שישלחו תרומות וישתקו

"אתה טס למיאמי, מה יש לך לעשות שם? יש שם יהודים, אבל כולם זקנים בבתי אבות"; "מיאמי הא? בטח תבלה שם על החוף כל היום" - משפטים כאלה, ועוד רבים אחרים, ממחישים את הבוּרות בקרב החברה הישראלית בנושא יהדות התפוצות.

לפני ארבע שנים בדיוק יצאתי לשליחות ציונית-דתית מטעם תנועת בני עקיבא העולמית והסוכנות היהודית למיאמי ולהוליווד בפלורידה. התגובות על יציאתי לשליחות היו מעורבות. טסנו ב-16 באוגוסט, היום בו החלו כוחות הבטחון בתהליך

ההתנתקות מגוש קטיף: "איך אתה יכול לעזוב את הארץ בתקופה כזו? מה יש לך לחפש שם". רבים ניסו להניא אותי מרעיון היציאה לשליחות, או לפחות לדחות אותה בכמה חודשים עד שהעניינים יירגעו.

על-פי הנתונים, ישנם מאות אלפי יהודים ברחבי מדינת השמש הנצחית, אמנם אחוז גדול מהם בגיל הפרישה ומעלה, אך בפלורידה ישנן כמה וכמה קהילות יהודיות צעירות הגדלות ומתפתחות בקצב מסחרר. צרה נוספת וגדולה לא פחות היא קהילת הישראלים היורדים, שמונה אף היא מאות אלפי חברים: ל'ידיעות אחרונות" ולעיתונים נוספים יש מקומונים בעברית לחברי הקהילה, חומוס ופיתה ישראליים תמצא בכל סופר מקומי. ברים, אולמות אירועים, מוסכי רכב, חברות שיפוצים – כולם מנוהלים על ידי ישראלים יורדים.

אז באתם להרוויח כסף?

עובדת היותנו שליחים רשמיים של מדינת ישראל לא הייתה מספקת עבור התלמידים בבתי הספר היהודי. "אז מה, באתם לאמריקה לעשות כסף?", שאלו אותנו כמה פעמים ביום. "לא", הרגשנו פתאום צורך להתנצל, "באנו לשנת שליחות אחת כדי לחנך על יהדות ועל ישראל". אבל הפלורידיאנים הצעירים לא ויתרו: "ואם יציעו לכם להישאר עוד שנה, או תמצאו עבודה, עדיין אין סיכוי שתשארו?"

אי-אפשר להאשים אותם על החשד הראשוני בנו, חבורה של ארבעה בוגרי צבא ישראלים הנמצאים במיאמי לשנה: התדמית הישראלית שהם מכירים היא חדה וברורה - הישראלים הם עם חצוף שבא להרוויח כסף בכל מצב, על חשבון האומה האמריקנית. סליחה על הבוטות, אבל רוב הישראלים שפגשתי בעודי במיאמי לא הותירו עליי רושם עז. גם עלינו הישראלים עבדו כמה וכמה "יורדים" שמכרו מוצרים במחירים מופקעים, או שנתנו לנו שירותים פגומים כדי שנחזור ונוציא עוד כמה דולרים.

כמה ארגונים ישראלים אתם מכירים שלא חיים על חשבון קרנות מחו"ל או תורמים פרטיים מהקהילות היהודיות בתפוצות? כמעט ואין. בשנת שליחותי נחשפתי לעשרות מגייסי כספים, שנוררים וקבצנים שגורמים לאמריקני הממוצע לחשוב שהדבר היחיד שישראלים רוצים מהם זה את הכסף שלהם. ועדיף במזומן.

מי רוצה לצאת לשליחות?

אבל גם לנו הישראלים ה"שונררים" יש מה לתת לאמריקנים: ערכים, ציונות, אהבת העם והארץ, הקניית השפה העברית ועוד... הייתם חושבים שיש מאות אלפי אנשים העומדים בתור מדי שנה, ממש כמו ב"כוכב נולד" כדי לצאת לשליחות בחו"ל, אך ההפך הוא הנכון. את הישראלי הממוצע זה לא מעניין. אז עכשיו, ובמיוחד בעקבות המשבר הכלכלי העולמי, התרומות ירדו בעשרות אחוזים, הסוכנות היהודית במצב קשה, תנועות הנוער הציוניות במצב

כלכלי איום ונורא. את הכסף שמגייסים היום, מעדיפים בקהילות היהודיות, בצדק או שלא, להשקיע בפעילויות ובחינוך המקומי. בעקבות כך, מדינת ישראל נתפשת פחות ופחות כמקום המרכזי של העם היהודי, ואת האשמה צריכים אנחנו כישראלים לקבל.

אנחנו כישראלים חייבים להושיט יד אל מעבר לים, ולדבר עם אחינו היהודים בגובה העיניים. ללא הציפייה לחזרת עם ישראל לארצו לא היינו שורדים אלפיים שנות גלות. כיום, הציפייה לחזרה לארץ רחוקה מתמיד.

הדרכים לשנות את המצב ברורות: אנחנו חייבים לחדש את הקשר האמיתי עם יהודי התפוצות, קשר דו-צדדי, בלי ציפייה לתמורה - יציאה לשליחות, עידוד קרובים להשתתף בתוכניות בארץ במסגרת "מסע", מחנות בישראל ועוד... רק כך נוכל לתקן, ולו במעט, את המצב הקשה בקהילות היהודיות, ואולי אף אנחנו נלמד כמה דברים שיהפכו את החברה הישראלית למקום טוב יותר.

• צביקה קליין הינו דובר תנועת בני עקיבא העולמית, ולשעבר שליח בני עקיבא והסוכנות היהודית למיאמי והוליווד פלורידה, ארה"ב.