אגרוף של אישה
"החברה הזו מייצרת נשים פגומות", אומרת הבמאית דבורה קאמפמאייר, שעוררה סערה בעקבות החלטתה לכלול סצנת אונס של ילדה בת 12 בסרטה האחרון. בראיון היא מספרת על צביעות המתנגדים והשוביניזם של תעשיית הקולנוע האמריקנית
בעזרתה של השחקנית רובין רייט פן, היא הצליחה לגייס את הכסף. גם העובדה ששמה של השחקנית הצעירה דקוטה פנינג נקשר בפרויקט, הצליחה לעורר את סקרנותם של בעלי הממון שחששו אבל בסופו של דבר התרצו. הם עוד לא ידעו על דרך החתחתים שיעבור הפרויקט, על איומים בתביעות אישיות על טענות חמורות שיושמעו נגדם על מוסר לקוי, ניצול ופורנוגרפיה של ילדים.
"כלב ציד" הוא התסריט הראשון שקמפמאייר כתבה לסרט באורך מלא אבל השני שהפיקה. קדם לו "בתולה", שגם בו מוצגות סצנות קשות של אונס. שני הסרטים, שיוקרנו השבוע בבכורה ישראלית במסגרת הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים ברחובות, מציגים חברה עוינת ואלימה, גרעין משפחתי מעורער ומבט מפוכח על מיניות נשית מושתקת.
"אני מרגישה מחויבת לסיפורים המושתקים האלה", אומרת קמפמאייר בראיון ל-ynet. "אני מכירה אותם מחיי הפרטיים וגם מחייהן של חברות, שהן נשים יפות, מוכשרות ומלאות עצמה שלכודות בכל מיני מעגלים של ניצול והדחקה שהן אפילו לא רואות אותם ככאלה כי החברה הפטריארכלית שבתוכה אנחנו גדלות היא כל מה שאנחנו מכירות ויודעות. החברה הזו מייצרת נשים פגומות".
עכשיו תורנו לצעוק
קמפמאייר מצטטת פסקה משיר של המשוררת הפמיניסטית האמריקנית, אדריאן ססיל ריץ': "The Woman I Needed To Call My Mother, Was Silenced Before I Was Born". השורה הזו, היא אומרת, זעזעה אותה בקריאה ראשונה ונחרטה עמוק על לוח הלב. "כדי לרפא את עצמי ואת העולם שמקיף אותי, אני מרגישה שחובתי להחזיר לנו את הקולות הנאלמים שלנו", היא אומרת. "שתקנו מספיק. עכשיו הזמן שלנו לדבר".
קאמפמאייר על הסט של "כלב ציד". "צריך לייצר זירות לעצמנו"
רק שישה אחוזים מהסרטים העלילתיים שנעשים בארצות הברית מבויימים על ידי נשים. "הקולנוע הוא דרך לספר את הסיפור של החברה שבה אנחנו חיים, אמצעי שדרכו נולדו לא מעט מיתוסים ובו יש לנו, הנשים, מעט מאוד מקום", אומרת קמפמאייר. "מצב שבו 94 אחוז מהיצירה הקולנועית היא גברית, יוצר התבוננות מעוותת על החברה".
יש לה בטן מלאה על התעשייה שבה היא עובדת והמקום שניתן בה לנשים. את סרט הביכורים שלה היא עשתה בתקציב מצומצם של 65 אלף דולר, ולמרות שזכה במספר פרסים משמעותיים, קמפמאייר לא הצליח למצוא לו סוכן. "אם הייתי בחור, הסיפור היה שונה לגמרי. כבר מזמן הייתי חתומה על חוזה עם חברת הפקה", היא אומרת.
זה אולי קל מדי להאשים את החברה הפטריארכלית. אחרי הכל, בתחום הקולנוע הדוקומנטרי היחס בין יוצרות ליוצרים שונה לגמרי.
"זה נכון שיש הרבה יותר נשים בתעשיית הקולנוע התיעודי וזה נפלא. אני חושבת שזה קשור לכסף. בתעשייה הדוקומנטרית יש מעט מאד כסף ואני חושבת שמקבלי ההחלטות אומרים לעצמם: 'נו טוב, שהנשים ילכו לשם'. אני חושבת שאנחנו צריכות לתפוס מקום יותר משמעותי בעשייה העלילתית".
בשני הסרטים, הדמויות שלך חיות בסביבה שלא מתפקדת. הגיבורות מרדניות, חזקות, בלתי נשלטות. הן סוג של מודל חיקוי מבחינתך?
"לא חשבתי על זה. הן נותנות ביטוי למשהו שהוא חלק ממני. אני משערת שיש בכל אחת מהן משהו ממני שאני נאבקת בו או מחבקת. אני לא חושבת שהן מודל לחיקוי אבל הן משקפות אותי. אני מאד אוהבת אותן, וגאה לשים את הדימוי הזה על המסך".
מה את חושבת שבאמת הקפיץ לאנשים את הפיוזים בסצנת האונס ב"כלב ציד"?
