בנג'י? לגדל ילדים הרבה יותר קשה

 צילום: אייל אלקבץ

המשימה המאתגרת מכולן

אחד הדברים הראשונים שהבנתי, עוד בימים הראשונים של החזרה לשיגרה, הוא שמכל המשימות המאתגרות שביצעתי ב"המירוץ למיליון", קפיצת הבנג'י האימתנית, חרישת שדה אורז יחפה בעזרת תאו, סחיבת 30 קילו של תרנגולות מקרקרות, אכילת ראש כבש על כל איבריו, קפיצת טרפז לוליינית ועוד משימות מרגשות, מפחידות פחד מוות, שנראו בלתי אפשרויות לביצוע – המשימה המאתגרת והקשה מכולן היא דווקא גידול שלושת ילדיי.

הבנתי את זה באירוע יומיומי שיגרתי שהתרחש יומיים לאחר שחזרתי מ"המירוץ למיליון", במהלך איסוף ילדיי מהמסגרות השונות בתום יום העבודה. עדיין הרגשתי על גג העולם, חושבת לתומי שאם הצלחתי לקפוץ במעוף ציפור אל התהום מגובה 216 מטרים, אין דבר שיוכל לעמוד בפניי. והחלטתי לבצע את האיסוף ברגל, עוברת מגן לצהרון ועוד צהרון ומלקטת את ילדיי.

תוך כדי ההליכה, עמוסה ביצירות של האמצעית (5), ותיק בית הספר של הגדול (6.5), והקטנה (3) על הידיים, מנסה לחצות עם השלושה כביש, כאשר הגדול מחליט שהוא רוצה שאקנה לו (עכשיו!) חפיסת קלפים בקיוסק הסמוך.

כמובן שלא בא בחשבון לקנות כרגע קלפים (ובכלל אני בלי ארנק). הגדול בוכה ולא מוכן להתקדם, האמצעית רוצה גם היא "על הידיים" ומתחילה לבכות. איך לעזאזל אני מתקדמת כך הביתה? לעולם לא אשכח את תחושת חוסר האונים והייאוש שהרגשתי, את ההפתעה הגדולה מכך שילדיי הקטנים, החמודים והאהובים כל כך, הם אלה שגורמים לי להרגיש כל כך חסרת יכולת.

לקפוץ באנג'י אני יכולה, אבל להוביל את ילדיי הביתה אני לא מסוגלת?

מקרה זה היה הראשון ואחריו באו עוד רבים אחרים: הילדים רבים ביניהם, הילדים לא מעוניינים לאכול את הארוחה המושקעת והמזינה שהכנתי, הגדול מציק לאמצעית, האמצעית מציקה לקטנה, הקטנה מקשקשת על הקיר, השלושה עושים בלאגן באמבטיה ומתעלמים מבקשותיי, ועוד ועוד מצבים מחיי היומיום, שבהם אני מוצאת את עצמי מול אתגר גדול.

ומהו האתגר? להתמודד עם המשבר הנוכחי באופן שיאפשר לי להרגיש טוב עם עצמי, להרגיש שפעלתי נכון, שלא גרמתי לילדיי ולעצמי נזק בלתי הפיך. וזה לא פשוט כלל. אין מה לומר. ללא ספק, ההתמודדות היומיומית במשך רוב שעות היממה בטיפול ובחינוך שלושה ילדים, היא המשימה המאתגרת מכולן.

כשלא מסכימים עם בן הזוג

ב"המירוץ למיליון" התחריתי עם רן, בן זוגי לחיים והיינו במצבי לחץ נפשי, קושי פיזי, תחרות מול זוגות חזקים. היינו במצבים מאוד מאתגרים ומתישים. מה שעזר לנו להתמודד יחד מול כל המכשולים ולהצליח בכל המשימות (טוב, חוץ מהאחרונה) – היתה הזוגיות הטובה שלנו, עבודת הצוות, שיתוף הפעולה, ההבנה וההיכרות העמוקה אחד את השני. הזוגיות שלנו היתה הכוח שלנו. היא זו שהביאה אותנו למקום המכובד אליו הגענו. לשנינו היתה מטרה משותפת: לא לדרוך אחרונים על השטיח בסוף הקטע, ושנינו התגייסנו למטרה זו, תוך התחשבות בצרכים אחד של השני והבנה שהמטרה היא החשובה מכל.

