חג השבועות של מרינה
יותר מ-300 סיפורים נשלחו לתחרות "אגדתא 2" של ynet ובני עקיבא. צוות השופטים - נאוה סמל, אורי אורבך וחיותה דויטש - בחר את חמשת הטובים שבהם, ובקרוב תוכלו אתם לבחור את המנצחים, שיזכו בפרסים כספיים. קבלו את הסיפור השלישי
מרינה שטפה היטב את ידיה וצנחה בתשישות מלאת סיפוק על כיסא הפלסטיק. המטבח העלה ניחוחות חושניים של צלי בקר ברוטב מתוק לאנושקה שלה, וכרוב אפוי עם אורז מלא עבורה. היא עצמה צמחונית מגיל 16 אבל אנושקה שלה משוגעת על בשר, ומרינה כבר התרגלה להכין קציצות וכנפיים, שוקיים גרונות ושניצלים בלי לטעום פירור, ואנושקה היתה מתענגת על הכל ומקניטה אותה על הצמחונות המיותרת שלה.
הפעם לא טיגנה את הבצל של הצלי בחמאה. יעל אמרה לה שאצלם בבית לא מבשלים יחד בשר וחלב וגם לא אוכלים אותם יחד. עם זה היא אולי היתה מסתדרת, אבל לא עם המתנה של שש שעות בין בשר לחלב. אבל זה לא באמת משנה לה, גם ככה איננה חייבת דבר, היא צמחונית ואין לה מה לערבב, והיא גם לא יהודיה, אפילו שאנדריי הוא יהודי טהור, היא נותרה נוצריה גם כשעמדו תחת חופתם וגם כשהתגרשו.
אחרי אנדריי נותרה איתה רק ביתה בת ה-13 אנושקה, ילדה עגולה ועזת פנים שתלתליה החומים אינם נאותים לשמור על סדר ועל צורה, ותמיד נופלים על פניה, גם כשהיא מושכת את קצוותיה לאחור.
כשקצצה את גבעולי הסלרי לקשתות קטנות, ליבה צחק על אנושקה שכבר בגיל שנה עירבבה בשר וחלב. לאחר שהיתה מסיימת למצוץ את שמנוניות העוף בקצות אצבעותיה דרשה בשברי מילים כוס קקאו מתוק, וכבר אז הבינה שבת צמחונית לא תהיה לה, אולי רק חובבת חיות כמוה.
אתמול יצאה לנקות אצל יעל. נעלה מאחוריה את הבית בחיפזון, מותירה את שמיכותיה סתורות ואת כותנתה שרועה על הרצפה. מרחוק הבחינה באוטובוס מגיח מן הסיבוב אל התחנה, והיא פתחה בריצה, תיקה מתנופף לאחוריה ושיערה מקפץ על מיצחה. עלתה על האוטובוס והתיישבה מתנשפת על התעמלות הבוקר הבלתי צפויה. באוטובוס נהגה לסקור בעיניה את הנוסעים ולנחש מי מהם דובר רוסית. מרינה היתה מתעכבת על בחורה אדומת שיער ובוחנת את עיקול אפה ואת מתווה עיניה ותוהה האם מילותיה ומחשבותיה הפנימיות ביותר רוחשות בתוכה בעברית או ברוסית. במבטה טיילה אחר קווי המתאר בפניו של גבר כבד ומשופם וניסתה לנחש אילו ספרים הוא קורא. בהתה בילד בכובע קסקט בגילה של אנושקה ומיד גוננה עליה במחשבתה מפני האפשרות שתיאלץ ליסוע לבד באוטובוס כמו הילד הזה.
