שמחת החיים שלי נעלמה מאז גיליתי שבגדת
את מקומה ממלאים כאב, בדידות, תסכול וגעגוע. חיי אינם חיים יותר. גוף חסר נשמה, עיניים חסרות הבעה, טרוטות מבכי אין סופי ומלילות ללא שינה, גוש תמידי בגרון ועצבות בלתי נגמרת
ובעוד אני בוהה במסך המחשב ומזילה דמעה לצלילי המוזיקה הבוקעת ממנו, אתה, אותו מפיק מוזיקלי שאחראי לפס הקול העצוב של חיי, חוגג לו בקצה השני של העיר עם אהובתך החדשה-ישנה, אותה אחת שאל מיטתה התגנבת לך בכל הזדמנות שרק נפלה לחיקך, על חשבון התמימות והאמונה העיוורת שזכית לקבל מחברתך דאז, שבורת הלב של היום, אני.
מאז אותו יום ארור שבו גיליתי על דבר הבגידה, חיי אינם חיים יותר. גוף חסר נשמה, עיניים חסרות הבעה, טרוטות מבכי אין סופי ומלילות ללא שינה, גוש תמידי בגרון ועצבות בלתי נגמרת. שמחת החיים, שהפכה להיות חלק בלתי נפרד ממני מהרגע שהכרתי אותך, עזבה אותי לתמיד והשאירה חלל עצום, שאת מקומו ממלאים עתה, על בסיס קבוע, תחושת כאב נוראית, בדידות, תסכול ובעיקר געגוע.
כל דבר קטן מזכיר לי אותך: שיר ברדיו, פרסומת בטלוויזיה, מילים מסוימות שלכאורה חסרות משמעות מיוחדת, אבל בשפה הפרטית שלנו, שהיתה ידועה רק לשנינו, הן קיבלו משמעות שונה לחלוטין.
הזכרונות מציפים אותי בכל רגע אפשרי
כל בית קפה שאי פעם ביקרנו בו יחד, סדרות הטלוויזיה המסוימות שהפכו להיות חלק מהשיגרה הזוגית שלנו ובלעדיך הצפייה בהן היא עכשיו חסרת טעם, כמו שאר הדברים בחיי, חסרי טעם וחסרי משמעות. הזכרונות מציפים אותי בכל רגע אפשרי ולא נותנים לי מנוח. אני נלחמת בעצמי, מנסה בכוח להדחיק, מתפללת לאיזו מחלת שכחה שתמחק ממוחי כל פרט שקשור בך ומאמלל אותי כל כך.
כמה אירוני לחשוב על כמות האנרגיה הבלתי מבוטלת שאני מוציאה ביממה כדי לנסות ולמחוק אותך מזכרוני, בעוד אתה כבר מזמן שכחת מי אני ומה הייתי בשבילך. וזה כואב, כואב ברמות שלא האמנתי שקיימות.
אבל ככה זה לצערי, כולם אומרים שפרידה היא דבר כואב, שאין פרידות שמחות, שלרוב יש צד נעזב שנשאר מאחור ומנסה להבין מה קרה ואיך לעזאזל הוא הגיע למצב הזה.
עוד אומרים שהסיוט הכי גרוע של כל מי שחווה פרידה ביוזמת הצד השני הוא לדעת שהאקס שלך מתנחם בזרועות של בן/בת זוג חדשים. המחשבה על כך יכולה להוציא בנאדם מדעתו, הקנאה אוכלת מפנים, מכלה כל רגש אפשרי, לא מרפה, לא נותנת מנוח גם בלילה. גם בחלומות.
הייתי על גג העולם, לפחות חשבתי שהייתי. זה התחיל בעבודת חלומותיי בעיר חלומותיי, שעבורי ועבור רבים אחרים נחשבת ליפה בעולם. החלום המשיך כשהצטרפת אליי. פתאום הרגשתי כיצד התפאורה המושלמת, בדמותה של אותה עיר נצחית, מהווה קרקע מושלמת לצמיחתה של האהבה בינינו. ברוב טיפשותי האמנתי אז שבאמת באת כדי להיות איתי. כמה רומנטית המחשבה שהשארת הכל מאחור כדי לתת לנו הזדמנות אמיתית, כשבעצם ניצלת אותי מהרגע הראשון כדי לברוח מהשיגרה הבלתי נסבלת של החיים שהיו לך בארץ והגשמת חלום משלך, חלום שלא כלל אותי כלל.
קיבלת הכל על מגש של כסף. גם את הלב שלי
אז אולי בהתחלה נתת לנו הזדמנות. בכל זאת הרגשת מחויבות מסוימת כלפי מי שדאגה לך למקום עבודה מסודר, לדירה יפהפיה, לנחיתה הכי רכה שאפשר. כל מי שאי פעם ניסה את מזלו בארץ זרה יודע עד כמה ההתחלה במקום חדש יכולה להיות קשה, מדכאת, ובעיקר בודדה. אבל לא אתה, אתה קיבלת הכל כשהוא מוגש לך על מגש של כסף, גם את הלב שלי, ובעיקר אותו.
אהבתי אותך כמו שלא העזתי לאהוב אחר, כמו שמעולם לא האמנתי שאוכל לאהוב. הפכתי עולמות בשבילך, נתתי לך את כולי, עטפתי אותך באהבה בלתי נגמרת, הייתי עבורך משענת ברזל כל פעם שהיה לך קצת קשה או עצוב, סעדתי אותך במיטת בית החולים אליה הובהלת לאחר שכמעט מתת לי בין הידיים, לא עזבתי אותך לרגע. תמיד הייתי שם איתך ובשבילך.
