שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    רומן על אמת
    עם מחזור של 1.4 מיליארד דולר בשנה והכרה של המגזין "ניו יורקר", אין פלא ש"הרומאנס" (הרומן הרומנטי) עושה קאמבק. משה דור היה בכנס מיוחד בוושינגטון וחזר מלא חוויות

    "הוא לכד את פיה במלוא התשוקה הנואשת שבערה בו לתבוע אותה, לעשות אותה לשלו. בכל משמעות של המילה. הוא ניכס את פיה, נשק אותה בפראות...'את שלי'. בקולו לא היה שום דבר משותף לטנור השקול של מדינאי. הוא היה עמוק, פראי, יודע".

     

    זו מובאה מתוך "הדוכסית הזאת היא שלי" מאת אלואיזה ג'יימס. רב-המכר הזה שייך לסוּגָה שהאמריקאים קוראים לה "רומאנס" ואצלנו נהוג לכנותה "הרומן הרומנטי". למעשה, אלואיזה ג'יימס הוא שם-עט. שמה האמיתי של המחברת הוא מרי בְּלַיי, פרופ' בת 47 מאוניברסיטת פורדהם, שיועציה האקדמיים ביקשו ממנה לשמור בסוד את זהותה "הרומנטית" עד שתקבל קביעות.


    פילדינג. הפכה את עולמו של פרופ' סלינג'ר (צילום: GettyImage)

     

    אמה המנוחה, קרול בליי, היתה כותבת סיפורים קצרים מפורסמת. אביה, רוברט בליי, נמנה עם גדולי המשוררים האמריקאיים המודרניים. האם לא התפשרה עד מותה עם עיסוקה "הרומנטי" של הבת. "זה היה", אומרת מרי-אלואיזה, "כמו לגדול במשפחה של יוהאן סבאסטיאן באך כשאתה סיימון וגרפינקל". כן, צר לה על אמה, אבל כשהיא הולכת לבנק היא איננה בדיוק בוכה. היא גם מודה בפה מלא שהחליטה לכתוב רומאנסים מפני שרצתה להרוויח כסף.

     

    לאחרונה התכנסו במלון "מריוט וורדמן פארק" שבוושינגטון הבירה כאלפיים נשים וכחמישה גברים. זו היתה הוועידה של ארגון "כותבות-הרומאנסים של אמריקה". גם קודם לכן, בחודש אפריל, התקיימה באוניברסיטת פרינסטון המכובדת ועידה של חוקרי ספרות שהוקדשה לז'אנר "הרומנטי", והוזמנו אליה אחדות מבכירות המחברות שלו כדי להשתתף בדיונים.

     

    בברכת האקדמיה

    במילים אחרות: "הרומאנס" זכה להכרה אקדמית. אפילו השבועון "ניו יורקר" הפגין את הכרתו בשינוי המצב ופירסם דיוקן מלא הערכה של נוֹרָה רוֹבֶּרְטס, אולי הבכירה בין הסופרות "הרומנטיות", שספריה התיישבו מזה שנים דרך קבע ברשומות רבי המכר של כל העיתונים הגדולים.

     

    בנוסף, מחקר שפורסם באחרונה על היבטי השפל הכלכלי בארה"ב קובע כי תעשיית הספר, כמוה כתעשיות אחרות, נפגעה קשה מהמשבר ומכירת הספרים ירדה באופן ניכר, למעט בנושא אחד: "הרומן הרומנטי". כאן לא רק שומרת התפוצה על מעמדה, אלא גם עולה בהתמדה. ההכנסה השנתית של הסוגה נאמדת בכ-1.4 מיליארד דולר!

     

    הגיבורים והגיבורות הפוחזים של אלואיזה ג'יימס משוטטים בלונדון הפרועה של סוף המאה ה-18 וראשית המאה ה-19. אנקות התשוקה של גיבורות סופרות אחרות וגיבוריהן בוקעות מרובדי-זמן מודרניים יותר, מן היאכטות של מיליונרים ומיליארדרים המפליגות בים הקאריבי, או ממשרדי הפאר של חברות עתירות-הון בניו יורק.

     

    סיפור שונה, אבל גם קצת דומה הוא של ג'וליה קְווין בת ה-39. היא למדה בבית-הספר לרפואה של אוניברסיטת ייל, אך החליטה לנטוש את לימודי הרפואה ולהתמסר לכתיבת רומאנסים. אין ספק שמבחינה חומרית היתה בחירתה נכונה, והיא איננה מתחרטת עליה.

     

    ג'וליה נשואה לרופא, אבל ספריה "התת-רוזן שאהב אותי", "הדוכס האבוד של ווינדהם" ו"כיצד להתחתן עם מארקיז" נכנסו לרשימת רבי המכר. בימים אלה יצא לאור החדש שלה, "מה קורה בלונדון", ולפי כל הסימנים הוא נמצא בדרך הרצוייה.