לקראת צהריים היתה יורדת בתחנה שמול הבית, גופה לאה אך שבע, ותיקה מאפסן הפתעות שיעל הכינה: כמה ספרי קריאה לאנושקה, שקית עמוסה בתמרים לחים ודבשיים, בקבוקון של טיפות הומאופטיות לטיפול במיגרנות ושתי חצאיות פלנל ארוכות, האחת אדומה והשנייה לבנה. מרינה, יש כאן דברים שאם את לא לוקחת אני זורקת, באמת, ככה יעל היתה אומרת לה תמיד, והיא, באנחת השלמה מודה לה ומחטטת קצרות בשקית השבועית.
אשה טובה, יעל. בכל פעם שמרינה מגיעה לנקות, הן מתיישבות בפקודתה של יעל לשתות תה יחד. מרינה כבר ידעה שיעל מסרבת בעדינות רבה לעוגיות תה רוסיות שהיא אפתה, וכבר הפסיקה להציע את העוגיות שלה. אבל במטבח של יעל יש הכל: עוגיות תמרים, וביסקוויטים פריכים, ועוגת גבינה במקרר, וריבועי שוקולד עם עטיפה מרשרשת בארון המתוקים, וקרקר שיפון עם שומשום שהיא הכי אוהבת. יעל מוציאה ומעמיסה על שולחן המטבח צלוחיות, ומרינה כמעט שוכחת שבאה לנקות את הבית. בין נגיסה לנגיסה מרינה מפליגה בסיפוריה אחר השנים ההם, בהם היתה כימאית מצליחה במעבדת מחקר באודסה. בית קטן ויפה היה לה ברחוב ז'לוטסקה 5, עם עציצים עמוסים ואדמה לחה וריחנית לצד שביל הכניסה. פעמוני רוח דקים היו תלויים לצד הדלת, ווילונות סגולים שתפרה במו ידיה נשקפו מבעד חלונות המטבח. מרינה מתרפקת על ציור בית חלומותיה שנמכר למען החלום של אנדריי, עד ששתיהן נבהלות מהזמן שעבר.
אנושקה מכירה רק את הבטון החשוף שבחזית הכניסה לבניין שלהם בפתח תקווה, מרינה חושבת בעודה סוחטת את הסמרטוט בחוזקה. וגם את גינת הפרא הקוצית, ואת הגרפיטי בחלק האחורי של הבניין. כמה היתה רוצה לקחת אותה לאודסה שתראה, רק שתראה ותפנים את מראה הבית ההוא, שלא תשכח.
אחרי שסיימה לנקות, שוב ישבה עם יעל לכוס תה, ומרינה הקשיבה בעניין לתיאורי חג השבועות שמתקרב. יעל צחקה צחוק רחב וטוב כשמרינה שאלה כמה שבועות נמשך חג שבועות, והוסיפה שלא היתה מתנגדת לכמה שבועות של מאכלי חלב. מרינה סיימה להחליף את נעליה ונחפזה לצאת, וכשצעדה לתחנת האוטובוס כבר תיכננה את הימים הבאים עד לחג הזה, שנחת עליה כבשורה רעננה ומענגת, חג שכולו מאכלי חלב! בראשה החלה פורטת את המאכלים שתכין, מחלקת את המצרכים בין הימים כדי שתוכל לסחוב את כל הנטל; ביום אחד תקנה את הפירות והירקות, יום אחד היא תוכל לשאת רק את המשקאות, ביום הבא תקנה את מוצרי החלב, ואת כל השאר תרכז לקראת סוף השבוע. היא תכין הרבה, ותזמין גם את יעל ואת בעלי הבית ואת השכנים ממול, והם יעשו ארוחת שבועות חגיגית אצלה.
איתה בתחנת האוטובוס המתינו עוד שתי עובדות נקיון שהכירה, שתיהן היו לבושות בחולצות לייקרה ובנעלי עקב, ומרינה ישבה ביניהן, בשמלתה הפשוטה. כשירדה מהאוטובוס רשמה לעצמה כוכבית קטנה. לצידה ישב בחור שדיבר בנייד שלו בעברית צחה. משהו בפרצוף שלו הזכיר לה פתאום את אודסה וזה הספיק לה, כי השיחה הבאה שלו היתה ברוסית קולחת. בלילות, מרינה התיישבה במטבח וליקטה מתכונים מספרי בישול כבדים ברוסית: מרק תפוחי אדמה וביצים כמו שסבתא שלה היתה מכינה, ובלינצ'סים מלוחים, ופשטידת גבינות, וכעכים מגבינה חמוצה.
