אין ברירה, צריך לאסוף את האכזבות ולחפש מחדש
מה לעשות? לוותר? לשבת בבית, לשכוח שאני רוצה מישהו? אין שום ברירה חוץ מלהמשיך וכל פעם זה נהיה קצת יותר קשה, כי כל פעם אתה סוחב עוד כאב, ועוד שריטה ועוד פספוס. וכל פעם זה קצת יותר כבד, זה קצת יותר מייאש
לא בא לי לרחם על עצמי. באמת שלא. אני לא מסכנה, לא אומללה וגורלי שפר עלי מבחינות רבות. מיליונים של אנשים נמצאים באותו מקום כמוני, חולקים איתי את אותה סירה, הם לבד כמוני ולא מבינים למה.
אז מה קרה? מה הביג דיל? עוד דייט לא מוצלח? עוד בחור שנראה נחמד, חביב ומעוניין ואז לא התקשר? אלו לא באמת בעיות. כולם עוברים את זה, יותר או פחות, אז אין לך מזל, או שיש לך אופי קצת קשה לעיכול, או שרק תרזי חמישה-שישה קילו, זה לא ביג דיל, בטח לא סיבה להיות עצובה. יאללה נערי, נקסט, פשוט נמשיך לחפש ושוב מהתחלה. הלך אחד יבוא אחר, כזה פשוט, אין מה להתמהמה ולשקוע בעצב מיותר.
אני יושבת כאן בבית החמים שלי, עם כוס קפה ומכנסי טרנינג, קוראת מאמר על בחורה שבעלה ירה לה בפנים והושתלו לה פנים חדשים במקום. הניתוח הוכרז כהצלחה. אילו חיים מצפים לה לאשה האמיצה הזאת שהצליחו להציל אותה אבל את הפנים שלה פחות? לה יש בעיות וכל סיבה לרחם על עצמה והיא לא, אז באיזה זכות אני יושבת פה ובולעת דמעות ועצוב לי? מה כולה קרה? עוד בחור שלא היה מעוניין, מסיבותיו שלו. אותי הוא לא שיתף. את מי הוא כזה מעניין? ולמה זה כל כך משפיע?
את מדהימה, את יודעת, ויפה, וחכמה ומיוחדת כל כך, רק שאף אחד לא באמת רואה את זה, אף אחד לא רואה את זה כבר די הרבה זמן. אף אחד שדווקא בא לך שיראה.
לא בדיוק תחליף לדבר האמיתי
אז אני מוקפת בחברים, מפרגנים ומקסימים שקופצים להגנתי באופן לוחמני, ומתנדבים ללכלך על הבחור המטופש הזה שהעז להעליבני ולדחות אותי, העז לא לראות את כל מה שטוב בי. וכן אני מוקפת באהבה וזה נחמד וזה בהחלט עושה לי חם בלב, אבל זה לא בדיוק תחליף לדבר האמיתי.
עוד מבט:
התעייפתי קצת מהרווקוּת, מהחיפוש המתמיד
יובל בלינקי
אנשים מפחדים לוותר על כל החופש והשפע המדומה הזה. רוצים להישאר צעירים לנצח. מפחדים להזדקן ומרגישים שהתחייבות לקשר משמעותי אחד מסמלת את תחילת מסע הלוויה שלהם. אבל האמת היא שמסע הלוויה יצא לדרך בכל מקרה
והם צודקים ומחזקים, ומחדירים תקווה ומקלים על המצב, אבל אני לא יכולה להפסיק לנזול כי זה כואב. הוא הטיפש שהפסיד אותי, הוא הטיפש שלא ראה כמה אני יכולה להיות טובה לו, הוא הדביל כאן אבל הוא לא טיפש, מן הסתם, הוא נהדר, אחרת ממש לא היה אכפת לי. ונכון, בתכלס לא היה כלום אז לא הפסדתי כלום, אבל כשזה פעם אחרי פעם אחרי פעם זה כואב.
אני לא אחתוך ורידים, אני לא אתאבד, אני אמשיך הלאה ויהיה בסדר אבל כרגע זה כואב ואין לי איך להוציא את זה, אין לי איך להתנער מזה ואין לי איך לבלוע מחדש את הכאב הצורם הזה, שגם אם הוא טיפשי ולא חשוב ואין לו צידוק וסיבה, הוא נמצא שם, ארוז בגולה מרירה וגדולה, יושב בתוך הגרון שלי, תקוע שם מאחורה, מפריע לנשימה.
ומה לעשות? לוותר? לשבת בבית, לספור את הדקות שעוברות? לשכוח שאני רוצה מישהו? אין שום ברירה חוץ מלהמשיך. אין שום ברירה חוץ מלנסות כל פעם מהתחלה, לאסוף את האכזבות, לישון טוב יום יומיים ולהתחיל שוב את החיפוש, וכל פעם זה נהיה קצת יותר קשה כי כל פעם אתה סוחב עוד כאב ועוד שריטה ועוד פספוס. וכל פעם זה קצת יותר כבד, זה קצת יותר מייאש, מעייף.
זה לא אמור לכאוב כל כך, צריך מראש לבוא עם ציפיות נמוכות. הסיכויים שבאמת יקרה משהו מיוחד, מעניין והדדי ומיידי הם די קטנים, וכולם עוברים את זה ואלפים נמצאים על אותה קרוסלה, וגם אם נראה שכולם מסביבך ביחד ורק את לא קיבלת כרטיס עלייה לתיבה של נוח, זה לא נכון.
אני לא לבד בלונה פארק הזה
עולם הפנויים פנויות שוקק והומה ומלא עד אפס מקום, אז אין מה לקחת ללב. אז שמישהו יגיד את זה ללב שלי, שלוקח את זה משום מה חזק וקשה. שיגיד לו כדי שיפסיק לכאוב לו. שמישהו יסביר לו שצרת רבים היא חצי נחמה, שאני לא לבד בלונה פארק הזה ובסוף יהיה בסדר, כולם מוצאים בסוף עם מי לשבת בגלגל הענק ואין מה לכאוב עכשיו, אבל כואב.
כואב לי כי שוב לא הלך
כואב לי כי שוב טעיתי
כואב כי התאכזבתי
כואב לי כי שוב אני מרגישה מטומטמת
כואב לי כי אני שוב באותו מקום
כואב כי גם אם הוא לא רוצה, או אני לא רוצה, צריך להתחיל כל פעם מהתחלה.
כואב כי זו דחייה, פשוטה כמשמעה, ואין איך לראות אותה אחרת. זה שוב פגישה עם מישהו שלא רצה, למה? אין לי מושג. אני שמנה מדי? פתוחה מדי? כנה מדי? דעתנית מדי? וואלה, לא יודעת. מה זה גם משנה, אני אני וזה הכל.
כואב לי כי שוב אני חוזרת הביתה, ונכנסת למיטה והמחשבות בראש מנקרות, מנקרות עד כאב ולא נותנות מנוח. אולי לא נתת צ'אנס מספיק לאלו שרצו. אולי כבר היית יכולה להיות היום בזוגיות בטוחה ומאושרת, אולי את רודפת אחרי חלומות, אולי את מכוונת גבוה מדי.
אז נכון זה לא סוף העולם, נכון אני לא גוססת ונכון לא קרה לי שום דבר באמת, אבל כאב הוא רגש נטול היגיון, ובדידות יכולה לכאוב בדיוק כמו מחלה. רק שלמחלות יש תרופות, יש טיפולים, יש חיסונים וזריקות. נגד בדידות אני לא יודעת מה לעשות חוץ מלחבק את הכלב שלי ולכתוב, אולי קצת לבכות לפעמים, ולהירדם ולחכות שהלילה יעבור ובבוקר משום מה הכל מרגיש קצת יותר טוב.
אז מכסים על זה בהומור, בתקווה, בתוכניות, בעבודה. מנסים להסתכל קדימה ולהישאר אופטימיים, מה נעשה? נוותר על המסע? ניכנע לפסימיות? ניתן לשחור הזה שמקיף להשתלט? מחר בבוקר הוא יתנדף הרי, ואז יחזור ואז ילך וככה כל פעם מהתחלה, עד ש...לא יודעת, אולי יהיה טוב.
האימייל של אני אי-שם
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
