"זה הבלוז שלי"

אחרי שנים של עבודה בענף הפרסום וכתיבה לטלוויזיה, לשרון בר זיו נמאס. אולי זה גיל 40. אולי זו ההתחככות עם הדרג הפוליטי שיצא לו לשרת בשלל קמפיינים, שאמורים היו לעצב מחדש את תפישת המציאות של כולנו. אולי זה 15 שנה של לימודי טאי-צ'י שטפטפו לו לתוך התודעה.

יום בהיר אחד הוא החליט שהגיע הזמן לרדת מהרכבת המהירה, לוותר על דיבור בסלוגנים ולהתחייב לדברים שבאמת חשוב לו לומר. אז הוא ישב וכתב את "רוח קרב", מחזה שבמרכזו אח שכול ערב גיוס, שמחליט לסרב ומעמיד במבחן את הסדר המשפחתי הקיים. המחזה, שישתתף בסוף השבוע בפסטיבל "פותחים במה" בבית ליסין, מקבל תפנית חריפה כשהגיבור מושלך לכלא ומחליט ליישר קו עם הנורמה ולוותר על עצמו.

בר זיו. קמפיין למניעת שפעת החזירים (צילום: יוסי צבקר)

"זה התחיל משיחת טלפון שקיבלתי בעיצומן של הקרבות במלחמת לבנון השנייה", אומר בר זיו, "זו היתה הפעם הראשונה שהאחיין שלי הגיע לגדר. הצוות שלו נכנס, עשה מה שעשה, נקלע למצבים שלא פילל להקלע אליהם וחזר.

"הוא דיבר על חוסר אונים, בלבול, מצוקה, על תכניות תקיפה מבורדקות. הוא אמר שאין להם מושג מי נגד מי. זה הטריף אותי". שיחת הטלפון הובילה את בר זיו לשולחן הכתיבה. "פתאום הבנתי שחייבים ללכת עמוק יותר, לצלול מעבר לנטייה הטבעית שלנו לדבר בשחור ולבן", הוא אומר, "בישראל הכל זה או 'יאללה מלחמה' או 'יאללה שלום'. החיים יותר מורכבים. בחיים זה גם וגם. המלחמות שלנו הן גם הכרחיות וגם בלתי אפשריות. הניסיון להציג מציאות בסלוגנים, זה כמו להרוג ארנבות עם פצצת אטום".

"זה נכון, אבל בשטח, מאחורי הסלוגנים, אנשים מתים. במלחמת לבנון הסיסמה של ישראל היתה 'אנחנו ננצח'. הגיע הזמן לפרק את הסיסמאות ולגרד את הפצע. כל מי שגר פה הוא חלק ממשפחה שכולה אחת גדולה. בכל אחד מאתנו קיים DNA שמרכיב את המשפחה שאני מדבר עליה במחזה. כולנו קצת פטריוטים וקצת מתלהמים, כולנו נושאים את הכאב הזה ומנסים נואשות להחזיק מעמד כאילו כלום לא קרה. כולנו מעמידים פנים שהכל בסדר, שולחים ילדים להלחם ומדחיקים את הסכנה. במחזה הזה רציתי לעשות פוסט-מוות, לגעת בצדדים השונים של הפצע, לא לייפות את המציאות".

צוות "רוח קרב". "זו לא קריאה לסרבנות" (צילום: גלעד לביא) 

המחזה של בר זיו לא עושה הנחות. המציאות שמשרטטת העלילה מורכבת. כך גם הדמויות. הגיבור סרבן, אבל גם אח שכול. "סרבנים באופן טבעי נתפסים אצלנו כבעייתיים, אבל אחים שכולים, זה קדוש. אני מציב בכוונה את הדילמה הזו כי אלה החיים", הוא אומר, "בחיים אין קו תחתון ואנחנו מורכבים מכל מיני חלקים. זו לא קריאה לסרבנות, אלא לחיפוש אחרי הקול הפנימי ולקיחת אחריות. אני רוצה להיות מספיק אמיץ כדי להסתכל על המציאות מכל צדדיה".

החיפוש הזה היה בדיוק מה שדחף אותו החוצה מעולם הפרסום. מילים כמו "Winner" או "לספק את הסחורה" הטריפו לו את המוח. "כל הכוחניות, האגרסיביות והחד ממדיות הזו, נראו לי פתאום שקר גדול שחייבים להפסיק לשתף איתו פעולה", הוא אומר.

אבל אתה חלק מהשיטה, ביומיום אתה מתעסק בטלוויזיה ופרסום.

