זעם, כאב והתנצלות: חמש שנים לטבח בבסלאן
משפחות הרוגי הטבח בבסלאן הגיעו לבית הספר במלאת חמש שנים לאירועים. הם סיפרו על אלה ששרדו ואלו "שנשארו בבית הספר". גם היום יש בעיירה, מי שאינם יכולים לשמוע צחוק
חמש שנים לטבח בבסלאן - והפצעים לא מגלידים. אלפים ציינו השבוע את יום השנה החמישי לטבח בבית הספר, בו נספו 317 בני ערובה - למעלה ממחציתם ילדים, ועוד 17 אנשי כוחות הביטחון הרוסים שהשתתפו בחילוץ. תושבי העיירה שנפלה קורבן לטרור רצחני, מספרים על החיים אחרי האירועים - על הכאב, הזעם כלפי הרשויות והצורך להתנצל כי שרדו את התופת.
בטקס הזכרון שנערך אתמול (ה') בחצר בית הספר בצפון אוסטיה, השתתפו קרוביהם של קורבנות האירוע הקשה. הם הניחו זרים על כותלי המבנה וביקרו באולם הספורט - בו הוחזקו בני הערובה. באולם הוצב צלב גדול, בגובה של כשלושה מטרים, ובמרכזו הונחו פרחים אדומים. על קירות האולם תלויים זה מכבר תמונות הנספים - 186 מתוכם ילדים. בחצר בית הספר פוזרו בדים שחורים, עליהם נחקקו שמות ההרוגים באותיות לבנות.
ב-3 בספטמבר בשעה 13:05 (שעון מקומי) נשמע הפיצוץ הראשון בבניין, שציין את יריית הפתיחה לפעולות החילוץ של כוחות הביטחון הרוסיים. חמש שנים אחרי הטבח הנוראי בבסלאן, הפצעים של משפחות ההרוגים עדיין כואבים.
"עדיין לא יכולים לשמוע צחוק"
עדויות לכך שהעיירה עדיין נושמת את אירועי ספטמבר 2004, ניתן למצוא בקלות בקרב התושבים. בראיונות לכלי התקשורת ברוסיה, הם מספרים על הכאב, השנאה למחבלים הצ'צ'נים, הכעס על השלטונות שלא מנעו את הטבח, אך לא רק זה - יש גם כעס הדדי, אחד כלפי השני. הכעס קשור בכך שיש מי שאיבד הכל, בעוד יש מי ששרדו את הטבח. האווירה ששוררת במחנה, חמקמקה וקשה להגדירה.
"בבסלאן יש המון כאב", אמרה סבטלנה חוציסטובה, שבנה היחיד אזמט (26) היה בין הראשונים ליפול מאש המחבלים הצ'צ'נים בבית הספר. היא מספרת על בנה שנהרג ועל ילדי בסלאן - אלה ששרדו ואלו "שנשארו בבית הספר". תושבים רבים מתקשים לדבר על האירועים ונמנעים ממושגים כמו מוות והרג.
ולנטינה טטובה מתייחסת אל ההרוגים כמי ש"לא יצאו מאולם הספורט". על איימת הטבח, מספר כל קרוב משפחה באופן אחר: יש מי שבוכה, יש מי שכבר לא יכול להזיל דמעה. יש מי שמספר על האירועים כאילו היו קטע מסרט אימה. יחידים מוצאים את הכוח לחייך ומעטים מצליחים לדבר על הנושא.
תמונות ההרוגים על קירות בית הספר (צילום: AFP)
"יש אנשים שאפילו לא יכולים לשמוע צחוק", מספרת סבטלנה חוציסטובה לעיתונאים. לפעמים היא שומעת משפטי תוכחה כמו "נהרגו כאן ילדים קטנים ואת...", שהרי בנה נקצר בשנות ה-20 לחייו. "אבל הוא היה בני היחיד", היא אומרת בכאב. לכאורה היא לא יכולה להתאבל על מות בנה, כדי לא לפגוע בבני משפחות שאיבדו בטבח ילדים.
אזמט, בנה, מת כמו גיבור - אך לא קיבל אף אות הוקרה. כששמע באותו בוקר יריות מחוץ לחלון ביתו, יצא להציל את ילדי השכנים ששיחקו בחוץ. הוא רץ אחריהם, כדי להביא אותם למקום מבטחים - אך מחבל שהבחין בו ציווה עליו להיכנס לבית הספר. בני ערובה ששרדו את הטבח סיפרו לאמו כי אזמט סירב לציית לפקודות המחבלים שהורו לו לתלות חומרי נפץ באולם הספורט.
בתגובה, ציוו עליו לרדת על ברכיו - גם כאן הוא סירב ואמר למחבל "עם נשק אתה גיבור, בוא לא חמוש, אחד מול אחד". תשובת המחבל הייתה: "אנו לא צריכים גיבורים". אזמט ניסה לחטוף את נשקו, אך חמוש אחר ירה בו.
