברור שלנערות הגדלות בישראל, ובמיוחד לנערות הגדלות בפריפריה בישראל, יש סיכוי גבוה מאד להמנות על הקטגוריה עובדות עניות בעוד עשור. מדוע? משום שבהעדר טיפול בבעיותיהן כבנות נעורים והפקרתן למסלולי חיים נטולי הנחייה, הדרכה וטיפוח יכולות וכישורים, רבות מהן עתידות להגיע לקריירה של אמהות מוקדמת וקיום מקוטע בשולי שוק העבודה כלומר במשרות המקפחות ביותר שלו.

 

מה מדינת ישראל יכולה היתה לעשות? למשל לחזק הפניית משאבים לתוכניות התומכות בבנות נוער. זאת לשם דוגמה באמצעות יצירת משרות בשירותים חברתיים שונים שהיו מאפשרות לנערות המשתלבות בהן התנסויות חיוביות בעולם העבודה ועלייה על מסלול חיים ממוקד השכלה.

 

לחילופין, מה עושה מדינת ישראל? במשרד הרווחה הולכת ומתהווה תוכנית לערוך שינוי ארגוני שכתוצאה ממנו יאוחדו השירות לנוער וצעירים והשירות לנערות וצעירות לכדי שירות אחד, צעד המתעלם לחלוטין מכל הידע המקצועי הקובע חד משמעית שצרכיהן של נערות בישראל מחייבים חיזוק השירות לנערות וצעירות.

 

מדובר בשירות שלאורך שנות קיומו הוא שותף פעיל בפיתוח ויישום של דרכי עבודה חדשניות, במקביל להתפתחויות בתחום זה במדינות אירופה וארצות הברית. במיוחד חשוב השירות לנערות משום שבהשוואה לביטויי המצוקה של נערים שהם גלויים לעיין, נערות מבטאות את מצוקתן בדרכים סמויות. בנות נוער הנפגעות בתוך סביבה משפחתית וקהילתית עויינת בין אם על-ידי תקיפה מינית ובין אם על-ידי תיוגן כחריגות, נוטות להסתיר את הפגיעה בהן ומפתחות התנהגויות הפוגעות בהתפתחותן בתחומי ההשכלה והתעסוקה.

 

כך קורה שבעוד שנערים נוטים להפנות את מצוקותיהם החוצה, לפגיעה בחברה נערות מפנות את מצוקתן פנימה, לפגיעה עצמית. מצוקתם של נערים באה לידי ביטוי באופן גלוי יותר גם בנשירה ממערכת החינוך, בעוד נערות נוטות יותר לאמץ דפוס של נשירה סמויה, שיש בו סכנה גדולה להתפתחותן העתידית, אך אין הוא מעורר את תשומת ליבם של מורים ומנהלים.

 

בנוסף, מנהלי שירותים האחראים הן על נערים והן על נערות, מוצאים עצמם עסוקים יותר

 בטיפול בנערים ומפנים לטיפול זה יותר משאבים, ונערות נדחקות בשירותים הכלליים למקום שולי בלבד. שוליות זו מתהווה גם בשל הנחה סמוייה שנערות ימצאו לעצמן בסופו של דבר מפרנסים. הנחה זו היא כמובן כוזבת וחושפת נערות לתלות בבני זוג אלימים ובעייתיים. בהקשר זה אין אנשי מקצוע החולקים על העובדה שהזנחת הטיפול בנערות מובילה להתפתחותם של ביטויי סכנה חמורים, ביניהם, מעורבות באלימות והתמכרויות, פגיעות מיניות, נשירה ממערכות חינוכיות ופגיעה עצמית והיא עלולה להביא להתפתחותן של הנערות כנשים במצוקה ואמהות לילדים בסיכון.

 

אבל הידע המקצועי מכוון למגרות. במציאות, למרות שרוב השירותים לנוער בישראל מצהירים שהם מודעים לכך שנערות זקוקות למענים ייחודיים, אין הם מקצים בעל תפקיד שאחריותו תהיה להתאמת השירות לנערות, ובפועל לא מוצעים שירותים הולמים לנערות. וכך נוכח המחשבה לסגור את השרות לנערות ולצעירות אנו עומדים בפני הידיעה שעוד נדבך במדיניות הציבורית המייצרת עוני של נשים בישראל ותלות שלהן בגברים אלימים ובמוסדות כוחניים, הולך ומתמסד. הפקרה כבר אמרנו?

 

  • ד"ר אורלי בנימין היא מרצה בכירה במחלקה לסוציולוגיה ובתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר-אילן, חוקרת משפחה מגדר ועבודה ונמנית על צוות פיתוח "רשתות" - תוכנית להכנת בני נוער בסיכון לקראת עולם העבודה.


 

  • המכללה החברתית-כלכלית מונעת בידי פעילים ואנשי אקדמיה המלמדים בה בהתנדבות, ופועלת כדי להקנות לתלמידים בכל הארץ ידע ביקורתי ותיאורטי על החברה הישראלית - לצד כלים מעשיים לשינוי חברתי. המדור מגיש שיעורים מתוך תוכנית הלימודים של המכללה.
  • לכל השיעורים לחצו כאן .

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
רוח טובה
יד שרה
כיתבו לנו
מומלצים