ויטמין ביט

* אין לראות בדברים המלצה לרקוד. הכתבה אינה מייצגת את עמדת המערכת, והיא מהווה את דעתו האישית של הפנגס המדרוב הזה

לקחתי איתי פנקס קטן ועט. זאת משימה של דיווחים ושרבוטים בזמן אמת, חשבתי. קרוב ל־100 אלף איש, ליטרים של אלכוהול, קילוגרמים של סמים, ליין־אפ ארוך של די.ג'ייז ידועי שם. אין דרך להתכונן מראש לנסיעה כזאת. צריך לתת לעניינים להתפתח מעצמם, ורק לפקוח עיניים ולהיות קשוב.

בארבע בבוקר זלגתי מהאוטו בפתח הטרמינל בנתב"ג, עם לא מעט פרפרים בבטן; בניגוד לפלופ של פסטיבל הטראנס שלא ממש היה בפארק תמנע, שעליו כתבתי והתבאסתי לפני איזה שנתיים, להונגריה טסתי כדי לשזוף את אוזני בפסטיבל שדווקא כן קורה. לא היה בליבי ספק שכמעט שבוע של פצצות על שפת אגם אירופי יכול להוות אחלה תיקון לחוויה ההיא, שיותר מכל היתה קצת עצובה.

עוד לפני שארזתי, בדרך מקרה, מצאתי את עצמי מול תיעוד וידאו של "דראגלס קרחנה" מ־97', אירוע היסטורי שהפסטיבל בתמנע היה אמור לחגוג לו עשור. רואים שם את אשר חביב, היזם והמארגן, כשברקע קופצים 15 אלף איש על הדשא של סוף שנות ה־90. החביב הזה, שחוזר לי לראש כל פעם מחדש למרות שחלקנו בפועל אולי עשר שניות מהחיים, הוא איש של חזון. פינת הטראנס בתרבות שלנו מעסיקה ומניעה אותו כבר יותר מעשור. למעשה, להיות אורח רשמי של משרד התיירות ההונגרי זה אחלה מקרה מבחן לדרך שלו. אמנם לא כאן בארץ הקודש, אבל בואו לא נתקטנן על גיאוגרפיה. בשורה התחתונה יש כאן הזמנה מטעם מדינה מתוקנת לפסטיבל של רבבות, שיתפרס על פני ארבעה ימים ולילות; אולי הטראנס והמיינסטרים הרבה יותר קרובים ממה שאני יכול לשער.

זאת לא המסיבה שלנו

טלפון שבור, מכירים? אחד לוחש משפט באוזן של אחר, ההוא מעביר אותו הלאה במעגל, המלל עובר מפה לאוזן, משתנה, מתעוות, הופך לקורבן של בעיות שמיעה, בעיות דיקציה, דמיון מופרך. בסוף התהליך אין כמעט קשר בין המשפט של הראשון לזה של האחרון. כמו כל דבר שקורע אותנו מצחוק בתור ילדים, גם המשחק הזה הוא שיעור מעולה לחיים. כדי להבין לאן אני חותר, תחשבו רגע כמה אנשים היו מעורבים בנסיעה שלי: מארגני הפסטיבל, בעלי תפקידים במשרד התיירות ההונגרי, הנציגות שלהם בישראל, משרד יחסי הציבור, סוכנות הנסיעות ועוד כמה. הרבה אנשים, הרבה שיחות טלפון, ים של תכתובות - וכל זה בשלוש שפות. לכן זה לא מפליא שרק כשעמדתי על אדמת הונגריה שמעתי את המשפט "טראנס? איזה טראנס?". זה היה הרגע שבו נודע לי ש"היינקן בלאטון־סאונד" הוא פסטיבל מוזיקה אלקטרונית באשר היא, למעט טראנס. לז'אנר הזה יש פסטיבלים נפרדים.

