זה לא שהפרפרים של ההתחלה נעלמו לגמרי
האם התחושה הזו, של דייטים ראשונים, התרגשות מבעבעת ההופכת את הבטן, השקעה, ציפייה, הפתעה, פרפרים, האם נפרדתי מכל אלה, כשעליתי על הכביש המהיר לזוגיות? עכשיו זה רק נוף מרתק, ההולך ומתרחק לנגד עיניי דרך שמשת המכונית?
קיץ 2008, סוף שבוע. אני לובשת את השמלה החדשה שקניתי. יש לה חלק תחתון המתנפנף ברוח הקיץ שממאנת לנשוב וצבע ירוק שנבחר בקפידה, התואם לעיניים. מתבשמת בפעם השנייה, ממתינה דרוכה לצלצול שלו. עוד מבט חפוז בראי, מעבירה יד על קצה הבגד, מוודאת שוב שהכל מוקפד. צלצול גורם לי לקפוץ קלות, למרות שאני מצפה לו. "אני למטה, מתוקה שלי", הוא אומר בשרמנטיות. ואני יורדת, מתרגשת, נלהבת לראות אותו מחוץ לאוטו, ממתין לי. חולצתו מכופתרת, כמו שאני אוהבת, הוא מחייך. אני ניגשת אליו לאט ומנשקת אותו בקו התפר העדין שבין אסרטיביות לרכות. מובילה ומובלת, יוזמת ונכנעת, שומרת מרחק ונגיעה ומוותרת עליהם באחת נוכח ריחו המשכר שלא מאפשר לי אחרת.
קיץ 2009. הוא שולח הודעה "את יכולה לרדת" ואני לא בטוחה אם זה סמיילי בזווית המסך או שהתפלקו לו נקודותיים ככה בטעות, עם האגודל. אני מזליפה שוב את הבושם המוכר שעומד להיגמר לי ומעבירה יד על השמלה. שמלה שונה מההיא של הקיץ הקודם, יפה לא פחות.
אני קצת מתרגשת. זו התרגשות שונה, מוכרת יותר, מרוככת, נעימה. לא התראינו כבר כמה ימים. יש לו מבחנים של סמסטר קיץ, ואני דרוכה לראות אותו שוב, את הפנים שחסרו לי כל-כך. אני פוסעת בשביל הגישה לבית ורואה את מכוניתו הלבנה מרחוק. לא, הוא לא ממתין לי מחוץ לאוטו. אני פותחת את הדלת לאט ומציצה פנימה בחיוך. בטי-שרט שחורה ודהויה מעט הוא מסמן לי להיכנס. הנשיקה חטופה והרגל על הגז. "צריך למהר", הוא אומר ואנחנו נוסעים, הזמין מקומות.
האם גם אנשים נשרפים ככה, בקצוות?
אנחנו מתיישבים במסעדה, בידינו תפריטים שראו ימים טובים יותר. הם מוכתמים ושרופים בקצוות. אני מעבירה עליהם יד, לא יכולה שלא לתהות: האם גם אנשים נשרפים ככה, בקצוות? גם אנחנו היינו שני תפריטים פעם, עם אותיות גדולות ובוהקות ומנות חדשות ומפתיעות.
גם אנחנו היינו הבטחה גלומה לסעודות בטוב טעם לאור נרות. ומה נהיה מאיתנו עתה? שני דפים מהוהים, אותיות קמלות, מחוקות מעט, קצוות שהתעקלו קמעה. אני מעבירה את ידי על לחיו, זיפים קטנטנים, שפעם גם הם לא היו. היה מקפיד לקצוץ אותם עבורי, מתמרק ומשקיע כמו כוכב קולנוע לפני פרמיירה חשובה. האם שיגרה חייבת להיות דבר רע? אני מזכירה לעצמי בספק נימה של שאלה.
