עכשיו טוב, אהובי. ימי טרום טעויות, טרום אכזבות
המגע שלך הוא כל מה שמרפא אותי כעת. אני משוחחת איתך בטלפון כאילו אני משוחחת עם עצמי. אין בינינו גבולות ברורים, אנחנו נעים במעין ערפל חמים, ובתוך הערפילים האלה עולים אדים חמים של פחד חד מהרגע הזה בו נתפכח מאשליות האהבה
הנה הימים הכי יפים שלנו יחד. הימים הראשונים. אלו ימי טרום טעויות, ימים בהם אתה נראה לי הכי יפה בעולם, הכי מקסים. המגע שלך הוא כל מה שמרפא אותי כעת. אני משוחחת איתך בטלפון כאילו אני משוחחת עם עצמי. אין בינינו גבולות ברורים, אנחנו נעים במעין ערפל חמים, ובתוך הערפילים האלה עולים אדים חמים של פחד חד מהרגע הזה בו נתפכח מאשליות האהבה.
אני חושבת מתי יגיע הרגע בו אראה את מבטך מתגנב אל אחרת ואז תבוא הסטירה הזאת בלב. אני חוששת מהיום בו השקט שאני חשה כעת בזרועותיך יופר. מהיום בו הקנאה תכלה כל חלקה טובה באמון שנוצר בנו. האשה חסרת הביטחון שגרה בתוכי תרים ראשה ותרקוק לעברך מילות של ארס, ופי מפיק המרגליות, פי שנישק את פיך, יישא מילים פוגעניות.
בינתיים אנחנו נהנים מהימים המושלמים האלה, ימי טרום אכזבה. כל מה שאתה עושה נראה לי מושלם כעת. אפילו הצורה בה אתה משכיב את ראשך על הכר בצד שלך במיטה. כן, כבר יש לי את הצד שלי.
מישהו עושה כסף בזמן שאנחנו הופכים לגוף אחד
לפני כמה ימים, כששכבנו לוהטים כמו שני נרות דולקים, כל אחד שכב בצד שלו עד שלא יכולנו יותר והפכנו יוקדים זה בתוך זה. טלוויזיה מרצדת ברקע, מפריעה את התפילה שלנו, ומישהו עושה כסף בזמן שאנחנו הופכים לגוף אחד. כששכבת אתה עליי עוד הספקתי לחשוב איך זה שכל האיברים שלנו מסודרים זה מול זה, רק הלב שלי בצד ימין שלך וליבך בצד ימין שלי.
ואולי לא אחשוב כעת על הימים הרעים שבדרך, אולי אנסה להתמקד רק ברגע הזה שאתה רוכן לעבר הצוואר שלי וקונה שם חלקה קטנה. מלאים את האזור הזה, קובע עליו חזקה. הרגעים האלה בהם הצוואר שלי הוא שלך לנצח, נשבע לך אמונים רק לך, וכל מי שנגע בי שם לא קיים. אני אוהבת את הרגע הזה בו הלשון שלך לוחשת סודות לצוואר שלי. אני שומרת את הסודות האלה ולא מגלה לאף אחד. אני לא רוצה שהרגעים האלה יימחקו, לכן אני אורזת אותם במזוודות ומכניסה לבוידעם. כשיהיה לנו קשה אוריד אותם ואזכור גם את הטוב.
עכשיו טוב, אהובי.
והרע אורב לנו. הספק מתגנב לי ללב. דופק על דלתותיו כמו נווד שמגיע לאכסניה זולה בלילה שחור. הלב שלי מלא אהבה, כל חדריו תפוסים, אבל הספק נח לו שם, מחכה לזמן הנכון, אורב לנו. מחכה להזדמנות לפזר רעל בחדרי הלב.
איך ארגיש כשכל מה שחשבתי עליך יהפוך לשקר גדול?
ויום אחד זה יקרה. בלי שנרגיש, משהו ישתנה בנו. משהו יפרוץ את החוזק של החוליות שאנחנו בונים כעת. משהו גדול וחזק שחור ומלא שנאה יתקרב לאהבה שלנו ויכתים אותה בנקודות שחורות, כאלו שיהפכו לכתמי רורשאך, יוכפלו וישולשו. איך ארגיש אז, כשהכל יקרוס, אני יודעת. זה כבר קרה לי פעם. איך ארגיש ברגע בו כל מה שחשבתי עליך יהפוך לשקר גדול?
אבל מה יקרה אם כל הרפש לעולם לא ייגע בנו, מה יקרה אם נשכיל לאהוב, נשכיל לכבד, נשכיל להכיל ולדאוג זה לזה? מה יקרה אם שנינו נילחם בחניתות, ברובים, בטילים, בכל הארסנל שיש לנו כדי לנצח את הספק, את הציניות, את הלעג הזה שיש לאנשים מתים מהלכים כשהם מדברים על אהבה? מה יקרה אם אתה ואני נעמוד איתנים מול כל הרוע ונוכל לו? האם נוכל לו, אהובי? האם נוכל לבנות את ביתנו בבועה סגולה כזאת, מוארת באור נר טבעי וקסום? האם נוכל, אהובי? האם נוכל בעוד עשר שנים לפסוע יד ביד כמו כעת, וידי תמשיך להיות חלק מידך? נפסע ברחוב, ומתוך ליבי ייצא חוט זעיר שיהיה קשור לליבך, ושני הלבבות שלנו ישוחחו ביניהם בשיח תמידי, כמו שהיינו עושים בילדות עם שני גביעי קוטג' ריקים. נוכל לדבר לנצח בשיח אוהבים.
הנוּכל, אהובי?
- מוקדש לדניאל
לפנייה לכתב/ת 
