השאירו את כולם מאחור
האולפנות הדתיות בראש צמרת ציוני הבגרויות במדינה. עליזה לביא גאה, אבל טוענת שהן עשו זאת תוך כדי בריחה מהשכבות החלשות. ומה צריך ללמוד מפוסק הדור החרדי?
הנה דוגמא לסיפור שממבט ראשון נראה כמקור לגאווה, אך במבט שני ניכרים בו סימנים מדאיגים. שישה מבין 10 בתי הספר המצטיינים ברשימה שפירסם משרד החינוך בשבוע שעבר, שייכים לחינוך הדתי-לאומי. שליש נוסף ברשימה שייכים למגזר הערבי, ושאר בתי הספר הם תיכונים חילונים. בתי הספר שברשימה נבחרו לפי מספר התלמידים המצטיינים בבחינות הבגרות. מדי שנה, רק אלפים ספורים של תלמידים מוגדרים כ"מצטיינים". לכאורה – שמחה וששון לחינוך הדתי-לאומי. אך עיון מעמיק יותר ברשימה מעלה סוגיה המעכירה את הגאווה (המוצדקת לכשעצמה).
ברשימה המכובדת מופיעות אולפנת חורב בירושלים (מקום שלישי), תיכון דתי לבנות ר"ג (מקום חמישי), תיכון בנות פלך (מקום שישי), אולפנת אמנה (מקום שמיני), אולפנת בהר"ן (מקום תשיעי), ואולפנת צביה מעלה אדומים (מקום עשירי). כיצד העפילו בתי ספר אלו לרשימה זו? התשובה: על ידי בריחה מהחברה הישראלית. בתי הספר הללו רקחו את הנוסחה הבטוחה לחינוך תלמידים מצטיינים, בכך שהפכו למוסדות חינוך עוקפי החברה הישראלית.
בתי הספר הללו ברובם הם אליטיסטים, המקבלים לשורותיהם רק את הבנות הטובות ביותר.
טור אישי
הן הכי מצליחות, הן לא יהיו מנהיגות
חנה פנחסי
תיכונים דתיים לבנות נמצאים ברשימת עשרת בתי הספר המצטיינים. ובכל זאת, חנה פנחסי טוענת כי מאולפנת בהר"ן, חורב, רמת גן ומפלך לא תצאנה המנהיגות הבאות של החברה הישראלית. למה זה קורה ואיך משנים את המצב?
זהו חלק ממגמה כוללת של התבדלות והסתגרות, ההולכת ואוכלת בשנים האחרונות בציבור הדתי-לאומי. פעם בתי הספר הדתיים קיבלו גם תלמידים חילונים. לא בטוח שזה היה הסידור הטוב ביותר, אבל היתה בכך אידיאולוגיה: כל ישראל ערֵבים זה בזה, וחי אחיך עימך. כיום – אין מה לדבר. יש בתי ספר ממלכתיים-דתיים, ההופכים יותר ויותר לחרד"ליים (חרדים-לאומיים). ויש בתי הספר דתיים ייחודיים: נועם, חורב, הישיבות והאולפנות. אין ספק, כל אלו הם חלק ממפעל חינוכי מפואר - אך באיזה מחיר? רבים ממוסדות אלו ממיינים את תלמידיהם ויוצרים חתך סוציו-אקונומי מוגדר ומסומן הלומד בין כותליהם. כך שבעקבות ההיבדלות הדתית, מעמיקה ההיבדלות חברתית-אליטיסטית.
במקביל או בסמוך קמו מוסדות הנישה, המכוונים לפלח אוכלוסיה מסוים עוד יותר. ישיבה תיכונית חסידית לתלמידים מצטיינים, אולפנא לבנות השומרון בגוון הכתום, אולפנא מנגנת ועוד. נישות ותתי-נישות תורגמו למוסדות המקיימים מבחני כניסה קפדניים ומבטיחים להורים "חינוך לאנשים כמונו". ומה עם מי שאינו "כמונו"? ומה עם מי שדווקא בשל כך זקוק לתמיכה?
מגמת ההיבדלות הזו יצרה בתי ספר קטנים (בעיה כשלעצמה מבחינה מערכתית וכלכלית), מובחנים מאוד זה מזה, המתחרים על "בני הטובים" ומשאירים את היתר למוסדות מדרג ב'. ומובן, שמוסדות אלו תמיד ישארו מאחור, כי "אנשים כמונו" לא יעזו לחשוב אפילו על כך שאולי דווקא הם מתאימים יותר לבן/לבת הספציפיים.
אולי כדאי לבתי הספר הדתיים-לאומיים ללמוד דווקא מסיפור שהתרחש באחת הישיבות החרדיות בירושלים, שם ביקשו הרבנים לסלק תלמיד נחשל. כאשר באו לבקש את אישורו של ר' שלמה זלמן אויערבך, פוסק הדור בארץ, שאל אותם: האם התלמיד הזה חלש בלימודים או רע במידות? השיבו לו: חלש בלימודים. אמר להם ר' שלמה זלמן: אם כך – אני לא מרשה להוציא אותו. אם הוא היה מקלקל את חבריו בהתנהגותו – הייתי מסכים. אבל הוא רק חלש בלימודים, והרי אחרי שתוציאו אותו – מישהו אחר יהיה החלש ביותר, וכך הלאה. בסוף תישארו בלי תלמידים!
מה על בתי הספר הדתיים לעשות? להפסיק את האליטיזם הסנובי הזה. לקבל תלמידים מכל השכבות, מכל הבתים ומכל הרמות. להראות שהתורה ניתנה לכל מי שחפץ לבוא וללמוד. לזכור את אימרת חז"ל: "היזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה". לזכור את האחריות והערבות ההדדית. ובקיצור: לפעול מתוך האידיאל המקורי של הציונות הדתית – אחריות כלפי החברה כולה, כגשר בין הלאום לבין הדת.
מחר בשעה 11:00 תתקיים מול הכנסת ההפגנה "פתח תקווה זה כאן"
לפנייה לכתב/ת 
עליזה לביא
צילום: אבשלום לוי
בנות דתיות. אילוסטרציה
צילום: ישראל ברדוגו
מומלצים