אנושקה הכינה את שיעוריה במטבחון לצידה ורטנה שבמקום לקנות לעצמה שמלה חדשה היא מוציאה כל כך הרבה כסף על קניות. מרינה לא חשה הזדקקות לשמלה חדשה ושמחה שתהיה לה הזדמנות לארח. היא טרחה עד השעות הקטנות של הלילה ברקיחת מעדנים בלבן, קישטה ולא חסכה בתוספות קטנות ויקרות. אחרי כל ההכנות מרינה הרימה טלפונים, ובעלי הבית אמרו שהם מודים על ההזמנה אבל לא יכולים לבוא, והשכנים אמרו שכבר הזמינו אורחים שמגיעים מרחוק. יעל התנצלה באדיבות ואמרה שהיא לא תוכל להגיע כי שבועות זה חג קדוש כמו שבת, היא לא יכולה לנסוע, ומרינה מיד תפסה את עצמה ואמרה כן, כן, וטפחה על המצח. יעל מיהרה לומר שתשמח להגיע לביקור אחרי שבועות, באמת יהיה נחמד להגיע אליה, ולפגוש את הבת שלה. מרינה הניחה את השפופרת ואמרה לעצמה שארוחה חגיגית לה ולאנושקה זה גם טוב, ואולי אנושקה שלה תזמין חברות ותהיה לה הזדמנות להכיר את החברות שלה קצת יותר. אנושקה לא רצתה להזמין אף אחד, מה, לא מספיק לה שהם גרים בחדרון כזה קטן ואמא שלה עוד חושבת לדחוף לשם אנשים נוספים כאילו שהם סרדינים, ומרינה נכנעה והוציאה מאנושקה הבטחה שבליל שבועות היא תבלה איתה את הארוחה החגיגית.
יומיים לפני החג לקחה יום חופש מניקיונות ונסעה למרכז העיר, הסתובבה בקניון הגדול של פתח תקווה שלובת זרוע עם אנושקה והרגישה מלכה. הן נכנסו לחנות מותגים ומרינה קנתה חולצה עם ריקמת פאייטים עדינה בצבע סגול לאמה שנותרה באודסה, ואנושקה בחרה חגורה כסופה לג'ינס שלה. אחר כך הן ישבו במסעדה. אנושקה הזמינה עוף מוקפץ ומרינה הזמינה סלט ירוק, ואנושקה סיפרה לה על חיזוריו הנמרצים של אלכסנדר והן ציחקקו יחד כמו שלא עשו הרבה זמן.
בערב שבועות מרינה פרשה מפה לבנה וערכה בכלים הכי יפים שהיו להם, ואנושקה עיקמה את האף מול מרק תפוחי האדמה עם הביצים והריוויון, ורטנה שמרק עוף טעים יותר. היא נאנחה לרווחה כשאנושקה התלהבה מהבלינצ'סים והותירה רק פירורים. אחרי הארוחה, כשאנושקה יצאה לטייל עם חברים, מרינה הסתכלה על כל השאריות והצטערה שלא מצאו מישהו לארח. היא פתחה את החלון לרווחה והביטה החוצה אל הכוכבים. האויר היה קריר וטוב, ומרינה לקחה נשימה עמוקה ובלעה את השקט הרוגע. יללת חתול דקה פצעה את השקט, ותחת פנס הרחוב מרינה הבחינה בחתול קטן שעמד על גג הפח ויילל חרישית. הוא צעד הלוך וחזור עד שקפץ מגג הפח ונעלם בחושך.