"כולם שרדו - כך יצא"
בשיחות עם קרובי הנרצחים נשמעים קולות כמו "אצל אחרים, כולם נשארו בחיים..." אייטג סמיחוב מספר: "חלק מקרובי המשפחה ניתקו איתנו הקשר אחרי שאמי לא הגיעה אליהם ללוויה, כי שכבה פצועה בבית חולים. איך היא יכלה להגיע?".
לאייטג כואב ומתקשה לדבר על הטבח בבית הספר. מלבדו נפלו עוד ארבעה בני משפחה בשבע החוטפים - אמו אולגה, אשתו יוליה ושני ילדיו. בתו, רוזנה, הלכה אז לראשונה לכיתה א' ובנו הקטן אזמט - שהיה אז תינוק ועולה השנה לבית ספר יסודי. "כולם שרדו - כך יצא", הוא אומר בהתנצלות. "לפני הפיצוץ הסתובבתי אל הבת שלי וכיסיתי אותה בגופי. רסיסים פגעו בגב שלי, אך לא הרגשתי דבר. זחלתי עם הבת לכיוון הקיר, ושם מתחת לאחד החלונות נוצר חור - דרכו נמלטו אנשים. זחלנו, אם לומר את האמת, כשתחתינו גולגלות, ידיים ורגליים", סיפר בצער.
אולם הספורט בבסלאן (צילום: AFP)
לאחר מכן, הציל האב הצעיר פעם נוספת: הוא שם לב שאחד המחבלים פתח באש על הנמלטים מקומה שנייה, והחליט לא לצאת אחריהם. הוא נשכב על הריצפה וכיסה את רוזנה. "עבר נצח עד שראיתי ספצנאז (כוחות מיוחדים), אז היה אפשר לצאת. אני בטוח שלולא הייתה איתי, הבת שלי לא הייתה שורדת", תיאר. גם אמו, שהייתה בקצה השני של אולם הספורט, הצליחה להימלט. אשתו יוליה, והתינוק אזמנט, הוצאו עם יתר האמהות הצעירות כמחווה מצד החמושים.
עלבון וחוסר אמון ברשויות
היום מתגוררת משפחת סמיחוב בדירה חדשה, אותה קיבלו במתנה מאיש עסקים שבדי שמעולם לא פגשו. תמונתה של רוזנה הזכירה לו את בתו הקטנה - והוא החליט לתרום כסף למשפחה. "את הדירה קנה איש מחו"ל, לא הרשויות. אם את רצה ומבקשת כסף או כל דבר אחר - תקבלי, אם לא - לא", מספרת אמו של אייטג, אולגה. היא לא מסתירה את הכעס על הרשויות ומסתפקת במה שיש.
תושבים רבים מביעים מורת רוח מהתנהלות השלטון. לדבריהם, פקידים רבים עדיין מנצלים כל הזדמנות כדי לקחת לידיהם את מה שמגיע לאחרים. "כשמחלקים חבילות נופש מסובסדות במקומות יוקרתיים לא מספרים לאיש. אחר כך טוענים – אזל. אז למה השלטונות לא מפרסמים? פעם נסענו לנופש מסובסד, והגיעו לשם אנשים שאין להם בכלל קשר לטרגדיה בבית הספר. הם הלכו לשלטונות ומצאו דרך", אומרת האם.
המצבות מסרבות לאפשר לאיש לשכוח (צילום: רויטרס)
חוסר האמון בשלטונות מוליד שמועות לפיהן חלק מהניצולים קיבלו כמה דירות, שסכומי כסף גדולים - שהיו מיועדים לנפגעים - נגנבו או "פוזרו", ואפילו שפירות וירקות שנועדו להגיע לילדים נרקבו במחסנים. בסלאנים רבים לא יודעים אם להאמין לסיפורים. חלקם מאמינים לטענות, היות ופגשו לא פעם בבירוקרטיה המקומית. "משתמשים שלא כדין במה שנועד למשפחות שאיבדו ילדים - זה חטא גדול", מאשימה אישה מבוגרת ששרדה את התופת.
בסלאן שאחרי
אמו של אזמט נשארה לגור עם אלבינה, אשתו, אחרי מות בנה. היא קוראת לה "הבת שלי". עכשיו המשפחה גדלה - אלבינה התחנתה בשנית ויש לה תינוקת בת שנה.
"מה לעשות? הוא נראה בחור טוב. הוריו הגיעו אליי לבקש את ידה והסכמתי", מספרת האישה.
הטרגדיה בבסלאן לא הסתיימה אחרי הטבח. ארגונים שונים פועלים למען מטרה משותפת - לעזור לשורדים לאחות את הפצעים שנותרו מאותם ימים בבית הספר. הכל מזכיר את השתלטות המחבלים על בית הספר ומות בני ערובה. אפילו בתי ספר החדשים, מגרשי המשחקים והפארקים הצבעוניים שנבנו על רקע המבנים האפורים של בסלאן הישנה.
שרידי "בית ספר מספר 1" - בו אירע הטבח - לא השאירו מקום לחיים, ושורות ארוכות של מצבות בבית הקברות העירוני מסרבות לאפשר לאיש לשכוח את שאירע כאן בשנת 2004: חבורת המחבלים שהחזיקה ב-1128 בני אדם, שהגיעו לחגוג את פתיחת שנת הלימודים.
