שתף קטע נבחר

כל אחד מרגיש צורך לתת לי עצות נגד רווקותי

הבדידות שלי מבחינתם היא כמו פעמון לכלב של פאבלוב. יש אנשים שבטוחים שאם רק אקשיב להם, חיי ישתנו. חלקם בטוחים שאם אקשיב להם אצליח למצוא מיד זוגיות. אחרים חייבים לנפץ לי את האשליה שאי פעם אמצא זוגיות. תודה רבה לכם באמת

כשהייתי טינאייג'רית הייתי די מכוערת. למעשה, להגיד שהייתי די מכוערת זה כמו להגיד שהטאג' מאהל זאת דירה קטנה ונחמדה. למזלי היה לי שיער ארוך, אז התאמצתי ככל יכולתי לפזר אותו באופן כזה שכמה שפחות מהפנים שלי יראה. אוקיי, נראיתי כמו גוש שיער, ובמשך כמה שנים ידעתי איך כל רצפה בעיר נראית ולא היה לי מושג מה קורה מעבר לקו הברכיים של אנשים, אבל זה היה עדיף מלהישיר מבט. יש אנשים שפוחדים להסתכל בפניה המכוערות של המציאות, אני פחדתי שהמציאות תביט בפנים המכוערות שלי.

 

רוב הזמן הצלחתי להסתיר את קיומי באופן די אפקטיבי. מידי פעם אנשים העירו לי הערות לא מחמיאות או דיברו אלי בלשון זכר, אבל סך הכל הצלחתי לזכות להתעלמותו של העולם ולחיות את חיי בשקט, וזה כל מה שרציתי. מקום אחד הצליח לשבור שוב ושוב את הסטטוס קוו באופן אכזרי, וכל כניסה אליו הפכה למאורע מאיים. ניסיתי להתחמק כמה שאפשר, אבל לפעמים לא היתה ברירה. כמו שכל בחורה שידעה תקופה מכוערת ומחוצ'קנת בחייה בוודאי ניחשה כבר - אני מתכוונת כמובן לסופר-פארם. הרוטינה היתה זהה: הייתי נכנסת בראש מושפל, שיער מכסה שטח פנים מקסימלי, מנסה לבחור מייק אפ שיצליח לכסות כמה שיותר מהזוועה ולברוח משם לפני שמישהו יבחין בקיומי. מובן שזה לא קרה אף פעם.

 

"את חייבת להפסיק להזניח את עצמך!"

אומרים שכרישים יכולים להריח דם, מוכרות בסופר-פארם מנצחות אותם בלי למצמץ. קשרו את העיניים של מוכרת בסופר-פארם, שימו מולה 20 בחורות, היא תרחרח באוויר ומיד תמצא את הבחורה ששונאת את המראה שלה, תצליח ללחוץ לה על כל הנקודות הרגישות ולא תשחרר את שהבחורה תחתוך את הוורידים או תוציא את כל דמי הכיס שלה על סדרה לניקוי עור הפנים. וכך זה היה במקרה שלי. כל ניסיון להתגנבות נקטע באיבו, כשהמוכרת, בחורה מאופרת למכביר בשם איבון (ואם היא לא איבון, צריך לקרוא לה כך), היתה מסתערת עלי עם ציפורניים שלופות (מלאכותיות ארוכות ואדומות, כאלו שכל אמא חורגת מרושעת באגדות היתה מתקנאה בהן) ובזעקת קרב "אני לא מאמינה, איך נתת לפנים שלך להגיע למצב הזה? את חייבת להפסיק להזניח את עצמך!!!" מנסה למכור לי את התמרוקים שיצילו את חיי. אני מצידי החנקתי את הדחף להגיד לה "ולך יש תחת בגודל של אצטדיון בלומפילד, אבל את לא רואה אותי אומרת לך להרגיע עם השווארמות, אז סתמי את הפה שלך, מכשפה".

 

טרף מגיע, בואו נזיל ריר ונסתער

השנים עברו, לא נשאר שריד למתבגרת המגה-כוניפה שהייתי, ואפילו יש כמה אנשים שחושבים שאני יפה. אבל אנשים נשארו אנשים, וכמו אז, למרות שכל הראיות מצביעות אחרת, הם בטוחים שהם יכולים להראות לי את הדרך לחיים טובים יותר. הפעם הנושא שעל הפרק הוא העובדה שאני רווקה. עבור סוג מסוים של אנשים רווקה הוא פיתוי שאי אפשר להתעלם ממנו, הבדידות שלי היא כמו פעמון לכלב של פאבלוב – טרף מגיע, בואו נזיל ריר ונסתער. אותם אנשים בטוחים שהחיים שלי כמעט אבודים, אבל אם רק אקשיב להם, חיי ישתנו מהקצה אל הקצה. חלק מהם בטוחים שאם רק אקשיב להם אצליח למצוא זוגיות בשניות. אחרים בטוחים שהדרך לאושר עוברת בהשלמה עם מצבי, והם חייבים לנפץ לי את האשליה שאי פעם אמצא זוגיות, כי ככל שאכיר במצבי הנואש מהר יותר, אוכל להתכונן טוב יותר לחיים שלמים של בדידות. כך או כך, הם מעצבנים אותי. וכמו פעם, אני כובשת דחף לחייך חיוך מנומס ולפרט את החסרונות שלהם עד שהחיוך הזחוח יירד מפניהם מדושנות העונג. אז אני מנומסת ונראה שזה לא יקרה לעולם, אבל אני יכולה לחלוק איתכם כמה משפטים מטומטמים שיוצא לרווקים לשמוע יותר מדי.

 

"את לא רוצה מספיק. עד שלא תרצי באמת זה לא יבוא". נכון, אני לא רוצה זוגיות. אנשים שהבית שלהם נחרב ברעידת אדמה רצו שהוא יהרס, אנשים שקורעים את התחת בשכר מינימום פשוט רוצים להיות פועלים קשי יום במקום מיליונרים. נורא כיף לחיות בעולם בו אפשר להאשים אנשים בכל דבר לא נעים שקורה להם, הם פשוט לא רוצים מספיק, כי כשבאמת רוצים, הקוסמוס עובר לדום, מצדיע ונותן לכל אדם את מבוקשו באופן מיידי. עולם כזה הוא עולם בטוח, אנשים אחרים מביאים על עצמם את הצרות, ולכם, הזחוחים, המטיפים, לא יקרה לעולם שום דבר. אין טעם להתווכח עם אנשים כאלה, צריך הרי להיות כל כך מרוכז בעצמך ובטוח בצדקתך כדי להגיד לאדם שאתה יודע טוב יותר ממנו מה הוא מרגיש ורוצה, שאין בכלל פרטנר לשיחה, הם בעולם הבטוח שלהם, בו אם משהו רע קרה לאדם – סימן שמגיע להם, אפשר רק לקוות שהבועה שלהם לא תתנפץ לעולם.

 

"את צריכה לפתח את עצמך, להיות מאושרת בלי קשר לזוגיות". שונאת את האנשים האלה, שונאת, שונאת, שונאת! זוגיות זה לא סמים, זוגיות זאת שאיפה נורמלית של רוב האנשים, אנשים מתאהבים, מתחתנים, מקימים משפחות וכל זה - ככה דברים עובדים. למה השאיפה שלי לחיים כאלה היא לא לגיטימית? האם באמת אהיה מאושרת בחיים אם אלך לחוגים וגלריות כל היום אבל אהיה לבד? סורי, אני חושבת שזה בניגוד לטבע האנושי, משהו תמיד חסר כשאתה לבד. כמו שאומר השיר: "לא טוב היות האדם לבדו".

 

"אין טעם לחפש, זה יגיע כשזה יגיע". ברור, אשב לי בבית, אולי אעשה מקרמה (הרי אני מפתחת את עצמי ומוצאת תחביבים) והבחור פשוט יופיע ויציע לי נישואים. האם מישהו היה חושב להציע משהו כזה למובטל, "אחי, עזוב אותך מחיפושים, העבודה תגיע כשתגיע"? איכשהו לא נראה לי. בקטע של עבודה אנשים ריאלים, כשמדובר בחיי האהבה של מישהו אחר, הם מרשים לעצמם להפוך לפליטי סיקסטיז שחיים מהקארמה. המהדרים מוסיפים שזה יקרה כשבאמת ארצה את זה, אחרים טורחים להגיד שזה יקרה כשאתייאש וארים ידיים, כאילו יש איש קטן ומרושע שיושב ומודד את מנת הסבל שלי, וכשסאת הסבל שלי תימלא אקבל חותמת המזכה אותי באהבה. כן, זה אידיוטי כמו שזה נשמע. 

 

"את פוסלת אנשים". מתנצלת, באמת, זה ממש לא בסדר מצידי לפסול אנשים על דברים שוליים כמו חוסר עניין משותף, אפס משיכה וכאלה. אם אני לא מוכנה לצאת עם כל אדם שרוצה לצאת איתי – מגיע לי להיות לבד. הגדיל לעשות טוקבקיסט שהתחיל איתי וירטואלית, וכשסירבתי בנימוס כתב מייל עילג ורווי שנאה. באמת, איך יכולתי לסרב, הרי זעם ושנאה שמתפרצים ברגע שאתה לא מקבל את מבוקשך זה מאוד סקסי. גם שגיאות כתיב.

 

"אני מכיר רווק בגילך". באופן כללי אני בעד שידוכים. בכיף. הבעיה היא עם אנשים שחושבים שכל מה שצריך בשביל שידוך טוב זה גבר ואשה. כאילו, אז מה אם את גבוהה ממנו בשני ראשים, אין לכם שום דבר משותף, לא מבחינת תחומי עניין ולא מבחינת השקפת חיים, את אשה, הוא גבר, וניגודים מושכים, לא? כן, צודקים לגמרי, הייתי יוצאת איתו, בכיף, רק שהחלטתי כרגע ללכת על הקטע של לא לעשות כלום, כי כשזה יגיע זה יגיע. אם אתם מחפשים אותי, אני בחוג יוגה, שמעתי שזה יופי של דבר למי שרוצה לפתח את עצמה.

 


 

מוקדש למירב
לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
רוב הזמן הצלחתי להסתיר את קיומי באופן די אפקטיבי
צילום: Index Open
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים