"כל שחקן הוא ליצן חצר"

זהר שטראוס רוצה שתדעו שהוא מוכן. אתם כבר מזהים אותו משנים של טלוויזיה (המאהב הסודי של מיה דגן ב"אמא'לה", גילי ב"אבידות ומציאות", אברי החבר החילוני ב"סרוגים", מנו העבריין שמנהל רומן עם רננה רז ב"המקום" ואחרים), תיאטרון וקולנוע ("בופור", "הדברים שמאחורי השמש", "מישהו לרוץ איתו") – אבל מבחינתו, אתם לא מכירים אותו מספיק.

ודי, בגיל 37 הגיע הזמן להיות מפורסם באמת. הוא מוכן לחלק לכם חתימות, לחייך אליכם ברחוב, אולי אפילו להקליט ברכה בפלאפון לגיסתכם שפשוט חולה עליו - אלה לא הסיבות שהביאו אותו לתחום, אבל הן גם לא יגרמו לו לברוח ממנו כל כך מהר.

בקיצור, אם חיתוך הדיבור המחוספס שלו יבקע מתוך גרונו של רקדן פוקס־טרוט בז'קט פאייטים, דעו שהסימנים היו כאן כל העת, וזאת למרות ששטראוס לא מוכן להתייחס באופן ישיר לדיווחים על כך שישתתף בעונה הבאה של "רוקדים עם כוכבים" ומנדב רק את האמירה הכללית הבאה: "כדי להיות ליצן אני צריך להשתתף בדבר הזה שנקרא ריאליטי ופריים טיים וערוץ 2, זה חלק מהמשחק, מי שבז לזה לא יכול להיות ליצן חצר אמיתי, ולכן הוא לא שחקן מושלם".

זה מה שאתה? ליצן חצר?

"כל שחקן הוא ליצן החצר. ובהיסטוריה, הליצן היה בא לכיכר העיר, היכן שכולם יושבים, ומשעשע אותם כדי לקבל מטבעות לכובע. יש לי רצון להתפרסם כי לפעמים אני יודע שלא קיבלתי עבודה כי אני לא שם מספיק שגור אצל המלהקים, לכן עזבתי את תיאטרון הבימה לפני שלוש שנים. עכשיו אני רוצה שהעם יכיר אותי. אני לא מפחד מזה, זה לא יזיק לי. אני גם צריך לבנות תדמית ברורה בתקשורת, כי אולי זה יתורגם לכסף".

ואין לך כזו?

"לא. אני עובד הרבה אבל אין לי טייפ־קאסט, שני הסרטים שיוצאים עכשיו, מה שמאפיין אותם זה שאחד הוא ככה והשני אחרת לגמרי, מצד אחד הומו חרדי ומצד שני קצין בצבא, שני דברים שונים לחלוטין. יכול להיות שלפני כן הסתובבתי סביב הטייפ של הסטלן הצ'ארמר החמוד, מעין חיית מחמד ספק ילדותית וחמודה ספק גברית וסקסית, אבל אני לא שם יותר. בכל מקרה, תמיד אפשר למצוא שחקן שהוא יותר גבר ממני, יותר ילד, יותר חכם, יותר טיפש, יותר יפה ויותר מכוער".

"אני לא חובב סרטים גדול"

ייתכן שרן דנקר, הפרטנר של שטראוס לסרטו של חיים טבקמן "עיניים פקוחות", יכול היה ללמד אותו כמה דברים על מלאכת הסלבריטאיות. אבל נדמה לי כי רוב הזמן השניים היו עסוקים בלהתאהב זה בזה, ולא רק מול המצלמות.

בסרט, שעולה השבוע, שטראוס הוא אהרון, קצב חרדי ממאה שערים, נשוי לרבקה (טינקרבל) ואב לארבעה ילדים, שמוצא עצמו ברומן סוער ואסור עם עזרי, הומו חרדי צעיר. "לבנון", הסרט הנוסף המדובר בכיכובו שיוצא החודש, הוא אכן שונה בתכלית - למעשה נדמה שהדבר היחיד שיש לשניהם במשותף הוא כי לשטראוס יש דברים יותר חשובים לעשות מאשר לראותם.

