לזכרו של אסף רמון

לשאלה על שאיפותיו, סיפר כי גדל בסביבה של מטוסים ושל חיל האוויר וההשראה להפוך לאחד מהטייסים ליוותה אותו כל הזמן. "כשאבא שלי נבחר להיות אסטרונאוט אז זה עוד יותר השפיע עלי להיות טייס ורק לאחר התאונה, חשבתי על להיות אסטרונאוט ולמרות הסיכונים הגדולים, זה מאוד עניין אותי ואמרתי שאם תהיה לי הזדמנות כמו לאבא שלי, אז בטח שאני אקח אותה". לפעמים, הוסיף, הוא פגש אנשים שדחפו אותו ואמרו לו שהוא צריך ללכת בדרכו של אביו, אבל אסף ידע בלבו שאין צורך לומר דבר, את הדרך הזו הוא הכיר ורצה ללכת בה, עוד מילדות, "אני מאוד אוהב את הארץ ובכל גיל ההתבגרות שלי, הייתי בראש של להיות טייס בחיל האוויר למען המדינה. עכשיו עברתי צו ראשון ואני מאוד רוצה לתרום ולתת את כל מה שיש לי בצבא. אם זה יהיה בטיס או בתחום אחר".

להיות טייס, זה היה החלום. אסף רמון בקורס טיס (צילום: חיים הורנשטיין)

מבחינתו החזרה לארץ אחרי אסון המעבורת לא היתה מוטלת בספק, למרות שמאד אהב את חייו בארה"ב, "תמיד רציתי לחזור לארץ כי תמיד הרגשתי שזה הבית שלי, כאן המשפחה וזאת באמת הארץ שלי ולכאן אני שייך. תמיד היתה המחשבה לחזור לארץ וכשהגיע הזמן לחזור, היה לי די קשה להתמודד עם זה, בגלל שהיה לי כל כך טוב שם, אבל ידעתי שזה המקום שלנו ואנחנו צריכים לחזור אליו." לשאלה על היחס שקיבל כאן בארץ, עם החזרה, סיפר: "דבר אחד שבאמת שונה הוא היחס של האנשים למשפחה שלי ובאופן שאנשים מסתכלים, מדברים. ולפעמים זה יכול להיות קצת מציק, אבל אני יודע שזה רק מכוונה טובה. בארה"ב שמרו יותר על דיסטנס, בקושי זיהו אותנו שם. בחודשים הראשונים שהגענו היה אפשר יותר להרגיש את זה בארץ, ועכשיו זה כבר פחות משמעותי. פשוט חיים את החיים שלנו."

בדברו על אביו סיכם וסיפר כי "האובדן אף פעם לא נגמר. תמיד חושבים על אבא ואין יום שעובר שלא חושבים עליו. לפעמים זה קשה, לפעמים זה עצוב ולפעמים זה כיף ומצחיק להיזכר בו." היום, כשקוראים את תשובותיו, בידיעה שהסוף הוא מר, הדמעות חונקות ולא נותר אלא לכאוב את מותו של הטייס אסף רמון שכל כך רצה ללכת בעקבות אבא.

תשובות נוספות בפורום