"זה נכון. אני עדיין עובד כקופירייטר ועושה קמפיינים פה ושם. עשיתי לא מזמן קמפיין למניעת שפעת החזירים. פתחתי סדרה לשידורי קשת. אבל אני במקום אחר. זה תהליך והוא לוקח זמן"

"זה נכון. עולם הפרסום זה 'תן לי את זה מהר' ולפעמים גם 'תן לי חצאי אמיתות'. אני מודה שעשיתי הרבה דברים כאלה. בתיאטרון אין הנחות, ואולי מכאן המשיכה. התיאטרון דורש ממך להיכנס לעומק, לשחות, להיות בתהליך. אני בא מתיאטרון. שם התחלתי. למדתי אצל ניסן נתיב במחזור של אורנה בנאי וצחי גראד. ויתרתי על משחק כי רציתי לכתוב. עכשיו זה משתלב".

בר זיו סיים את הלימודים, השתתף בשתי הפקות בתיאטרון הרפרטוארי ונס על נפשו לזרועות הטלוויזיה. מה שדחף אותו, מעבר לרצון לכתוב, היה רגע מכונן שקשה לו לשכוח. "עמדתי מאחורי הקלעים של הקאמרי בהצגה של מיטלפונקט עם יוסף כרמון. הוא בכה בדמעות אחרי שחנוך לוין לא רצה לתת לו תפקיד במחזה. זה קרע לי את הלב. הפחיד אותי נורא הרגע הזה. זה היה רגע מכונן, מהסוג שבו מתקבלות החלטות. ברגע הזה אמרתי לעצמי שאני לא רוצה", הוא מספר.

זה היה איפשהו בסוף שנות ה-90. בר זיו כתב לכל מה שאכלס את המסך פחות או יותר. ערוץ 1, ערוץ 2 והכבלים. יו ניים איט. בשלב מסוים הוא החליט לעשות לביתו. זו היתה שעתם היפה של משרדי הפרסום. משרת קופירייטר שילמה יפה את החשבונות. "מעבר לזה, אני חושב שזו גם היתה גושפנקא ליצירתיות וליכולות הכתיבה", הוא מדגיש. תחת ידיו עברו קמפיינים של ביבי נתניהו, ציפי לבני, דליה איציק, מתן וילנאי. הוא עשה את הקמפיין להתנתקות וגם בהפרטה היה לו חלק. "הייתי שם בשנים האלה. ישבתי עם האנשים האלה ולמדתי המון. הבנתי איך המערכת עובדת וגם זה חלחל לתוך המחזה", הוא אומר, "קיבלתי את התמונה המלאה, הבנתי איך הדברים עובדים ומי המושכים בחוטים".

"אני חושב שכן".

"פרסומות וטלוויזיה זה "היי טק", ותיאטרון זה הכי "לואו טק", במובן הטוב של המונח, כי זה מה שמחזיק את התעשייה. אני חושב שחסר לי המגע האנושי, הניסיון לחפש את האמת. בתיאטרון זה קיים. התאהבתי בתיאטרון, בתהליך היצירה שלוקח את הזמן לנשום. אני לא יכול לומר שאני חי בשלום עם מה שאני עושה לפרנסתי, אבל בחדר האינטימי שלי אין מסחרה, פה אני לא מנסה למכור שום דבר, אלא להגיע עם האמת שלי לאנשים. אני לא עוסק פה במכירת יוגורט או סיסמאות אלא בדבר האמיתי. יש שלב בחיים שאי אפשר לנוע יותר במעגלי השקר. אני שם".

"נכון, אבל את יודעת מה, כל הציירים ציירו בשלב כזה או אחר אגרטל עם פרחים, השאלה היא מה היה לכל אחד מהם לומר עליו. כשאתה יוצא לדרך, אתה לא יודע. האמירה נובעת מבפנים, היא גדלה תוך כדי. לאט לאט אתה מבין את הזווית שדרכה אתה מתבונן במציאות. זה מפחיד.

חששתי מאוד לגעת בנושא של משפחה שכולה. זה קדוש בעיני. אבל פתאום הבנתי שהכל מדמם לנו מתחת לפני השטח. זו מופרעות של חברה שבמשך 60 שנה חיה בהדחקה. מדי פעם מתפוצץ לנו בפרצוף "בופור" שכזה או "ואלס עם באשיר" אבל בלי לשים לב גם ביומיום אנחנו חיים את זה. צריך להאט את הקצב, להקשיב ולראות את הרבדים השונים של הקיום שלנו".

"יש כאן פתיחת מעגל. זה הבלוז שלי. הגיע תורי להשמיע קול. אחרי שנים של ניסיונות נואשים לברוח מזה ולהלחם בזה, מצאתי את הדרך והקול שלי. אני כבר לא רוצה להיות כמו כולם, להבלע, לקבל את הדין כמו גיבור המחזה שלי. אני נורא מתבאס על השנים שעברו. שילמתי מחיר כדי לכסות על הפצע. נגעתי בעגל הזהב, עבדתי אותו, הייתי כהן שלו והתפרנסתי ממנו לא רע. אבל בעולם הזה אני לא רוצה לחיות. אני אומר: 'לא לעגל הזהב'".