שטראוס. חיית מחמד ספק ילדותית, ספק גברית (צילומים: דביר כחלון)

"אני מאוד אוהב את הסרטים האלה, אבל בגדול אני לא חובב סרטים גדול. קשה לי להתרכז, אני היפראקטיבי והרגליים כואבות לי אם אשב שעתיים במקום אחד. אני גם לא בעניין של התוצאה יותר מדי, היא חשובה, אבל אני יותר בעניין של החוויה עצמה. ההשתכשכות עם השחקן מולי בגן שעשועים הזה שיצרנו לעצמנו".

"כשהבנתי שהוא הולך לשחק מולי אמרתי איזה יופי, זו מתנה. הוא כזה חמוד ויפה וחלק, חלק במובן הרחב של המילה, כי פיזית יש לו חתימת זקן ושערות על החזה, אבל עדיין, הוא לא מאצ'ו מחוספס. בשלב מאוד מוקדם החלטתי שאני לא משחק הומו, אלא מתייחס אליו כאל בחורה, הוא אשה מבחינתי. אם יש לי בעיה עם פרטנרית, אני הרי יודע להתמודד איתה כשחקן. יצא לי לשחק מול נשים שפחות נמשכתי אליהן וגם אז מצאתי משהו, את העיניים או השיער, אתה מתמקד בדבר שיכול להפעיל אותך, זה בדיוק אותו דבר עם גבר".

מתי נפגשתם לראשונה?

"היה מאצ'ינג לראות אם אנחנו מתאימים, והתחלנו לאלתר סצנה. מעבר לזה שרן נורא יפה ומפורסם, לא הכרתי אותו אישית, והיה לי חשוב לדעת שהוא ילך איתי לחוויה הזו. רציתי לבדוק שהוא חי ונושם לידי. אשקר אם אגיד שהתדמית שלו לא השפיעה עליי בכלל, אבל יש קלישאות גרועות ממנו, אחרי הכל הוא גם עשה סרט עם איבגי והוא גם זמר".

"יש בו הרבה יותר מאשר תדמית שטחית, אבל בכל מקרה, היה לי חשוב לבדוק אותו במה שאני אוהב, לראות איך הוא יזרום. אז התקלתי אותו. עמוק בתוך האודישן נוצר בינינו דיאלוג במקום ההומואי ואמרתי לו פתאום, 'תוריד חולצה'. נשארתי נורא רציני, הוא לא ידע מה לעשות אבל הוא לא ברח משם, הוא הוריד את החולצה שלו, וזה הראה לי כמה הוא אינטואיטיבי. לרן יש אינסטינקטים מעולים, לוק מעולה, יש לו את המשקעים הרגשיים, יש לו הבנה בפסיכולוגיה, והוא גם עבר מספיק כדי להיות שחקן בגילו".

"קרעתי ממנו את הבגדים, כולל הכפתורים"

האידיליה עברה גם לסט?

"כן, שמרנו זה על זה. שנינו אינדיבידואליסטים, וזה דבר טוב. אני לא חייב שיבואו איתי להשתין ביחד, יש כאלה אנשים, לא? שצריכים שילכו איתם לכל מקום. אני אוהב שאנשים סביב הם עצמאים, לא נתלים עליך ואתה לא חייב לטפל בהם".

יאללה, תפסיק להרוויח זמן וספר על סצנות הסקס.

"אני גם צריך לבנות תדמית ברורה בתקשורת"

"היה קשה, אבל יכול היה להיות יותר קשה. עשינו את כל הדברים האפשריים לפני כן: שתינו עראק, הכנו בזוקות וקולות שיהיה טעם מתוק בפה. קודם כל צריך להיות אמיץ וליפול למים, ואני דווקא אחד שנופל והולך עד הסוף, ואם ישתפשפו הברכיים אז זה חלק מהעבודה. אבל היה קשה".