את המרק ושאריות הפשטידה העמיסה על צלוחית קטנה ודילגה במורד המדרגות, חוצה את החושך בביטחון, מקווה בתוך תוכה שתמצא את החתול. על הרצפה בכניסה לבניין שלה, תחת תיבות הדואר, היא שוב שמעה יללה. תחת שורת תיבות הדואר היא מצאה פקעת פרווה לבנה. זה הוא, קבעה מיד בינה לבין עצמה. החתול חפן את ראשו אל תוך גופו וחשף רק זנב עלוב. היא גחנה מעליו, מניחה את צלוחיות האוכל לצד הקיר, וריפרפה באצבעותיה כמו מבקשת לדעת כיצד הוא מגיב. הפקעת ייללה שוב, נואשת, ומרינה החליקה את ידה האחת תחתיו ובשנייה סוככה על גופו. היא חילצה את אצבעותיה תחתיו, והחתלתול סובב כלפיה את ראשו. זעזוע חלף בה והיא נרעדה: ארובותיו היו פעורים כנגדה. הוא היה חסר עיניים. בבית סידרה מרינה קערית חלב קטנה והניחה לפניו. הוא יילל חרישית אך לא זע ממקומו. נטלה את הצלוחית והיטתה את החלב בצמוד לפיו. החתול ליקק מעט אך חזר להתכרבל.
בצאת החג הותירה את אנושקה עם סרט אנימציה והבטיחה לשוב תוך שעה. בסל הקלוע היא נשאה את החתול עטוף היטב, יללותיו דוקרות את השקט ברחוב.
שער הכניסה לביתו של ד"ר פוז'נסקי היה עשוי שיח מטפס, גזום בקפידה בצורת קשת. כמו בז'לוטסקה, בבית ממול, חשבה בינה לבין עצמה. ד"ר פוז'נסקי התגלה כאדם שקט ויסודי, ומרינה שמחה על ההזדמנות הקטנה בה יכלה לדבר רוסית בחופשיות. ידיו של הרופא הפכו והפכו בחתלתול, והוא קבע כי דלקת חמורה כירסמה בעיניו. אז מה, יש לו איזה סיכוי, היא שאלה ועיניה בחנו אותו בצער. הדוקטור אמר כי הוא חושש שלא, ומיד הוסיף, אבל חתול כזה אפשר לסיים את יסוריו בזריקה אחת. מרינה כיווצה גבותיה, אתה מתכוון שצריך להרוג אותו, שאלה, והרופא הינהן כנגדה. תראי, אמר הדוקטור אחרי רגעים של שתיקה מצידה, הוא לא יאריך חיים במצב הזה בכל מקרה, הוא גם עיוור וגם קטן וחלש. קשה לי להאמין שהוא יסתדר בלי העיניים שלו.
אז אם אין מה לעשות תעשה את זה, לחשה מרינה בקושי.
קפה או תה, קראה אליה יעל מן המטבח בעוד היא חולצת את סנדליה ומחליפה אותם בנעלי עבודה.
תה, ענתה ואספה את שיערה לפקעת.
אז מה שלומך? חייכה אליה יעל, ומרינה אמרה, לא טוב. מה קרה, שאלה יעל בדאגה קלה, את לא מרגישה טוב? מרינה הניחה את כוס התה על השולחן ופרצה בבכי. ראשה היטלטל בין ידיה והיא התקשתה להירגע. מתוך בכיה סיפרה איך מצאה את החתול, ואיך גילתה שהיה עיוור, ואת הדרך לווטרינר בשעת לילה, ואת ההחלטה להמית אותו.