     

    לתשוקת האישה יש משמעות

    "הרומנים הרומנטיים", קובעת הפרופסור בליי, "עומדים על כך שלתשוקת האישה יש משמעות". אך מהו, בעצם, הרומן הרומנטי? על פניו מדובר בסוגה המקיפה הכל: מספרים ארוטיים המגיעים בדוא"ל והם רותחים כדי כך שיש בם כדי להמיס את האינטרנט שלך, ועד ליצירות "רוחניות" שעלילת האהבה שבהן אוסרת אפילו את השימוש במילה "לעזאזל", ומוציאה אל מחוץ לחדר אפילו תיאורים של יחסי-מין אצל זוג נשוי.


    סוגה הנעה מאירוטיקה עד רוחניות (צילום: ויז'ואל פוטוס)

     

    יש רומאנסים הסובבים סביב ערפדים או רוחות רפאים. יש כאלה הנוטעים את יתדותיהם בעולמה של ג'יין אוסטן, ובדרך כלל הצלחתם מובטחת. וכמובן, רבים נזקקים לעולמנו שלנו, לנופיו האנושיים והפיסיים. השמות מדברים בעד עצמם: "שליט המשועבדות", "הקיץ היווני הסקסי שלי", "לילה עם חייזָר", "לצלול עמוק" (אגב, גיבורי רומאנס זה הם גם "גֵאִים" וגם שחיינים, והספר נכתב בידי אישה "סטרייטית" בשביל נשים "סטרייטיות" אחרות.).

     

    חוקרות של הספרות הרומנטית מכחישות בשצף קצף שרומאנסים לא באו לעולם אלא כדי לספק הנאות זולות למין הנשי. העולם הנשקף מהם מורכב יותר לאין ערוך מפני שהוא מבטא את הנפש הנשית לכל גווניה. מצטרף אליהן דווקא גבר, פרופ' אריק סלינג'ר מאוניברסיטת דה-פול במדינת מינסוטה שבצפון ארה"ב, מי שאירגן את ועידת פרינסטון. סלינג'ר היה מומחה לשירה האמריקאית בת-זמננו בסוף שנות ה-90, כאשר שאל מאשתו את הספר "יומנה של ברידג'ט ג'ונס" של הלן פילדינג.

     

    "קראתי את הספר ואהבתי אותו", אומר הפרופסור. כדי לשעשע את עצמו החל קורא את הספרים בספרייה הציבורית המקומית, שהופיעו ברשימה "אם אהבת את 'יומנה של ברידג'ט ג'ונס', מן הסתם תחבב גם את הספרים הבאים..." הוא עשה זאת והופתע. קודם לכן לא היה עולה מעולם בדעתו לקרוא רומאנס. עכשיו, בתוספת לשיעוריו בשירה, הוא מלמד קורסים שעניינם הסוגה הרומנטית.

     

    האם זה לא מביך לגבר? "בהחלט לא", משיב סלינג'ר, "איש לא חושב שאני בתולה זקנה, או שאני מפרפר בכלוב של נישואים שנשתבשו, או בוגד בפמיניזם. אני נשפט על-פי איכות מה שאני מלמד".

     

    דיונים, פולמוסים והאשמות קשות

    בין המון הנשים שמילאו את האולם היו לא רק סופרות "רומנטיות", או מי שרוצות להיות סופרות כאלו, אלא גם הרבה נשים צעירות, שהן קוראות נלהבות של הסוגה. גם משתתפות כאלו נטלו חלק בסדנאות המגוונות שנערכו במסגרת הוועידה. בדרך כלל, שרתה עליה רוח טובה, אבל היו גם חילוקי דעות ואפילו פולמוסים, שבהם צצו האשמות בגניבות ספרותיות וכאלה שלא הקפידו על לשון נקייה.

     

    "לא, לא קראתי, וגם אין לי כוונה לקרוא את הזבל הזה!" הרימה מישהי את קולה. היא גם נענתה בחריפות דומה

    על-ידי מי שכנראה היתה המחברת המותקפת: "ואני לא אבזבז זמן על האשפה שלך!" האמינו לי, אני מרכך את הביטויים.

     

    כאמור לעיל, היו גם גברים אחדים בין גלי הנשיות הגואים. אחד מהם, ששמו הספרותי הוא לינזי דאונז, הגיע לוועידה כדי לסייע בהפצת ספרו הראשון, רומאנס צבאי, הקרוי (בתרגום לשפתנו) "מיבצע א.ה.ב.ה". "כשהתחלתי לכתוב לא חדלו החברים שלי לשאול מה אני כותב. ניסיתי להתחמק בכל מיני תשובות, עד שלבסוף נמאס לי ואמרתי: אני כותב רומאנס, בסדר?" הוא לא הרחיב את הדיבור על התגובות, אבל לא קשה היה להבחין שבוועידה הוא הרגיש בין ידידים.

     

    משה דור, משורר, מתרגם ועורך. חתן פרס ביאליק לספרות יפה ופרס ראש הממשלה ליצירה (פעמיים). שימש בעבר כנספח לענייני תרבות בשגרירות ישראל בלונדון

     

    לכל כתבות המדור לחצו כאן

     

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים