לא בורג קטן

מייד לאחר תום הבריאה, שכחנו את היסוד הנשי שבאלוהות, ובמקביל התחלנו לדכא את הנשים באשר הן. אותו אל עצמו, בהחלט יישות שאפשר לבחון את התפתחותה לאורך המקרא, מפסיק לדבר עם אברהם ברגע העקדה משום שהיה מאמין יוקד מדי, שגילה נכונות עיוורת לשחוט את בנו בכורו. כשאיננו מבינים את פסוקי "גר, יתום ואלמנה", כשאנחנו חושבים כי "עם בחירה" הוא מושג גנטי, אנחנו שוכחים את הסכנה הגזענית שאורבת לפתחנו. ואם אנחנו רוצים באמת להבין את המסע מעבדות לחירות, הבה ונזכור שהוא התחיל במרד של נשים. שתי מיילדות, אם ובת ונסיכה מצרית.

אלה, על קצה המזלג, כמה מן הפנינים המפוזרות ב"פרשת השבוע בלשון בני אדם", ספרו החדש של אברום בורג שמחכה עכשיו לקרואים אוהבים כמו גם לבני פלוגתא חכמים שמוכנים להתעמת עם יצירת פרשנות אישית, כזו ששואבת מרש"י וגם מסרמאגו, מפרקי אבות ומאלכסנדר פן, מסול בלו ומהרמב"ן.

בורג הוא נציג של עולם הולך ונעלם: אדם שחינוכו התורני פתח בפניו ארון ספרים יהודי מבלי לנעול בהכרח את היצירה האנושית באשר היא, מבלי לדכא את רוח האדם במדרגים של קדושת-טקסט ומחשבה שבלונית. הוא עצמו יודע היטב שהשבר בין יודעי-תורה לבין חילונים בורים במקורות עצום עד מאד, והוא מבקש בפתח הדברים להציב את ספרו ב"מקום מדומיין, וירטואלי... בדיוק באמצע הדרך" בין אלה לאלה. האם יש אמצע כזה? האם הוא עדיין ייתכן?

בעולם קצת יותר נאה מזה שייצרנו לעצמנו סביב מלחמות הדת והחילוניות, לא רק שהאמצע קיים, הוא מלא בספרים כמו זה, שהם מלאכות של סקרנות ואהבה, יראת כבוד כלפי הטקסט וספקנות גדולה באשר לדרכי הסיפור האורתודוקסיות, שכבר לא משרתוות דבר למעט את כוהני האורתודוקסיה עצמם. במקום (דמיוני, ודאי שדמיוני) שכזה, "פרשת השבוע בלשון בני אדם" היתה צריכה ללוות אנשים צעירים בדרכם לבחינות הבגרות וגם להיכרות עם מקורותיהם, ואנשים בוגרים יותר בתחילת המסע שלהם אל ספר הספרים, ובתנאי שהם מבינים כי "והגית בו" היא מצווה שיש בה בעיקר חירות-מחשבה, ומעט מאד דיקלום מצוות-אנשים-מלומדה.

בורג מתמרן בספר הזה בין קריאות הרמנויטיות לאלגוריות, בין פרשנויות פוליטיות, היסטוריות וחברתיות של הכתוב לבין נסיונות לפענח נראטיבים סמויים גדולים שמחלצים מתוך המלים החצובות בסלע יסודות של חשיבה הומניסטית עדכנית. כשהוא קורא את פרשת "דברים", הוא רואה בה יותר מתיעוד כרונולוגי של תולדות האזור, אלא התראה מפני זמניותו של הכיבוש. כשהוא נתקל ב"ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוהיך" וגו', הוא משרטט עבור החילוני הסקרן את רבדיה של ברכת המזון, אבל לא שוכח להעיר כי זו "התרופה היומיומית שהיהודי מצווה לקחת כנגד הממארת שבמחלות הלאומיות – היוהרה הלאומנית והגולה שבעקבותיה".

מלאכת

הפרשנות של בורג היא בראש ובראשונה מלאכה של אהבה ולא של פחד. האורתודוכסיה המקדשת את המלים רק כאשר הן מגיעות ארוזות בפרשנות "מקובלת", לא תוכל לקרוא ולו פרק אחד בספר מבלי לחוות זעם קדוש, ולפיכך הרצון להעמידו ב"אמצע הדרך" נועד מראש לכשלון, צורב וכואב ככל שיהיה: אין זו אשמת המחבר, ואין בידיו לסלול דרך חדשה ובה "אמצע" שכזה בעצמו ולבדו.

אבל "פרשת השבוע בלשון בני אדם" יכולה לאפשר לקוראים שהאורתודוכסיה זרה להם נגיעה קרובה, אינטימית ומלאת פליאה בטקסט דווקא בגלל היעדר הפחד של המחבר: בתום הקריאה, אם יעשו כמעשה המחבר ויגייסו ל"והגית", הפרטי שלהם את כל עולם הידע שלהם, את כל האהבה לידע האנושי ולברואים בצלם – ודאי ייסללו עוד דרכים פרטיות רבות.

פרשת השבוע - בלשון בני אדם. מאת אברהם בורג. 476 עמודים