אני חושב שאת סובלת מתסמונת אמאל'ה
"זה ראשי-תיבות של 'איבחון מחלות אינטרנטי להדיוטות'. זה לא מסכן חיים, אבל זה כן מדבק ועלול לגרום שינויים קיצוניים במצב הרוח. תגידי לי, יכול להיות שחיפשת באינטרנט?" סיפור מהחיים
אני עדיין זוכר איפה הייתי כשהיא הודיעה לי בקול נרעד שהיא גוססת. מיד סגרתי את הקלסרים, התנצלתי בפני הבוס שלי, נכנסתי לאוטו ודהרתי אליה.
רצתי לאורך הרחוב, ניתרתי במעלה מדרגות הבנין ונשענתי, מתנשם, על משקוף הדלת במשך הדקה השלמה שנדרשה לה כדי להגיע אליה. פגשתי במבטה החיוור ואז חיבקתי אותה חזק. "אוי, מתוקה שלי", לחשתי לכתף הפיג'מה שלה.
"אני רוצה שתבטיח לי", אמרה מהחזה שלי בקול אטוּם, "תבטיח לי שלא תאריך את חיי באמצעים מלאכותיים".
הבטחתי.
"אבל מה לגבי מרק עוף?", שאלתי אותה. "הוא עשוי מחומרים טבעיים בלבד".
היא התרצתה והרשתה לי לתמוך בה בהתנודדות בחזרה אל ערש הדווי שלה.
חזרתי למטבח, שם התחלתי במלאכת הכנת מרק עוף על פי מתכון סודי ועתיק יומין שקראתי מעל גבי השקית. מרק עוף הוא סם פלא שמרפא כל דבר, כידוע, אם כי למען האמת לא נראה שהועיל במיוחד לעוף עצמו. בזמן שהנוזל הסמיך וביעבע תהיתי לעוד רגע מה אוכלים צמחונים כשהם חולים. מרק טופו?
בחשתי, כיסיתי חלקית, חיכיתי, טעמתי ותיקנתי את התיבול בטרם נזכרתי שהיא בכל מקרה לא מסוגלת להבחין בכך במצבה הנוכחי. על מגש סידרתי מפית, כף וקערה מלאה בכל טוּב, ואז נשאתי אותו אל החדר בו שכבה השכיב מרע.
"איך את מרגישה?", שאלתי במילים קטנות.
"רע". היא נראתה ממש מסכנה. "אני ממש מסכנה", אמרה בחולשה.
"ממתי את מרגישה ככה?", ביררתי והנחתי את המגש על השידה שליד המיטה.
"מהבוקר. אני חושבת שיש לי גידול במוח", היא הודיעה לי בפנים חמורות.
"גידול במוח?", נחרדתי.
"זו האפשרות הכי הגיונית", אמרה בקול רציני, "כאבי-ראש, הקאות, חוסר שיווי משקל... וממש לפני שהגעת ניסיתי ללכת לשירותים ובקושי הצלחתי לעמוד. אני בטוחה שזה מרוב שדיברתי בסלולרי", הסבירה לי את הדיאגנוזה שלה. על פניהּ ראיתי השלמה אמיצה עם הגורל האכזר ומבט מתריס מול היקום הקם עליה לכלותהּ.
"את לא חושבת שאת קופצת למסקנות מהר מדי?", ניסיתי להשיב את התקווה בזמן שעזרתי לה להתיישב וסידרתי מחדש את הכריות ליתר נוחות.
"אולי...", היא אמרה בקול חסר סיכוי, "אבל זה רק בגלל שהאלטרנטיבות הן צהבת נגיפית או דלקת קרום המוח".
"דלקת קרום המוח??", הזדעקתי.
"כן – חום גבוה, חוסר תיאבון, חולשה, עייפות, הקאות... מה עוד זה יכול להיות?"
התחלתי להבין את הבעיה. "אני חושב שאת סובלת מתסמונת אמאל"ה".
ראיתי זיק של עניין בעיניהּ החומות. "מה זה? מה התסמינים? כמה זמן נשאר לי?"
"אמאל"ה זה ראשי-תיבות של 'איבחון מחלות אינטרנטי להדיוטות'. זה לא מסכן חיים, אבל זה כן מדבק ועלול לגרום שינויים קיצוניים במצב הרוח. תגידי לי, יכול להיות שחיפשת באינטרנט את הסימפטומים שלך?"
היא נותרה בנחישותהּ הקודרת. "אולי... אבל זה שגיגלתי עדיין לא אומר שאין לי קדחת הנילוס המערבי".
"אבל חורף עכשיו", ציינתי.
"אולי אבּולה?"
"היית באפריקה לאחרונה?"
"מחלת ליים?"
"ראית פרקים של 'האוּס' לאחרונה?"
