כמו באמריקה

"סיפור הפרברים". כוריאוגרפיה גאונית (צילום: יוסי צבקר) 

לפגוש שוב את מריה

לא קל להשאיר מאחור, עם הכניסה לאולם, את הסרט האגדי שביימו במשותף ג'רום רובינס ורוברט ווייז. במיוחד כשנטלי ווד יש אחת, מה שהופך את הליהוק של מריה לאבן בוחן. זה נכון גם לשאר התפקידים הראשיים, מטוני, דרך ריף מנהיג חבורת Jets, ברנרדו מנהיג חבורת Sharks ועד אניטה, אהובתו. אבל למען האמת זו טעות להשוות בין החוויה הקולנועית לזו המתרחשת במהלך הצפייה במופע.

מריה וטוני. לא בדיוק כמו המקור (צילום: מרב יודילוביץ') 

במופעים בישראל משחקים בתפקידים הראשיים שני קאסטים. בפרמיירה היו אלה אלי אבודט וסקוט זוסמן. משהו בשבריריות הגבעולית מחד והשובבות הילדותית מנגד שאבודט מביאה לתפקיד מריה, שובה לב. אבל לא מדובר באהבה ממבט ראשון. אבודט גְדֶלה על הצופה תוך כדי המופע, לוקח לה זמן להתבשל ולגלות את צבעיה השונים של הדמות. היא נפלאה בדואט "One Hand One Heart", משעשעת מאוד בשיר "I Feel Preety" ומצליחה לצלוח גם את סצנת הסיום הטראגית.

הכל נקי מדי

בכלל מה שמפריע בגרסה הנוכחית של מקנילי, זה היעדר החספוס שקיים גם ברחובותיה של ניו יורק וגם במחזה. בהפקה הזו הכל נקי מדי. עד כדי כך שקצת קשה להאמין שמדובר בחברים בשתי כנופיות רחוב. מי שגונבת את ההצגה היא ללא ספק אונייקה פיליפס בתפקיד אניטה. פיליפס נכנסה לנעליה הענקיות של צ'יטה ריברה האגדית וכמותה היא נושכת, בועטת, שורטת, מקסימה ושוברת לב ("A Boy Like That"). היא היחידה שמביאה לבמה את מנת החספוס, הזעם, ההומור והאש שחסרים מעט בהפקה.

השינויים שמקנילי הכניס בבימוי ובכוריאוגרפיה מינימליים. המרכזי שבהם הוא בפרשנות הבימתית שנתן לשיר "Somwhere" שמתרחש אצלו בתוך חלום לבן שבו עוד יש מקום לתמימות. זו פרשנות יפה גם אם מלודרמטית משהו. באופן כללי הוא נשאר נאמן למקור שהפקיד בידיו ג'רום רובינס. הכוריאוגרפיה מבוצעת במקצועיות רבה ובשליטה וירטואוזית בגוף. "Gee, Officer Krupke" הוא עדיין אחד מהבלטים הטובים ביותר שנוצרו לקבוצת גברים, וזה נכון גם לגבי "Cool" והשיר של הג'טס שמציירים בתנועה את רחובותיה האחוריים של ניו יורק.

התפאורה המתניידת של פול גאליס שמציגה את שיכוני העוני על מרפסותיהם

הפעורות והעלובות ומדרגות החירום האכולים, מעבירה היטב את תחושת המלכוד של יושבי הרחובות הכלואים בתוכה. אבל גם בתפאורה היעילה והפונקציונלית יש משהו אסתטי מדי שמקשה על התפרצות רגשית שהיא חלק בלתי נפרד מסיפור הפרברים האלה.

למרות כל זאת, מדובר בהפקה מוזיקלית משובחת שעושה כבוד גדול למקור. זהו בהחלט הישג בימתי מרשים שאי אפשר לבטל, בין אם בזכות מקצועיותם של העומדים על הבמה ובין אם בהתייחס לצוות הטכני שלקח בה חלק, החל בעיצוב התאורה היצירתי ומעורר ההשראה שמשדרג את הנאמברים ומלביש אותם בצבעים מרהיבים וכלה בעבודה הנפלאה של נגני התזמורת הישראלים והאמריקנים תחת שרביט המנצחים של דונלד צ'אן. זו לא רק חוויה נוסטלגית שמחבקת את הזיכרון אלא באמת מחווה לכנופיה משובחת של יוצרים וליצירה שהטילה צל גדול על מרבית מחזות הזמר שבאו אחריה.