את מבינה, בכתה מרינה, אני החלטתי להמית אותו, אני! למי יש בכלל את הזכות להחליט למי מגיע חיים ולמי לא... את מבינה, החתול הזה כל כך כאב לי כי הוא הזכיר לי אותי, ככה, איך שרק אני ואנושקה כאן לבד, ואף אחד לא מסתכל עלינו, ואם קורה לנו משהו כולם מסביב כמו עיוורים, אנחנו שקופות בשבילהם. אבל את טובה מאוד, ניגבה את דמעותיה. מרינה לקחה לגימה קטנה מכוס התה וסיפרה ליעל על אשת עסקים שקיבלה עליה המלצות ופנתה אליה, וביקשה ממנה לנקות ביום שישי לפני שתגיע חזרה מחו"ל. אחרי שסיכמו והאשה טסה, מרינה נזכרה שאותו יום שישי הוא יום ההולדת של אנושקה והצטערה. כמה היתה שמחה לבלות איתה ביום הזה, בייחוד אחרי שבימים האחרונים אנושקה מסתגרת ועצבנית. ביום שישי בבוקר התייצבה לנקות וחיפשה את המפתח והרימה את כל העציצים ולא מצאה והתקשרה לבעלה של אשת העסקים, והוא לא ענה ובלית ברירה הלכה משם. כעבור שעתיים הבעל התקשר ושאל למה לא הגיעה לנקות, ומרינה אמרה שבאה אבל לא היה מפתח, והבעל אמר שהשאיר מפתח מתחת לעציץ. את מבינה יעל, הדמעות נשרו והמשיכו, במקום שהוא יגיד ששכח לשים מפתח הוא עושה אותי מפגרת, מה, אני לא יודעת שצריך לחפש מתחת לעציץ? יעל הקשיבה עד הסוף ואז עודדה אותה ומרינה התעודדה, כי לא היה מישהו אחר שיעודד, וכשיעל אמרה משהו, מרינה לקחה את המילים ואת הקול והטון ושימרה אותם עמוק בתוכה, שלא יאבדו, כמו מטמון בעל ערך.
בביקור הבא אצל יעל מרינה יצאה זורחת. יעל תבוא לבקר. יעל תהיה האורחת והיא תארח ותראה לה תמונות מהבית באודסה ומהמעבדה. מרינה הוציאה את הכעכים של חג השבועות מהמקפיא וסידרה אגרטל עם פרחים. היא שמחה לראות את אנושקה מקשטת את שיערה בסרט ששמרה לזמנים מיוחדים.
מרינה שמה בטייפ קלטת עם מנגינות פסנתר שקטות ויישרה את המפה בפעם המאה. כשיעל הגיעה הבית התרחב, והיה מקום, והכעכים היו טעימים עוד יותר, ואנושקה הוציאה את סידרת הבבושקות שלה והציגה אותם בפני יעל. כמה נעים כאן, אמרה לה יעל, ומרינה חשה שליבה מנתר, כן, השיבה בעיניים בורקות, היום בבוקר אמא שלי הודיעה שתבוא לבקר בארץ. פעם ראשונה שהיא תראה את אנושקה.
יעל התבוננה ארוכות במרינה ושאלה למה בעצם איננה חוזרת לרוסיה, הרי תמיד רצתה לחזור לעבוד ככימאית, והיא כל כך חכמה ומוכשרת. מרינה נטלה כעך ואמרה שהמצב ברוסיה הרבה יותר גרוע. שם לא היתה יכולה לממן קניות יפות לחג המולד ולא לחג שבועות, ואפילו שהיא לא חייבת לחגוג היא אוהבת את זה, חגים זה דבר יפה. היא לא רוצה להתגייר ולכן תישאר נוצריה בארץ ישראל. את רואה איזה עירבוב יש לי אמרה ליעל, ופניה קיבלו אור מוזר, זה כמו הבשר והחלב שלכם, מה שהתערבב הוא לא טוב. כאן בארץ חייבים להיות בשרי או חלבי, אבל אני לא רוצה להיות רק משהו אחד, יש לי שניהם ואין לי כלום, אמרה וקמה להביא כעכי גבינה נוספים.
נהנתם? כאן תוכלו להצביע עבור הסיפור החביב עליכם
עוד סיפורים בשלב הגמר של "אגדתא 2":
לפנייה לכתב/ת 