מיד הבנתי שאני מחוץ לאלמנט שלי לחלוטין. מילא שהנסיעה הזאת היא מהחוויות שאין דרך לדעת מה לסקר בהן; כשהתברר שגם למוזיקה אני לא מתחבר, נשארתי תלוש. במקרים כאלה אין שיטה אחרת אלא להוציא לניוטרל, לשחרר את בלם היד, להתחבר ולהיגרר. אז נגררתי אחרי שני קולגות לוואן כסוף ומוצלל של מרצדס שלקח אותנו מבודפשט לאגם בלאטון, בכיוון דרום־מערב.

בלאטון הוא אגם המים המתוקים הכי גדול במרכז אירופה, שזה קצת כמו להגיד שהכינרת היא גוף המים המתוקים הכי גדול בין שארם א־שייח לביירות. מדובר באזור קיט ותיק וממוסד שמושך אליו תיירות מכל המדינות הגובלות בהונגריה. המים שלו בצבע טורקיז בהיר ואטום, גבעות ירוקות מתגלגלות סביבו, והוא מנוקד במפרשיות שקטות. כל כך שליו שם באזור הנופש הקלאסי של אירופה הקלאסית, עד שבאוויר מרחפת סכנה מוחשית של מוות מהרעלת פסטורליה. שם, על המרפסת במלון, יכולתי רק לקוות שזה השקט שלפני הסערה. 

אבל הסערה שפגשה את החוף הדרומי של בלאטון בלילה הראשון של הפסטיבל עברה דרכי. הייתי שקוף לה, או חלול, או מה שאתה צריך להיות כדי שהווייב או הגרוב לא ייגעו בך. אין לי ביקורת אמיתית כלפי סוג המוזיקה שהתפוצץ שם מהרמקולים לצידי כל אחת משמונה הבמות; אחרי הכל, היו שם לפחות 80 אלף איש שנראו נהנים בטירוף. אני, לעומתם, הייתי אבוד וחסר אונים. כמו להיתקע על תחנת הרדיו היחידה שנמצאת בטווח קליטה בשעה הכי רעה שלה.

האוס, קלאב־האוס, פרוגרסיב, טכנו, מינימל טכנו - או איך שלא מכנים המבינים את הפילוח לז'אנרים ולתתי־ז'אנרים - נשמעו לי כל הערב כמו כמעט אחד גדול שנמשך שעות אל תוך החושך. הקצב היה כמעט במהירות הנכונה, הצלילים כמעט עשו את העבודה, העליות של הטרקים כמעט פוצצו לי את הראש. אבל רק כמעט. תיפתח לזה, ניסיתי קצת שכנוע עצמי. זה לא הלך. כל רצף תופים בעלייה שהזכיר לי משהו מאי שם קרס לכדי ביט עמום ואיטי, מלווה בצלילים סגורים כמו מתוך מקלט תת־קרקעי.

"אתם מצטרפים אלינו לאליפות העולם בהקלדה" 

בעיקר דיכא אותי הדמיון של המוזיקה לטראנס. זה היה קרוב, קרוב מדי, אבל לא באמת. והעובדה שזה היה כל כך דומה וכל כך שונה באותו רגע היתה מייאשת. כמו להזיע על אופניים בעלייה ארוכה ומתונה אחרי שירדת מאופנוע ספורט עם 200 כ"ס.

כשהלילה התקדם הבנתי משהו קטן על עצמי. עמדתי בשטח הפסטיבל הענק, שומע לפחות חמישה ביטים לא מסונכרנים מחמישה מקורות שונים ובוהה באנשים שסביבי, צרכני מוזיקה שאפשר למצוא אצלם באייפוד גם את מייקל ג'קסון. עמדתי שם עם סיגריה בודדה ביד, והמילה היחידה שעלתה לי בראש היתה Mild. מתון. כל הטירוף והמוזיקה והצחוקים והשכרות שמסביב נראו לי פתאום מתונים, והבנתי שמתישהו במהלך החיים נדפקו לי הפרופורציות. שאני לא יכול לא לחפש את הקצה.