ובבית, למרות שלשנינו אותה מטרה משותפת – לגדל ולחנך את הילדים, כך שיהיו אנשים מאושרים, אוהבים ונאהבים, עצמאים ובעלי בטחון עצמי ובטחון ביכולת שלהם - אנו מתמודדים פעמים רבות עם חילוקי דעות לגבי הדרך לאותה מטרה. שעות רבות של ויכוחים ודיונים ומחלוקות, בהם הדבר היחיד שאנו מסכימים עליו הוא שאיננו מסכימים.

כאשר נקלענו לחוסר הסכמה במירוץ, מאילוצי זמן, לחץ ותחרות – אחד מאתנו היה חייב לוותר. לעומת זאת, חוסר ההסכמה בהורות הינו על סוגיות עקרוניות, חשובות ומהותיות שבעיני כל אחד מההורים משפיע על הילדים.

לא קל עד בלתי אפשרי לוותר על עמדתך בסוגייה המדוברת. מה עושים? במצב כזה באמת כדאי להסכים על אי ההסכמה, להקשיב אחד לשני, לכבד את הדרך של בן הזוג ולבסוף אפשר לבחור בדרך אחת (אם לאחד ההורים הנושא יותר משמעותי וחשוב) ואפשר גם לבחור בשתי הדרכים. הדרך של אבא והדרך של אמא. וזה בסדר גמור. הילדים לומדים על מגוון הדעות שיש בעולם, שכל אחד רשאי להחזיק בדעתו ומחשבתו, ולא תמיד אמא ואבא מסכימים, אבל תמיד אוהבים ומכבדים אחד את השני.

היחסים במשפחה - הכי חשוב

חזרתי הביתה מהמירוץ למיליון, ואחד הדברים שלקחתי מאותה חוויה הוא החשיבות והכוח של היחסים. אני מאמינה גדולה ביחסים. אני מאמינה שהיחסים במשפחה חשובים מכל דבר אחר וזה מה שמנחה אותי בהתמודדות היומיומית עם הילדים.

ואיך יוצרים יחסים? ראשית חשוב לראות את הילד. לראות לא במובן הפיזי, אלא במובן הרגשי. לראות מה הילד מרגיש, מה מצב הרוח שלו, למה הוא זקוק כרגע. האם הוא זקוק לחיבוק, לקירבה, שיניחו לו, אולי לאוזן קשבת?

חשוב להקשיב לילד, אבל באמת להקשיב. להתפנות ממה שעושים וממה שחושבים, להפסיק את הכנת ארוחת הערב, לרדת לגובה העיניים של הילד, לקרב אותו ולהקשיב למה שהוא רוצה לומר. כך הוא מרגיש בעל ערך ובעל חשיבות וכך ילמד להקשיב לאחרים, ואולי אפילו לנו ההורים.

חשוב לשתף את הילד בהחלטות, לתת לו לבחור מבין כמה אפשרויות, לתת לו תחושה שהוא שולט מעט בחייו. חשוב לכבד את הילד, להתנהג אליו בכבוד, לא לזלזל או להשפיל. והכי חשוב לאהוב ולבטא את האהבה: במילים ובמגע, בחיבוקים ובנשיקות.

ובנוסף, חשוב להציב לילדינו גבולות, כי הגבולות הם אלה שמסדרים את עולמם של הילדים, והם אלה שמאפשרים להם את הרגשת הביטחון בעולם, שמלמדים אותם כיצד מתנהגים בחברה – שלא מרביצים, מדברים בנימוס, שמאמנים אותם להתאפק ולדחות סיפוקים קטנים כמו שוקולד לפני ארוחת ערב, כדי שיוכלו בעתיד להתאפק ולדחות סיפוקים מיידים גדולים יותר כמו אלכוהול או סמים (לא עלינו). כאשר אנו מציבים גבולות לילדינו, אנו מעידים על כמה שאכפת לנו מהם.

הפרס הגדול – מיליון ש"ח?

אז היום אני מבינה שהדמיון היחיד בין המירוץ למיליון למירוץ ההורות הוא האינטנסיביות והדרישה לעמוד במשימות מאתגרות במיוחד. וכאן מסתיים הדמיון. החיים כהורה הרבה יותר מאתגרים, לעיתים מתסכלים ומייאשים ולעיתים גורמים נחת, אושר וסיפוק, רגשות קיצוניים לשני הקצוות. בהורות אתה לא יכול לקחת פסק זמן של מנוחה בין קטע לקטע. בהורות אין מקום ראשון, אבל גם אף אחד לא ידיח אותך (אפילו אם היית רוצה לפעמים שמישהו יעשה זאת).

• מיכל שביב, מנחת סדנאות הורים.