"בנינו את הסצנה בתיאוריה, אבל פתאום צריכים לגעת זה בזה ויש נשיקה והתחככות, וכשהגענו פתאום הרגשתי שמשהו לא נפתח אצלי, אז כיוונתי את עצמי יותר לנושא של האקט והמשיכה החייתית. בסוף יצא שפשוט קרעתי ממנו את הבגדים, כולל הכפתורים, זה אפילו לא היה בתסריט, אבל הרסתי לו את החולצה. והוא היה קשוב אליי ועשה את אותו דבר ופשוט התנפלנו זה על זה".

איך הרגשת אחר כך?

"זה לא היה קל. הנשיקה היתה נשיקה והנגיעות היו נגיעות והרגשתי את זה אחר כך על הגוף, יש לזה מחיר. אבל בתגובה למה שהיה, רן ואני פיצינו את עצמנו בהתנהגות נורא מאצ'ואית. זה היה מצחיק, היינו כמו ביוויס ובאטהד. נהיינו הכי גברים אחרי זה. נתנו כיפים כמו שחקני פוטבול, הצמדנו חזה לחזה כמו חיות. אצלי זה היה ברור שהחוויה בינינו היא הכי חשובה, יותר מהחוויה של הקהל, אבל אצל רן הדברים היו קצת שונים בהתחלה".

למה?

"הוא פשוט לא היה רגיל לעבוד ככה. זה גם היה לו שונה שלפני הצילומים נסענו עם הבמאי לישוב של טינקרבל, צוקים, גרנו שם בבקתות מבוץ ואכלנו זה לזה את הראש כמה ימים כדי לדבר על הסרט. זה מאוד בשפה שלי אבל פחות בשפה של רן, שרגיל להיות יותר מנוהל. הרי בטלנובלות דברים עובדים אחרת. גם אני עשיתי דברים שנושקים לדרמה יומית, 'אולי הפעם', 'המקום', וגם 'החצר', שאגב בה התעסקתי עם הנושא החרדי בפעם הראשונה".

ילד טוב, עומר

אז אולי אתם מכירים את שטראוס מאחת התוכניות שהוזכרו לעיל, ואם לא, אז אולי ראיתם אותו כחבר של שרה אדלר ב"אבידות ומציאות", של מיה דגן ב"אמא'לה", של טלי שרון ב"סרוגים" ו"האקס המיתולוגי" או כאחיה בסרט "הדברים שמאחורי השמש" - כולם תפקידים קטנים אך משמעותיים שזרמו לחיקו של הבחור בלי הטייפ־קאסט.

כל זה התחיל לנבוט בישוב הדרומי עומר, מקום הולדתה של כותבת שורות אלה, שמעולם לא ידעה כי מסתובב לה כזה דבר בין הרגליים. מדובר במחדל חמור. אם על המסך הוא יכול להשתלב בנוף הכללי, הרי שבחיים האמיתיים קשה להתעלם משטראוס - ורבלי, תזזיתי, משעשע, נהנתן, מאוד מחבב את עצמו וכנראה לא מזיק גם לאחרים.

בתור אהרון, קצב חרדי ממאה שערים. מתוך "עיניים פקוחות" (צילום: יח"צ)

החבר'ה של שטראוס, מעדכנת אותי חברת ילדות, היו הצופיפניקים המגניבים, אלה שטחנו את תנועת הנוער לפני שהפכה למעוז של חננות, ידעו לבלות היטב אבל גם להירשם ללימודי המשפטים באנגליה, כמו שאמא ואבא מצפים, ובמקרה של שטראוס - לחזור עם תואר שבו לעולם לא ישתמשו.