מעולם לא חשבתי שאני באיזה פרינג', אבל הנה זה מול העיניים ועל האוזניים. הנה אני כמיעוט, כאיש שוליים. הרדיפה אחרי הקצה והכמיהה לכסאח - על אופנועים, מכוניות, מזג אוויר או מוזיקה - אטמה אותי כמעט לחלוטין לכל מה שמתון. ולא רק שלא זרמתי, אלא אפילו שילבתי לרוורס וניסיתי למשוך אחורה. רציתי להוכיח לכולם שהם מפסידים, שהם משחקים בכאילו. רציתי להתנפל על אחת העמדות ולהפציץ טרק טראנס כמיטב המסורת, ולו כדי לראות איך כולם מתפוצצים ובאים להודות לי שהראיתי להם את האור. ובזה חטאתי.

"או או או או חולה על כדורגל"

המשחק של אנדר

מה ששאב אותי החוצה מהמלנכוליה במקום שכולו ג'ננה אחת גדולה היה מחזה שאני מאחל לכל אחד מכם לעמוד מול משהו כמותו: על משטח מוגבה משמאל לבמה המרכזית צפיתי באנדרוורלד מפרקים את המוח לשטיח אנושי עצום. אם השם לא מצלצל לכם, אז אלה החבר'ה מהפסקול של "טריינספוטינג".

כדי להבין מה הלך שם, קחו את הקיק־באס של Born Sleepy ותבעטו אותו החוצה דרך קיר בוקסות ענקי של רמקולים מכל הקטרים; תראו אותו מהדהד משני צידי במה רחבה שמקיאה כדורי ענק לבנים דרך ענן עשן עצום, שקרני אור חותכות אותו ומתגלגלות על פני יער של עשרות אלפי ידיים ומאות אלפי אצבעות מושטות. כולן מתוחות למעלה, מנסות לגעת בבלונים לבנים ענקיים שמרחפים בחושך בקשתות איטיות מתוך הקהל ואליו. צרחות של אושר שיכור מהסביבה הקרובה הן הצליל היחיד שמצליח לפלס את דרכו אל עור התוף שמופצץ בקצב דהרה, מגבה את מה שהעיניים מתקשות לעבד. בתוך השטיח המנתר והאקסטטי עמדו כמה מאות קפואים על מקומם. הם הושיטו ידיים למעלה כמו פסלי חירות קטנים, פזורים בחושך. במקום לפיד הם אחזו מסך כחול קטן וצילמו בדיגיטלית. תיעדו כדי לזכור משהו שבאמת שווה לזכור.

מכאן והלאה כבר היה הרבה יותר קל להיבלע בשטח הפסטיבל הענק ולהתחיל להקשיב באמת. אנדרוורלד היו למעשה יריית פתיחה לאיזה 100 שעות שעכשיו, ממרחק כמה ימים וכמה אלפי קילומטרים, מתאחות עד שקשה לקבוע מה קרה מתי. אני רק זוכר שהכל היה משובץ בעשרות אלפי בנות כל כך יפות, שלא בא לי להמשיך את המשפט הזה עם קלישאה. מה שכן, יש לציין שהן היוו לפחות 50 אחוז מהקהל, אם לא יותר; המאגר הגנטי שאחראי ליצירות המקפצות והמצחקקות לחופי הבלאטון הוא כנראה פריק של הטבע. המסקנה היתה ברורה: עזבו טראנס, בטכנו יש יותר כוסיות. דווקא אחלה משחק הטלפון שבור הזה.