בסיוטים הכי שחורים שלי לא האמנתי שדבר כזה יכול לקרות, לא האמנתי שתוכל לפגוע בי ככה. לא האמנתי שאחרי כל מה שעברנו ואחרי כל מה שעשיתי למענך והייתי עבורך תוכל לעולל לי דבר שכזה.
תמיד אמרתי לך שאני מעדיפה שתעזוב אותי, רק שלא תבגוד בי. נהגת לצחוק ולהגיד שכיצד תוכל לבגוד, שהרי אני נמצאת במחיצתך רוב הזמן, כך שהדבר בלתי אפשרי. אבל מי שרוצה מוצא, וגם אתה מצאת לך את חלון ההזדמנויות שנמשך לו כמעט שנה ואולי יותר, מי יודע. יותר ממחצית מפרק הזמן שהיית איתי, היית במקביל גם איתה. ללא כל תחושת אשם, ללא מצפון, ניהלת לך חיים כפולים וניצלת את האמון המלא שהיה לי בך.
לא עזבת אותי, כי הרי לעזוב אותי משמע לעזוב חיי נוחות, אז נשארת. היה לך נוח. כך גם סיפרת לכל החברים שלך. והם, אותם חבורת אפסים שבאו והתארחו בביתנו פעמים אין ספור ואכלו על שולחני וישנו בביתי, רק ניפחו לך את האגו, חיזקו את מעשיך. לא היה אפילו צדיק אחד בסדום שניסה להניא אותך ממעשיך, להגיד לך שאתה משחק באש ושאתה עלול לאבד את הדבר הכי טוב שקרה לך בחיים. אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה - במקרה שלך זה היה הכי נכון שיש. חבורה של יצורים בוגדניים ונאלחים. כמוך.
אתה עוד ניסית להכחיש בהתחלה
אומרים שהאהבה עיוורת. צודקים. כשהעזתי לצאת לבסוף מהעיוורון התמידי של חיי וגיליתי בעצמי את קיומה של הבגידה, כל עולמי קרס. אתה עוד ניסית להכחיש בהתחלה, טענת שאני מדמיינת, אבל כשהצגתי בפניך את ההוכחות שהיו לי, המילים נעתקו מפיך. עמדת שם, קר רוח ורק אמרת "נכון, את צודקת".
בלי דמעה, בלי כעס, בלי בקשת סליחה. מאוחר יותר אף אמרת שהוקל לך שגיליתי. הוקל לך חשבתי לעצמי, ומה איתי? מאז אותו יום מלווה אותי תחושת מועקה תמידית ובלתי נסבלת שלא נותנת לי מנוח.
אחר כך, כשהחלטתי לקום ולעזוב, לחזור ארצה לאחר שהבנתי שהמשך עבודה במחיצתך הוא משימה בלתי אפשרית לבנאדם במצבי, ושגם ככה לא נשארה לי שום סיבה להישאר שם, אפילו לא ניסית לעצור בעדי. היו לך אינספור הזדמנויות מהרגע שהודעתי על התפטרותי ועד הרגע שעליתי למטוס, אבל לא רצית.
שוב, היה לך נוח. כנראה מעולם לא אהבת אותי, וגרוע מכך, גם לא ממש היה לך איכפת. היתה לך אחרת, פחות טובה ממני, שבוודאי וללא ספק לעולם לא תאהב אותך כמוני ולא תכיר אותך כמוני, אבל ידעת שהיא שם ושאתה לא נשאר לבד, אז מה איכפת לך.
באמת ובתמים האמנתי שתרדוף אחרי לשדה התעופה
הבעיה שלנו, הנשים, היא שמגיל צעיר אנחנו מורגלות בצפייה בכל הקומדיות הרומנטיות ההוליוודיות, וברור לנו שכך גם על החיים שלנו להיראות. הפי אנד אחד גדול. באמת ובתמים האמנתי שתרדוף אחרי לשדה התעופה, שתעצור אותי על גרם המדרגות המוביל למטוס ותגיד לי כמה שאתה אוהב. כמה שאתה מצטער, שהיית טיפש, אידיוט, שלא חשבת. שעכשיו אתה מבין כמה שהייתי הכל בשבילך וכמה שלחייך בלעדיי אין משמעות.
לשדה התעופה, מיותר לציין, לא הגעת. גם במשך ארבעת החודשים שאחרי לא הבעת שום חרטה או רצון לחזור. התנתקת ממני לחלוטין, ידעת כמה קשה לי, כמה אני שבורה ומרוסקת, אבל לך זה לא היה איכפת.
אתה עכשיו איתה, מאושר, חי איתה בדירה שהיתה שלנו, מחבק אותה כל לילה, מלטף, לוחש מילות אהבה באוזנה.
בימים אלו הגעת לביקור בארץ, ואתה אפילו לא רוצה לראות אותי. לא מזיז לך בכלל שהרסת את חיי כליל, שהפכת אותי לבנאדם עצוב וחסר שמחת חיים, מעין גוויה מהלכת, והגרוע מכל - שגרמת לי לאבד אמון באהבה לנצח.
לא מגיע לך בכלל להיפגש איתי, אני יודעת. אבל עצם הידיעה שאתה פה ואפילו לא מדגדג לך לראות אותי שורפת לי עמוק בפנים.
כולם אומרים לי שאתה אפס, שאתה מניאק, שאני צריכה להודות כל בוקר לאלוהים שגיליתי את פרצופך האמיתי לפני שהיתה מעורבת פה חתונה או ילדים. הם צודקים, אני יודעת. אבל לכו תסבירו ללב המדמם שלי שעדיין אוהב ומתגעגע שהתאהב בבנאדם הלא נכון.
אני עם אהבה גמרתי. לא תודה. לא בשבילי. לא היום, לא מחר, לא אף פעם.
לפנייה לכתב/ת 