"תבררי מי אני, תבררי, החברות שלך בטוח מכירות. הייתי בחברה שמובילים את השבט, הייתי יו"ר ועד התרבות בצופים. טסנו לחו"ל יחד. בילינו קשות, אחר כך למדנו באנגליה יחד. היינו מעשנים במחששה, מחליפים שקי שינה וחברות. היינו פריקים, ורוב החברים שלי היום הם עדיין משם. בואי נגיד שההתמודדות עם החיים כדבר קשה באה לי בגיל מאוחר".

תעזור לי, מה זה אומר להיות מעומר?

"יש לנו מידה מסוימת של תמימות, אבל זה ישוב מספיק גדול כדי לתת לך כלים של עיר. במשך כל הילדות שלי אבא שלי דיבר על זה שצריך לעלות על מסלול, החלק הכי קשה זה לעלות עליו אבל אחר כך הכל פתוח לך. הוא אמר שאם אעשה תואר אוכל לעשות מה שאני רוצה. אז עשיתי את התואר ואחרי התואר תפסתי אותו בדאבל מינינג של מה שהוא אמר ואמרתי זין, עכשיו אני באמת אעשה מה שאני רוצה".

אתה קם לפעמים עם זיעה קרה, כי חלמת שאתה עורך דין?

"דווקא לא, אני חושב שהייתי יכול להיות לא רע בזה. אני נורא סיזיפי, יודע להיות בפרטים הקטנים, מדויק ויסודי וגם יכול ליהנות מהמופע, המניפולציה. אני יכול להילחם ואני בגובה העיניים עם כולם. אני לא מזלזל באף אחד, אבל מצד שני גם אף פעם לא הערצתי אדם, אבל אני כן יכול לקנא".

"הכי אני מקנא בשחקני כדורגל, כי אצלם העבודה עוד יותר מיידית משל שחקן. אחרי גול הם רצים לקהל והכי מבטאים את עצמם. גם להיות כוכב רוק יושב עליי לא רע, אבל אני לא זמר טוב".

"אני לא מאלה שבא להם להיות עני"

ההחלטה להתחיל ללמוד משחק בגיל 27 התקבלה כמעט במקרה: "אחרי התואר במשפטים לקחתי שנה הפסקה, ואמרתי שלא אכפת לי מכלום. לא מאמא ואבא או ממעמד חברתי, או תדמית, אלא רק מה בא לי לעשות. עשיתי רשימה עם 15 דברים מגניבים שאני יכול לעשות. בראש הרשימה היה משחק כי זה הכי סיפוק מיידי שיכול להיות. זה היה קשור למשהו של עכשיו, של לקבל ולחוות מהר. אז נרשמתי לבית הספר של יורם לוינשטיין, עשיתי אודישנים, התקבלתי ונגררתי לזה. עדיין לא החלטתי להישאר בזה, אבל אני נהנה".

זה תחום שאפשר להיכנס אליו בגיל כזה?

"בטח, יש בזה גם יתרונות. התואר נתן לי את האומץ, גרם לי להיות רגוע. אף פעם לא הייתי שחקן רעב, אין לי את הקטע האקזוטי שזה הדבר היחיד שאני יכול לעשות. חשוב לי להיות הארד קור, עובד, מרכזי, לבוא לידי ביטוי, להרוויח כסף. אני לא מאלה שבא להם להיות עני, אני רוצה לחיות טוב ומאמין שאפשר ולא מתבייש להגיד את זה".

עם רן דנקר ובימאי הסרט, חיים טבקמן, בספטיבל קאן (צילום: יח"צ)

ממה התפרנסת בתקופת הלימודים?

"הייתי מלצר וברמן. זה היה לי עדיף מאשר לעשות הצגות ילדים. זה גם היה חלק מההתפלשות של אותן שנים. אחרי שגדלת במקום נקי כמו עומר, אתה מרגיש צורך להתלכלך. אז עברתי לגור בשכונת התקווה, פיתחתי שפה והתנהלות אחרת".