אם אינני טועה, בוקר סגרירי עלה על הבלאטון ביום המחרת. עם עיניים נפוחות ומיחושים עמומים בכפות הרגליים נכנסנו לאוטו ועשינו את דרכנו אל המעבורת שתוביל אותנו לחוף הצפוני של האגם. שעת תיירות: הונגריה - כך לפחות טוענים ההונגרים - היא ארץ הספא, היין והפסטיבלים. משהו מעורפל ניקר בי שהונגריה היא ארץ העוד משהו, אבל לא הצלחתי להיזכר מה עד שעמדתי מול בית שלם מצופה במיליוני פלפלים קטנים אדומים. בקומה התחתונה שלו היתה חנות שמוכרים בה פלפלים, ופלפלים ציפו את הקירות, אטמו את חלון הראווה, ריפדו את הדלתות ועטפו את הקופה הרושמת.

החנות המפולפלת ממוקמת בכפר קטן וציורי למרגלות קתדרלה כפולת צריח שצופה אל האגם. מעליו טס מטוס בוכנה ישן שגורר שלט פרסומת, על גדותיו ילדים דוחפים קורקינטים ויורדים אחד על השני בהונגרית, כשהם עוברים מעל הראש של כמה גברות שמנמנות שמנמנמות על פיסת דשא צרה על קו המים השקטים. משהו באזור הזה נשאר תמים וידידותי, כמעט ילדותי. וזה נעים. מנחם. עוזר לך לקחת אוויר לקראת הבאסים וההמונים של ערב הפסטיבל השני.

בשעת דמדומים מאוחרת פגשתי על הבמה המרכזית את האבות המייסדים של המוזיקה האלקטרונית. Kraftwerk הם נקראים, והאמת היא שלא מדויק לתאר בהייה של 30 שניות ממרחק 20 אלף איש כפגישה. אבל עזבו עכשיו. על הבמה עמדו ארבעה סינתיסייזרים שמאחוריהם ארבעה גרמנים מאפירים בחליפות שחורות. לפי הקולגות שלי, הרביעייה ההזויה הזאת היתה הראשונה שהשתמשה במחשב ליצירת מוזיקה מסחרית. זה שהם גרמנים לא מפתיע אף אחד. אם אתם לא מרושתים, כמוני, אנחנו מדברים כאן על תחילת הסבנטיז, עוד לפני שמישהו העלה בדעתו לחבר את המילים פצצות וגבות.

יותר מ־30 שנה אחר כך, מה שנשמע מהבמה היה די מעפן: ביט איטי, סאונד עני, שברי מילים, רצף אסוציאציות במבטא גרמני. דקה אחת מהדבר הזה הספיקה לי, אני מודה. בדיוק כמו שתספיק לי בדיוק דקה אחת לעשות כבוד במוזיאון למכשיר הטלפון הראשון שידעה האנושות, לפני שאני הולך משם משועמם תוך כדי פטפוט בסלולרי.

אז התרחקתי מקראפטוורק תוך כדי פטפוט בנייד. בזמן שהם עקצו את האוזניים עם נקישות רנדומליות על הקלידים, שאר הפסטיבל התפוצץ על רקע צלילים קצת יותר מלאים ומודרניים. שוטטתי בין הבמות עד שמצאתי את עצמי קופץ מול בלונדינית עם חיוך ממיס שחבשה כובע של הצבא ההונגרי, או לפחות ככה זה נראה. מעל הפנים היפות והמקפצות האלה היה הכובע עדות אילמת לתקופה אחרת בהונגריה, זאת שבה הקומוניזם הסובייטי הצל על העמים שתחתיו. אפילו המדים ההונגריים נראו כאילו היו של הצבא האדום, רק תחליפו את הכוכב האדום באדום־לבן־ירוק של הדגל ההונגרי.

שאריות של המשטר ההוא ושל הנוכחות הצבאית הסובייטית מפוזרות בהונגריה עמוק ורחב יותר מכובע צבא קומוניסטי על ראש של בחורה בלבוש מינימלי.

"בוא'נה, הגזימו לגמרי, כולה בריתה"

קרחנה אני בא

באופן מוזר אפשר לתאר את שאריות הקומוניזם כהיעדר קפיטליזם. כלומר היעדר קפיטליזם כגורם מניע, מכריע, כובש. משחית. וזה משרה על המדינה הזאת אווירה נדירה.

מחוץ למרכזים המתוירים של הבירה בודפשט מתקיים שילוב מאוד מאוזן ונעים בין נוחות של כלכלה מודרנית, לבין התמימות והפשטות שכפה הקומוניזם על העמים שחיו לפי שיטתו. רק בהונגריה ראיתי את הבהמיות שהקפיטליזם במלוא הדרו מחצין מטבע האדם, ויכולתי לראות את זה דווקא בגלל שסביב הבלאטון זה פתאום לא נמצא. זה כמו לכבות את הפלורסנטים בלאס וגאס ולתלות במקומם פנסים סיניים; האור אחר, זול יותר ונוצץ פחות, אבל יושב טוב יותר על העיניים.

באור אחר לגמרי, של בוקר או אולי צהרי היום השלישי, יצאנו לפארק ההרפתקאות: גבעה מיוערת שמצמרות העצים לקראת הפסגה שלה היתמרו אותיות ענק צהובות של שמו, סטייל השלט של הוליווד. למעלה היו פזורות אטרקציות שבבוקר הוויקאנד ההוא משכו מאות משפחות עם ילדים, עד שלרגע המקום נראה לי כמו גיהנום עלי אדמות. אבל לא. שם, על רקע אגם אירופי וזקנות עם כובעים ודשא וקורקינטים, לא היתה שום סיבה להיות ציני. שם זה נראה טבעי לשבת על ספסל ולהיקרע מצחוק על איך פסלים שמשפריצים מים גורמים לגברת בת 70 לרוץ במורד שביל בלי שום יכולת לעצור. שם היה הגיוני לנסות קצת טיפוס קירות, או מסלול מכשולים, או לעמוד שעה בתור שקט ומחויך לקראת טיסה במורד הגבעה עם מזחלות על מסילה, ואז לקנות גלידה.

בערב, בשטח הפסטיבל, ראיתי שרוחו של פארק ההרפתקאות מהבוקר נמצאת גם כאן. קל מאוד להפוך התכנסות של 100 אלף איש לאסון חווייתי בלתי נשכח. אבל בבלאטון־סאונד, ההתארגנות סביב ההתקהלות הזאת והקהל עצמו היו כל כך מושלמים, שלקח לנו שלושה ימים לקלוט את הגדולה של האירוע. כל מה שאתם יכולים לחשוב עליו כנקודת תורפה של דוחק, סירחון, או כל סוג של אי נעימות, התבטלו לחלוטין בתוך הפסטיבל הענק הזה. השירותים, הברים, האוכל, הציוד - רבבות על רבבות ואין תורים. הכל מתקתק כמו שעון. אפילו משתנות הפלסטיק הניידות והפתוחות איפשרו להמשיך לראות את ההופעה בלי להתפשר על צנעת הצנרת.

המופע המרכזי של הערב השלישי היה של אורביטל. על במה מוארת בכחול, שוב מול שטיח של עשרות אלפים, עמדו שני חבר'ה עם פנסים על הרקות והעיפו לכולם את הקסדה. ביט שמאיץ לאורך כל המופע, מוזיקה, אקורדים, מלודיות, צלילים פתוחים ומוארים. בוקר טוב בלאטון. זה היה הכי קרוב למה שבאתי לחפש כאן לפני שהבנתי שלא אמצא, ובמובנים מסוימים זה היה אפילו טוב יותר. נקי יותר, קל להתמודדות, נגיש לאוזן בלתי מזוינת בכימיקלים.

יכולתי לראות טראנסאווים מפוזרים בתוך הקהל של אורביטל, מתפוצצים לרגע למשמע צלילים מוכרים וקצב במהירות שהתקרבה לזאת שפעם בעבר קרעה אותם. הם זזו אחרת, נראו אחרת, חייכו אחרת והסתכלו על דברים אחרים תוך כדי חפירה. החוויה שלהם היתה אישית יותר, בודדה. בבלאטון, כמו בכל מקום אחר שהוא לא קרחנה בטבע, הם היו פליטים. פליטים שמחים, אם יש דבר כזה. תשאלו איך אני יודע, ואני אענה שמכיר מין את מינו. וחוץ מזה, על גדות האגם הזה למשך סוף שבוע אחד בתחילת יולי, פשוט לא יכולת להיות מדוכא.

בוקר היום הרביעי, ובזה אני בטוח, היה קשה. הרגשתי כל עצם ושריר בגוף. לזרוק אדם כמוני לארבעה ימים של פסטיבל זה כמו לזרוק רץ 100 מטר משוכות למירוץ מרתון. ואם לא הייתי מגונן עכשיו על האגו שלי, הייתי כותב טריאתלון. חיות המסיבות של התרבות האלקטרונית־אורבנית הן ספורטאי הסבולת של עולם הקרחנה.

חלום מעוות נוסח האנטר ס' תומפסון היה האחרון בסדרה הזויה שהתעוררתי ממנה. משהו עם שטיפת כלים, תוכנייה, וחוסר יכולת לפתוח את העפעפיים. הימים האחרונים היו רצף של שינות קצרות שבקושי התקלפתי מתוכן אל מקלחת בזק שלאחריה שוב הייתי במרצדס המוצללת, ומשם כמו בטקס חוזר נפלטתי אל ההמונים ודפיקות הבאסים. קשה לי לדעת עכשיו כמה פעמים זה קרה ברצף. יותר מדי צעדי הליכה, בליל של סלוגנים על אלפי חולצות, אסופה ביזארית של מכלי אלכוהול - בקבוקים, דליים, ג'ריקנים, כוסות מכל הגדלים - עם קשים בכל האורכים, בידיים של בחורות מכל הסוגים עם שדיים ועכוזים בכל המידות. מישהו היה צריך לעצור את הרכבת הזאת.

אלוהים היא די.ג'יי

לקראת צהרי היום הרביעי עמדנו מול העיניים הקרות והקול היבש של מדריכת תיירים בעיירה בלאטופורד. למרות אנגלית איכותית בצבע מבטא, היא התעקשה לדבר בהונגרית בקול ענות חלושה. זה היה בסדר מבחינתי; לא היו לי שום כוח או כוונה להקשיב לה. למה? כי כשצלילי קופה רושמת מרקידים אותך, אתה יודע שנדפקת סופית. רצתי סביבה עם המצלמה, קולט חצאי משפטים מתורגמים, מתקתק תמונות בלי מטרה, מקפיד על קומפוזיציה סביב הדגם שקדם לאופנוע שלי ויש לו ג'נטים מזהב.

20 מטר משם - אחרי ערוגת פרחים מטופחת עד בחילה, מקורה בקשתות עץ שנראו כאילו נקנו באיקאה והורכבו הפוך - פידלה במים ערמת ברבורים. חיה אצילית במבט ראשון, הברבור. מקרוב מתברר שמדובר בלא יותר מאווז מגודל שגם לו יש שאריות קקי צהוב על הנוצות סביב הרקטום. בבלאטון יש יותר מדי ברבורים, אמרה המדריכה, אז השלטונות ההונגריים אוספים את הביצים שלהם ומרססים אותן בחומר שמונע מהן להתפתח ולבקוע. היא מילמלה גם שבחורף האגם קפוא, ולא, היא לא יודעת לאן הברווזים עפים. אחר כך בהינו בקבוצת עצים שניטעו כאן לכבוד כמה הודים שקפצו לביקור, וכשהיא התחילה לדבר על מים חמוצים ונשף שאליו מוזמנות רק בחורות בשם אנה, איבדתי את העלילה לחלוטין.