"זאבת? יש לי זאבת?"
"זה לא זאבת!"
"טיפוס הבטן?", שאלה ביאוש.
"לא, מותק, זה הכל בראש שלך".
"בראש שלי?!", היא כמעט נחנקה. "ידעתי – זה גידול!"
"אתה חושב שיש לי את זה? עווית הרחם?"
נאנחתי והתיישבתי לצידה על המיטה. הגשתי לה את המגש והנחתי את הכף בכף ידהּ. "זה בדיוק כמו בפרק הראשון של הספר 'שלושה בסירה אחת' ", הסברתי, "כשג'רום נזכר שהוא קרא פעם מדריך רפואי וגילה שיש לו את כל המחלות הידועות בעולם חוץ מ'עווית הרחם', מה שזה לא יהיה".
"וואלה?", עיניהּ התרחבו באימה והיא כמעט נחנקה, "אתה חושב שיש לי את זה? עווית הרחם?".
ניגבתי עם המפית מרק מהסנטר הקטן שלה. "אוי, את כזאת ילדה קטנה לפעמים", אמרתי ונישקתי אותה על השיער הלא חפוף. ואני חשבתי שאנחנו, הגברים, אמורים להיות אלה שלא מסוגלים לעמוד בפני איימי המחלה מבלי לעבור רגרסיה לילדות. "יש לך שפעת, זה הכל".
"לא ילדה קטנה", תיקנה אותי בעלבון ואז הסבירה: "ילדה גדולה. ילדה גדולה חולה".
הילדה הגדולה סיימה לבד-לבד את קערת המרק ואז צנחה באנחה על הכריות. "אוף, בא לי למות", קוננה.
"אז מזלך שהאבּולה תגאל אותך מייסורייך בקרוב מאוד", אמרתי.
"מזל שאני יכולה לסמוך על החבר שלי..."
היא עיוותה אלי חיוך חמוץ. "מזל שאני יכולה לסמוך על החבר שלי לתמיכה בזמנים קשים", אמרה. חייכתי אליה ברוחב שפתיים.
"אני מתכוונת לזה", המשיכה, "אני שמחה שאתה כאן".
היא לא ידעה כמה מעט זה היה לעומת מה שהייתי מוכן לעשות למענה במקרה הצורך, אז במקום לענות קמתי והבאתי לה אקמול וכוס מים מחדר האמבטיה. היא גמעה אותם ברעש.
"אם הווירוס לא יוותר עד מחר, אני אקח אותך לרופא", הבטחתי לה.
"לא, בלי רופאים!", איימה עלי. "כל מי שהולך לרופא יוצא ממנו עם איזושהי מחלה".
"זה בגלל שבעיקר אנשים חולים שלא יודעים מה יש להם הולכים לרופא", ניסיתי לטעון, אבל להגיון לא היה מקום בחדר שלה באותו הערב, ונאלצתי להישבע שלא אניח לאף רופא-אליל מתועב למשש לה את הדופק.
ישבתי לצידה והברשתי את השיער שלה באצבעות עדינות עד שנרדמה, ואז מבלי ששמתי לב – גם אני.
"היי", העירה אותי בלחישה אשמה, "נשאר עוד מרק?"
מיצמצתי במהירות והסתרתי פיהוק. "בטח, סיר שלם", אמרתי וניגשתי למטבח. תיאבון הוא סימן טוב. תיאבון הוא בריא.
אחרי שסיימה את קערת המרק השנייה שלה בלי שאצטרך לנגב לה את הסנטר יותר מפעמיים, חלצתי את נעליי ונכנסתי מתחת לשמיכות.
חרמנות היא סימן אפילו יותר טוב
לא הספקתי להגיע להברשת השיער העשירית, ואז הרגשתי פתאום יד קטנה מגששת בין המצעים. המשכתי להבריש, אבל התרכזתי במסעה של היד על החולצה שלי, בהתחפרות שלה מתחתיה ואז בהחלקתה בכיוון נחוש לעבר הריצ'רץ' של מכנסיי ההולכים ותופחים. חרמנות היא סימן אפילו יותר טוב.
"הי", נהמתי בצרידוּת, "אל תשפשפי את המנורה אם את לא מוכנה להתמודד עם הג'יני..."
"אווו, הוא מגשים שלוש משאלות?", שאלה בהתלהבות.
"הי, הי, רגע, רגע - בואי נתחיל מאחת..." עניתי ונישקתי אותה נשיקה בטעם מרק עוף, בניגוד לאיסור הידוע שעוסק בהכנסה של ראשים חולים למיטות חולות.
למחרת כבר התקשרתי אליה והודעתי לה בקול נרעד שאני חושב שאני גוסס.
"אני ממש מסכנה", אמרה בחולשה
צילום: index open
מומלצים
