הלילה אתחפש לדוס. היא כבר במרחק נגיעה

הלילה אתחפש לדוס. לכן, כבר בדרכי אליה אני מנסה לבחון אם אני עדיין זוכר משהו, אם לא שכחתי את השפה. אבל לא רק בגללה. לעתים יוצא לי להתאמן בזכרונות כשסיטרואן קסנטיה מבתרת בעדינות את אפלת הליל בו היא חולפת לדרכה. המכונה הצרפתית רכה ומפנקת, ללא מאמץ מחליקה את חריצי ההבעה ואת קמטי הזמן של הדרך, מנועהּ חיוני ונמרץ. בעוד זמן קצר תביא אותי לפגישה עם השחרחורת היפה שנגלתה לי בחזיון המסנג'ר.

בהתאם למטרת הנסיעה הלילה השתדלתי לדלות מזכרוני טקסט פיוטי. את "ידיד נפש" למשל. "מהר אהוב, כי בא מועד" מסתיים הפיוט במוחי, קל מדי. כעת אני תר אחר משהו מורכב יותר. להוכיח לעצמי שאני עדיין מסוגל להתחפש לדוס אמיתי. המעבד מופרע הקשב שבראשי מריץ פרקים שלמים בלולאה ארוכה, כאילו לא עברו 15 שנה מאז הבנתי ש"הכל חרטא". הגניזה שבמרתפי ההכרה נסרקת במהירות. אלפי כרכים כרוכים כריכה חומה וטבועים באותיות זהב מתפוררים ומעלים בה אבק. בבא מציעא, בבא קמא, מסילת ישרים. תפילות, דרשות, שיחות מוסר, שיחות התעוררות, ברכות. כולם נזנחו משהבנתי שהם מעשה ידי אדם, ממש כמו האלילים של תרח. אין אלוהים בלעדי השכל והמוח האנושי נביאו.

מבין גווילי התודעה המתפוררים אני דולה את הפיוט "אנעים זמירות". מבקש לדעת אם אצליח להשלים את כלל בתיו הסדורים לפי אותיות ה-א"ב. ההתחלה תמיד קלה. "אנעים זמירות ושירים אארוג, כי אליך נפשי תערוג...", אני מפזם כילד לפני התיבה. באות ט' אני קצת נתקע, אך משאני מנסה לחדול ממאמצי הזכירה, צצה לפתע השורה המבוקשת. "טללי אורות ראשו נמלא, קווצותיו רסיסי לילה". הקסנטיה מפנה כעת את חוטמה הצרפתי לעבר רמת גן, ואני נעצר באות מ'.

חוסר היכולת למשות את הפסוק המבוקש מים התודעה הגועש - מתסכל. בינתיים אבדה דרכי במבוכי העיר, וקולה הנעים והיעיל של יפתי לעתיד מדריכני לשלום אל היעד. לא רחוק מביתה דוממת הצרפתיה. גונב איזו הצצונת בראי, רואה שם את דמותה. "תתלבשי דוסי", ביקשתי ממנה. "אין לך מושג כמה זה מדליק אותי". יותר מעשור ביליתי רק במחיצת חילוניות, מה שלא פגע ביכולתי להימשך במיוחד אל השרוולים ואל החצאיות הארוכות. לאכול שרימפס אני כבר מסוגל, אבל להימשך לגופיות ומכנסונים זו גזרה שלעולם לא אוכל לעמוד בה.

חולצתה ההדוקה שוברת את מראה הנערה האדוקה

בחנתי אותה בראי הרכב. גופה הדק מיתמר מתוך חצאית "שמחם", חולצתה ההדוקה שוברת את מראה הנערה האדוקה. השיער הכהה הבליט פנים בהירים, לבן על גבי שחור. צמיד כסף מרושל נח על קרסולה, נע משעשתה צעדיה לעברי. הנה היא כבר במרחק נגיעה. שקר החן והבל היופי שוב מתגלים ככזב שאין למעלה ממנו. היא כל כך יפה, אני מתחיל לחשוד שאולי בכל זאת יש אלוהים.

"נעים מאוד, אני א'", היא אומרת.

למרות שאני מבוגר ממנה ביותר מדי שנים, עדיין לא ברור לי מה עלי לעשות. האם להושיט לה יד? ואם למרות כל מה שכתבה במסנג'ר היא בכל זאת שומרת נגיעה? היא פוטרת אותי מהדיון ההלכתי ומושיטה לי את ידה, אותה אני לוחץ במבוכה.

"א'. שם מעניין. ממשרד התיירות?" ניסיתי להצחיק.

"לא. אבל ככה תכנה אותי בסיפור שתכתוב עליי".

"מי אמר לך שאכתוב?"

"אתה תכתוב".

פארק הירקון משרה אווירה נינוחה בלילה. מבין האנשים הממלאים אותו בולטים במבוכתם דוסים בדייט ראשון. בני הזוג העתידי יושבים כל אחד בקצה הספסל, כשהאשה מנסה להציג כאילו היא באמת מתעניינת בשיחה האחרונה של הרב שלו. לא נורא. אחרי החתונה היא כבר תראה לו מאיפה משתינים התינוקות. חלק מהם עוקב אחר הזוג המוזר הפוסע בשבילי הפארק. דוסית חסודה בתצורת אולפניסטית-פורטה ולצידה פרחח גלוי ראש. בטח מדיח אותה, הפושטק.

א' כל הזמן לצדי. דיבורה שוצף, וכדרכם של עולי ימים היא בולעת משפטים, מדלגת על המילים, מקפצת על הפסקאות. כעת מספרת על אחותה החרד"לית שתקועה על איזו גבעה בשומרון. לא מדברת עם בנים, אחותה. "גבעונית" היא מכנה אותה.

