רבת חסד

גם מבחינה כרונולוגית, ימי "חסד" קודמים לתקופת "חמדת". ב"חסד" העבדות טרם התגבשה לאידיאולוגיה ופרקטיקה מונוליתית של שעבוד השחור בידי הלבן. כאן, בשנות ה-90 של המאה ה-17, כמעט כולם קצת עבדים, וחירות לא מתקיימת אפילו בדרשות הכנסייה.

הפרויקט הגדול של מוריסון הוא מיפוי ספרותי-בדיוני של תולדות השחורים בארצות הברית, מתוך מאמץ עקבי

למצוא את זהותם וקולם, אמונותיהם ועלילותיהם, שלא נכתבו ושלא הגיעו אל דפי ההיסטוריה והספרות. בלי זה, טענה לא פעם, לעולם לא נבין את העבדות. והיכולת לברוא את "זה" מן האין המוחלט הוא כוחה הגדול גם בספר הזה, וגם כשהוא עמוס סימבולים והכתיבה לעיתים מזכירה קצת יותר מדי את הות'ורן (במיטבו).

פלורנס, הגיבורה הפותחת את הספר במעין וידוי-מכתב, היא בת הדור הראשון לעבדים שהושלכו לחופיה מסתוריים של ארץ לא-נהירה, שם גילו שצבע העור שלהם מונע מהם להיות בני אדם. קולה הדובר הוא תערובת של מלים "גבוהות" שלמדה איכשהו, וחוסר יכולת לשלוט בשפה כסמל לחוסר היכולת המוחלט לשלוט בגורלה או להבין אותו. מעשה החסד היחיד כמעט בספר מתרחש כאשר ג'ייקוב וארק, מהגר הולנדי שחולם על עושרה של הארץ החדשה, ניאות (באי רצון) לקבל אותה כתשלום עבור חוב של בעל אדמות נהנתן, דקדנטי ומושחת.

יש עולם מחוץ לאחוזה?

אבל פלורנס אינה יכולה לזהות את החסד, משום שהיא נקרעת כך מאמה, אליה היא עורגת בשרידי הפורטוגזית שבפיה ובנשמתה: מיניה מאי, אמא שלי, היא קוראת לה שוב ושוב בטקסט בגעגוע ובצער על כך שהשליכה אותה לידיו של וארק. היא לא יכולה לדעת שרק כך ניצלה מגורל קשה יותר: גם הנשים האחרות בספר לא יודעות זאת, מפני שידיעותיהן על העולם שמחוץ לאחוזה של וארק פשוט אפסיות.

מוריסון שוזרת בספר הזה קולות שמניעים את העלילה עד לשיאה הדרמטי. אחר כך מוטלת מלאכת ההיסטוריה על הקולות השונים – וארק עצמו (אותו מלווה מוריסון כמספרת יודעת-כל), אשתו שנותרה לבדה אחרי מותו מן המחלה שאינה מבחינה בין שחורים ללבנים, ושוב פלורנס, במסע מפרך שהוא שליחות להבאת איש אחד אל בית האחוזה – האיש היחיד שהיא משתוקקת אליו, בתאווה פיזית נואשת ומאכלת-כל.

מוריסון מלמדת את קוראיה מאז הרומן "ג'אז" כי בתוך התאווה הזו מצויים גם זרעי הפורענות והאלימות של הגיבורות המדוכאות שלה. לכן, עם כל האמפתיה שהיא בונה בהדרגה לדמותה של פלורנס, לא כדאי לצפות לסוף טוב. בעצם, אין ממש סוף, אלא רק הזמנה להמשיך ולקרוא את דברי ימי העבדות, מ"חמדת" ועד "גן עדן" ו"ג'אז" ו"אהבה".

לא עושה הנחות

מוריסון יצרה רצף רעיוני שהוא לא רק דברי ימי האדם השחור, אלא גם דברי ימי האלימות הלבנה והשחורה

כאחד, בלי לעשות הנחות אידיאולוגיות לאיש. בזה כוחה גם כאן: אין "רעים", יש קורבנות בדרגות שונות של שעבוד לרעיון שהם חיים בארץ, בה עוד מעט כל האפשרויות יהיו בלתי מוגבלות.

קולה של פלורנס הוא ההישג האמנותי הגדול של הספר הזה. כפי שפלורנס מתאמצת ליצור לעצמה זהות מקרעי זכרונות לא מובנים, כך הקול הזה מתאמץ לכסות על הדברים שאין להם שמות ומובן, וליצור נראטיב קוהרנטי, עד כמה שניתן, וכאילו חייה באמת תלויים באפשרות לספר את הסיפור נכון, לפחות לעצמה. אולי זה החסד הגדול ששורה על חיים רעים וקשים – היכולת להשמיע קול, כזה שמוריסון מעניקה לגיבורה העיקשת שלה בחמלה ולא ברחמים, בהבנה ולא בהערצה.

"חסד", מאת טוני מוריסון, מאנגלית: אלינוער ברגר, הספריה החדשה