מעבר לאגם, בשטח הפסטיבל שנראה מכאן מרוחק ושליו, הזדקר אוהל הקרקס עם ארבעת השפיצים והתכונן למופע הנעילה. לעמוד על החוף הצפוני ולהביט אליו מעבר למי הטורקיז הרגיש כמו לשבת על ספסל קשור לחבלי בנג'י ולראות אותם נמתחים לאיטם. הרוגטקה נדרכה; עוד כמה שעות היא תשתחרר ותטיס אותנו בפעם האחרונה.

ערב הנעילה היה אמור להיות בכיכובו של מובי, אבל למי יש סבלנות לחכות לבן זונה שמאחר בשעה וחצי להופעה של עצמו. ואולי טוב שכך, כי השמוק הזה שלח אותי לסיבוב אחרון בין הבמות. סיבוב שבו מצאתי אלילה פסיכית, מלכת רחבות המונים. אין לי מושג איך לקרוא לה, אז בואו נקרא לה ויקטוריה, על שם הניצחונות. או אולי נקרא לה די.ג'יי דאבל־די, כי זוג כזה של שקיקי סיליקון לא רואים כל יום.

"קחי, זה חבר שלי, תסבירי לו איך להגיע"

ויקטוריה היא מסוג המחזות שאתה רואה רק בסרטים ולא מעז לפנטז שאולי תהיה נוכח בהם. התיאור הכי אובייקטיבי שלה הוא פצצת מין שיודעת טוב מאוד מה לעשות עם מיקסר. היא שולטת בקהל, שמצידו סוגד לה. היא מאסטרית של כל מניירות הדי.ג'יי, עם האוזניות הפוך על הראש ורק על אוזן אחת, התנועות המהירות על הכפתורים, היד שמדי פעם ננעצת באוויר, וכל זה בתוספת פיגורה שומטת לסתות. בינינו מדובר במופע קיטשי וסליזי עם מוזיקה בינונית, אבל למי אכפת.

מה שהבחורה הזאת עשתה על הרחבה שמולה נחווה כמו סף אסון ורסאי ב': כולם קפצו כל כך חזק עד שהיה נדמה שבעוד רגע תפער האדמה את פיה וכולנו ניפול עד סין. זה כמו לעמוד על ממברנה של סאבוופר ענק. אין בומים; יש וורווומים. היא מרעידה לך את השיניים. סחף כזה לא משאיר לך ברירה אלא לתת עבודה. לקפוץ עד שאתה מרגיש את הברגים בקרסול, את הרצועות הקרועות בברכיים, את החומר הזול שממנו עשויות הנעליים.

תאכל חרא ותמות, רם גלבוע

לא מזמן ייחד כאן ר' גלבוע חצי טור לסוגיה "למה אסור לגבר לרקוד", למה הוא חייב לשבת בצד ולהזעיף פנים. אז לא באמת קל לי להודות בזה, אבל כפי שרמזתי לעיל - יש מצבים בחיים שחייבים לזוז בהם. שבלתי אפשרי לעמוד בהם מהצד

 ולהחמיץ פנים. סיטואציות אינטנסיביות כאלה, שאם אתה מצליח להיות בהם נייח ולהחמיץ פנים אתה לא יותר גבר. אתה סתם איש מסכן. אם לא נקלעת לאחת כזאת מימיך, צא יותר. חפש את המקומות והווליומים והצלילים שמעיפים את כולם ברמה כזאת שזה לא עניין בכלל אם אתה גבר או לא: אתה נפש שיש לה מוח שמרקיד את הגוף כאילו היה מריונטה. ותפסיק לדאוג איך אתה נראה מהצד. תאמין לי, זה יותר בריא.

אולי תיסע להונגריה; יש שם בדיוק את הווייב הנכון. כי אולי את המוזיקה אנחנו יודעים לעשות - יש כאלה שיאמרו שאפילו טוב יותר מכולם - אבל בעניין פסטיבלים ושמחת המונים נטולת זוועות וציניות, יש לך ולנו עוד הרבה מה ללמוד. גם מההונגרים.