"יש לך הפרעת קשב".

"איך ידעת?" היא נעלבת. "כל כך מהר שמים לב?"

"קיפוד-ים יודע לזהות קיפוד רגיל כשהוא פוגש בו", אני מחדד חידוד מטופש ואחר מנסה להבין מה בדיוק אמרתי.

"מאיפה זה?"

"פסחים ל"ב עמוד א'. תגידי, לא מפריע להורים שלך שאת מסתובבת עם בן אדם זר ומשומד בלילה?"

"ההורים שלי יגידו תודה לכל מי שיהיה מוכן לקחת אותי".

כבר שכחתי כיצד מרקדין ואיך בדיוק מנשקים דוסיות

שעות ארוכות אנו יושבים על אחד הספסלים. א' מספרת לי את קורותיה מאז היות מצרים לעם, בעוד אני מצדי זומם כיצד לנשק אותה. קצת מתרגש. ואם תפנה מבטה, בבחינת "הסתר פנים"? כבר שכחתי כיצד מרקדין ואיך בדיוק מנשקים דוסיות. לאט ראשי קרב אליה, להפתעתי עד הרגע האחרון לא הבחינה בכך.

נשיקה עם דוסית אינה נשיקה רגילה. יש לה טעם של מרי. של מרד. של כעס, זעם, עֶבְרה וחרון. של משלחת מלאכים רעים שאינם עוד. של שיחות מוסר שכשלו, של רגשי אשמה שנבעטו, של אסור ואסור ואסור ועכשיו אני יכול. אני יכול לאחוז בבחורה היפהפייה הזאת, שמרגע חינוכה הזהירו אותה בדיוק ממצבים כאלה, וברפרוף שפתיים אחד למחות שנים ארוכות של שטיפת מוח. אף היא מצדה אינה טומנת לשונה בצלחת.

כל כך הרבה זמן עבר, כמעט ובירכתי עליה "שהחיינו".

הנה מפלי שיערהּ השחור שוצפים על צווארי, פרץ נעוריה סוער מנשיקתה אל ריאותיי. הנה נלחץ חזה החלבי אל בשרי. ירכיה שומרות נגיעה זו מאחותה, ואני על משמרתי, חוצץ ביניהן. שמאלה תחת ראשי וימינה תחבקני. עורה בהיר, להט עלומיה צורב בשפתי כנשיקת שרף. צדק שלמה בן דוד, שחורה היא ונאווה. צדק גם שלמה ארצי, הנעורים יפים. אני מרחיק מעט את ראשה ומביט בפניה הבהירים. "תגידי, באיזו אולפנא למדת?"

"בדיוק עכשיו זה כל כך דחוף לך לדעת?"

"כן. אני רוצה להבין מי לימד אותך לנשק ככה".

"אני אוטודידקטית".

"אבל מישהו היה צריך ללמד אותך".

"זו היתה מישהי".

"לא נכון! היה לך קטע עם אשה?" הבטיחו לי דוסית ואני מביע את מחאתי בקול. "זה מה שעשית באולפנא?"

"באולפנית".

"נו", אני מפטיר, "בזכות נשים נשקניות נגאלו ישראל".

"לא נשקניות, צדקניות. סלפן אחד". היא מחייכת, אך מבטה השחור מחנך.

"נשכניות", אני מתקן ומביט בסימני שיניה ששמה כחותם על זרועי.

"זה לא היה באולפנית. זה קרה בקורס קצינות".

"מעניין. את יודעת, בקורס הקצינים שלי לא סיפקו האפסנאים אשה מסוללת עם כל אוהל סיירים".

"אני לא אוהבת את המילה 'מסוללת'. יש לזה קונוטציה של משתרללת".

"את מסוללת, אני כופר, ברוך השם. ממש ענבי הגפן בענבי הגפן. את יודעת, כתוב ב..."

לשונה נפתלת בלשוני ואינה מניחה לי לסיים את פתגמיי הרבים.

נשענתי לאחור, מפקיר עצמי למתקפת אביב הנעורים הפושטת עלי. כעת ליחכו שפתיה את אוזני כלחוך השור את ירק השדה. צמרמורות עונג כמותן לא חשתי מאז הרעש הגדול בימי עוזיה נשבו על עורי. ריח המרכך העדין נדף משערה האפל והציף את נחיריי. בעוד ראשי מונח על ירכיה, כמעט והחלתי לגרגר כמו ליבוביץ, חתולי הנרגן ומאריך הימים. לפתע קפצתי כנשוך חמור. "יש! יש לי את זה!"

"היי שפינוזה, תרגיע, רק התחלתי איתך", היא מתקוממת, שפתיה מנסות להדביק את עורי המתרחק.

"לא! לא! יש לי את האות מ'! "

"מבצע חדש של איסוף פקקי קוקה-קולה?"

"לא, לא חשוב". החזרתי את חוליות ערפי אל ירכיה הנעימות, בבחינת ושבו בנים לגבולם.

"מַחְלְפוֹת ראשׁוֹ כְּבִימֵי בְחוּרוֹת" זימרתי לה, מביט בפניה שהופרעו בתלתל סורר. "קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִים שְׁחוֹרוֹת".

הקלה פשטה בי עם ההצלחה בשיחזור הפיוט המסיים את תפילת שחרית של שבת.

"זהו? גמרת? לקפל לך את הטלית?"

"עזבי", אני שב להתמכר למגעה. "בפעם הבאה אזכור לקחת ריטלין".