הרי יש משהו ממכר באסופת ההרגלים האלה, בנוחות, בביטחון של המחזוריות. אני יודעת עם איזו חולצה הוא משחק כדורגל, מהי *הטישרט האהובה מהצבא* איתה לא יפספס הזדמנות לישון כי היא מעלה בו זכרונות. איזו סוג בירה הוא מתכוון להזמין עכשיו, בקבוק או מהחבית, ואיזו מנה נפסלה מהתפריט אוטומטית רק משום שהיא מכילה את הירק שהוא סולד ממנו כל כך.
יש בידי המפתח לגרום לו לצחוק בשניות
יש לי יתרון על פני כל אחד בחדר הזה, שכן אם יקרה חלילה משהו עצוב עכשיו, יש בידי המפתח לגרום לו לצחוק בשניות. אני יודעת מה יכעיס אותו ועד כמה הוא יאדים. בטוחה גם שהכעס הזה יעלם חיש קל כלעומת שבא. אני יודעת על איזו נקודה בעורף ללחוץ כדי שבשרו יהפוך חידודין-חידודין ובאיזו דרך לאחוז בידו ואף מתי. זו תחושה עמומה של נעימות וחוסר-נוחות, תמהיל משונה של רגשות קוטביים.
מחד גיסא, היופי שבזמן הנותן את אותותיו ומאידך גיסא תהיות: האם התחושה הזו, של דייטים ראשונים, התרגשות מבעבעת ההופכת את הבטן, השקעה, ציפייה, הפתעה, פרפרים, האם נפרדתי מכל אלה, כשעליתי על הכביש המהיר לזוגיות? עכשיו זה רק נוף מרתק, ההולך ומתרחק אל מול עיניי דרך שמשת המכונית? הייתכן שדינו של כל קשר בשלב מסוים להתנתק מהרגשות הנלווים, הראשוניים, מהטירוף חסר המעצורים שבאי- הוודאות?
אנחנו חוזרים מהמסעדה, ובחוץ השקט של הלילה. עוד יום נמחק מעל לוח השנה בדרך הלא מסומנת אל עתיד עלום.
נראה לי שהבין אותי בלי מילים
למחרת אנחנו שוב יוצאים, הפעם לסרט. הוא מגולח וחנוט בחולצה מכופתרת, כאילו קרא את מחשבותיי מאמש, כאילו הרגיש שחסר לי קצת הבחור ההוא, המשקיען. ההוא שהיה מהוסס ולא בטוח. אני לא אומרת מאום, רק נשענת על כתפו במהלך הסרט. נראה לי שהבין אותי בלי מילים. בסיום ההקרנה אני נפנית לשטוף ידיים מהפופקורן, ואז מוצאת אותו ממתין בחוץ, אוחז מילקשייק בטעם האהוב עליי. בדיוק ברגע שהייתי צמאה, כשהתחשק לי משהו שיעביר את טעם המליחות מבדל שפתיי, הוא ידע להביא לי את מה שכמהתי לו. בלי לשאול, להתלבט, להסתבך. איזו הפתעה מתוקה. חיוך מתגנב אל שפתיי והוא מחייך חזרה. רגע קסום שכזה, שהופיע יש מאין.
אני לוגמת מהמשקה שלי ובוחנת את הקשית של המילקשייק ביתר עניין. מצמצמת את מבטי. יש עליו דמויות מצוירות, חיות הזרועות לאורכו בשלל צבעים. ואולי זה הקור של הגלידה שמשבש לי את המחשבה, אך לפתע אני מצליחה לראות אילו חיות קטנות ומשונות מצוירות לכל אורך הקש. יכולה להישבע שאלו פרפרים קטנים וחמקניים, כמעט שאינם נגלים אל העין, בשלל צבעים.
זה לא שאין לנו פרפרים בחיים יותר, אני מהרהרת. אלא שלעיתים שכחנו היכן לחפש אותם. לפעמים, הם ממש מתחת לאף.