"זה אולי יישמע מוזר, אבל אני חושבת שזו היתה העובדה שמדובר בסצנה לא סנסציונית. אנשים טענו שאנסתי את דקוטה פנינג, שביזיתי וחיללתי את כבודה. אנשים משוגעים. החברה שלנו פוחדת ממיניות אצל ילדים. אלה המבוגרים שנותנים לזה פרשנות מעוותת וטוענים שילדה שרוקדת 'מבקשת את זה'. אלה המבוגרים שהופכים את זה למשהו לא טבעי ומכוער שצריך להתבייש בו. אפשר לחשוב שכשיש בְּסרט סצנה שבה לאחד השחקנים עורפים את הראש, מישהו טוען נגד הבמאי שהוא רוצח.
"כלב ציד". סצנה לא סנסציונית
"העבודה על הסצנה הזו היתה טכנית לגמרי. צילמנו רגל בועטת באדמה שוב ושוב, את כף היד נדקרת במסמר שוב ושוב, את הבחור שמתקרב אליה בעוד טייק ועוד אחד. כך גם הקלוז אפ על הפנים של הילד שמסתכל על כל הסיטואציה מהצד. בחדר העריכה חתכנו את הקול שלי שנתן לשחקנים הוראות ומה שהתקבל זה סצנת אונס. זו בורות לחשוב שהעברתי אותה בכל פעם מחדש סצנה שלמה של אונס. את קולטת שקיבלנו איומים על חיינו? ה-FBI הגיע להקרנה בסנדאנס עם שומרי ראש".
ריפוי בעיסוק
רובין רייט פן, שמשחקת בשני הסרטים של קמפמאייר, היתה גם שותפה בהפקתם. "החיבור התחיל לפני 13 שנה. שלחתי לרובין את התסריט, היא קראה אותו וקבענו להיפגש", מספרת קמפמאייר. "רובין בדיוק צילמה את 'בלתי שביר' עם ברוס וויליס בפילדלפיה. נסעתי אליה לפגישה שאמורה היתה להמשך 15 דקות. העברנו יום שלם ביחד. דברנו על נשיות ואמהות. משם היה ברור שממשיכים יחד. כשהתחילו בעיות עם התקציב, היא עזרה לגייס כסף. היא היתה מדהימה לאורך כל הדרך ונוצרה ביננו חברות עמוקה".
בשני הסרטים שלך החברה היא כוח הרסני והחיים בחוץ הם אזור מלחמה שצריך להתגונן מפניו. זה העולם בשבילך?
"אני משערת שכן. יש יופי בעולם, אני יודעת, אבל הלכתי בדרכים קשות ואני מנסה לחקור את זה. אני חושבת שבסופו של דבר הסרטים שלי מספרים סיפור אופטימי. יש בי פצע שעשיית קולנוע מרפא אותו. זו לא משימה אינטלקטואלית בשבילי, אני עוקבת אחרי האינטואיציה והאנרגיות שבי, מקשיבה ככל שאני יכולה לקול הפנימי ומנסה להוציא אותו החוצה. צריך להפוך את הרעלים לכוח מניע, וזה בדיוק מה שהגיבורות שלי עושות.
"בתולה". להפוך את הרעלים לכוח מניע
"אני חושבת שמעגל ההתעללות חייב להירפא בתוך כל אחד מהקורבנות כי אחרת אנחנו מוצאים את עצמנו כלואים בתוכו והופכים לתוקפנים בעצמנו. אנחנו חוזרים על מה שנעשה לנו ואני חושבת שלהיות מודע מאפשר לך לקחת את החרא שלך ולהפוך אותו לזהב. זה היופי באמנות".
למה צריך בכלל פסטיבל לקולנוע נשי? למה לבודד אותנו מהכלל?
"אם החברה לא נותנת לנו מקום ליצור, אנחנו צריכות לייצר את המקום הזה בעצמנו וזה אומר ליצור סרטים ולהציג אותם גם בפסטיבלים של קולנוע נשי. תרצי או לא תרצי, המצב היום הוא שאנחנו עדיין שונות בתוך החברה, שעדיין קשה לנו יותר להשיג תקציבים. אני חושבת שהניסיון שלי בחיים כאישה משפיע על האמנות שלי. האלמנט הגברי מאוד קיים בעולם אבל אותי יותר מעניין להביא למסך את החוויה הנשית. אנחנו מדממות עם הירח, יש לנו גישה לעולם החלומות וזה נותן לנו פרספקטיבה ייחודית שאני רוצה לחקור באמנות שלי".
התחלת כשחקנית בכלל. הווירוס הזה עבר לך?
"זה מעניין. ביימתי את הסרט הראשון שלי שבו גם שיחקתי, כי רציתי לקבל תפקיד בסרט של וים ונדרס. גיליתי בתהליך עשיית הסרט שהעשייה הזו ממלאת אותי בחיים. נסעתי לברלין כדי לנסות למצוא את וים ולתת לו את הסרט. אותו לא הצלחתי למצוא, אבל מצאתי את דרכי".
- הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים
ייפתח מחר (ב') ברחובות, ויימשך שישה ימים.