"רציתי להתברדק קצת. אף פעם לא רציתי להיתפס על ידי אנשים כאדם רציני, לא חשבתי שזה מביא חיים טובים, להפך. רציתי שהרושם הראשוני ממני יהיה שאני זרוק, אבל לאט לאט בשיחה צפות גם היכולות האחרות שלי למי שעומד מולי. נהניתי מההתהפכות הזו, שמישהו חושב עליך משהו ואז אחרי שנה הוא פתאום שומע שיש לך תואר במשפטים, והוא בפליפ מזה ולא מבין איך זה יכול להיות".

עד גיל 31 היה הולל לא קטן

בזמן לימודי המשחק הכיר שטראוס את אשתו, אפרת רצון, שוויתרה על המשחק וכיום היא גננת. השניים גרים בכפר שלם עם שחר בן השלוש ואור בת השש. את השנים האחרונות שטראוס מתאר כ"הפיכה מרווק מזדקן לזוג צעיר". הוא מודה כי עד שנתפס תחת החופה בגיל 31 היה הולל לא קטן.

"אני אוהב את ההבדל בין נשים לגברים, את הכיבוש שיש בזה. אני כבר הרבה שנים לא איש של נשים רבות, אבל ידעתי יותר מאחת בחיי ומה שעניין אותי זה הפיצוח והאתגר. היום אני מרגיש שהכריזמה והקסם האישי שלי, והסקס אפיל, זה דווקא יושב על זה שיש לי מישהי. אני מרשה לעצמי להתחכך, כי המוסר שלי נמצא במקום מאוד ברור ומאוד גבוה".

שאלת את עצמך לפני "עיניים פקוחות" אם אתה גיי פרנדלי?

"אני לא פרנדלי באופן כללי כי אני לא אדם חברותי, אבל אני מאוד פתוח. אם משהו מפריע לי, אדבר עם עצמי קודם כל. מתחילים איתי לפעמים הומואים. הם אוהבים אותי, יש לי גוף של ילד בן 16. הילד־גבר הזה עושה להם משהו. לא תמיד אני יודע איך להתמודד עם זה, זה לא בכלים שלי וזה יכול להלחיץ לפעמים, אבל אני מתייחס לזה בחיוך ולפעמים מוחמא".

מה דעתך על כך שסטרייטים מגלמים הומואים בעוד השחקנים ההומואים נמצאים עמוק בארון?

"זה מזכיר לי שכשעשינו את 'סרוגים' שאלו למה אין דתי בקאסט, והתשובה היא שהיינו השחקנים הכי מתאימים ובמקרה אנחנו לא דתיים. כאן זו אותה תשובה. אם היה שחקן הומו טוב שהיה יכול לעשות את זה, הוא בטח היה מתקבל".

מה דעתך על שחקנים הומואים שבוחרים להישאר בארון?

"לדעתי אדם צריך לגרום שיהיה לו קל וטוב בחייו. החיים לא מסובכים, הם גם לא כאלה איי־איי־איי והם גם נורא קצרים, אז חשוב לא לקחת את עצמך ברצינות. אם אתה מרגיש שהארון עושה לך חיים קשים אתה חייב לצאת, לא משנה במה זה כרוך. אבל רק בשביל עצמך. הרי אף הומו לא יצא בשביל הומואים אחרים, כמו שאף אחד בעולם לא עושה כלום בשביל אף אחד אחר. גם בן גוריון הקים את המדינה כדי שפולה תיתן לו בלילה, כי זה יעשה לה את זה. אנחנו מונעים מדברים יותר פשטנים מאידיאולוגיה. הומו יצא רק בשביל עצמו ובשביל מימושו, לא כדי להוביל את הקהילה. זין בעין הקהילה".

• עוד על זהר שטראוס, חוויותיו מפסטיבל קאן, הפרוייקטים הבאים שלו והגעגועים לרן דנקר, בגיליון פנאי פלוס החדש
  

• לכל כתבות פנאי פלוס