שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    היהודי המרוסק
    אם אתם מחפשים פרוזה מושלמת - תמצאו אותה אצל עגנון, אבל אם אתם מחפשים פרוזה מרוסקת, שלא מסוגלת לחיות בשלום עם שלמות, תקראו את "רעם היופי" של ברדיצ'בסקי

    לפני מאה שנה בדיוק סיים מיכה יוסף ברדיצ'בסקי את הסיפור "בית תבנה" במלים האלה: "ימי דור שלם ישב קלונימוס במעון זה וילמד לנערי בני ישראל בלב מת מקרא וגמרא. גם הורה להם מעט כתיבה וחשבון, ונעמי אשתו אופה ומבשלת לפי מיעוט צרכיהם. וזה את זה לא מרו".

     

    "ויום-יום לפנות-ערב, בעזוב התלמידים את החדר והלכו לביתם, נשען המורה באצילי ידיו על השולחן. החלל ריק... ונעמי, היא יושבת בחדר המבשלות, בכלות מלאכתה, והביטה אל הקיר. – אופל החיים!"

     

    איזה טעם טועם היום, ב-2009, קורא-ספרות ישראלי במשפטים כאלה? ואם המילים "קורא ישראלי" הן כלליות מדי, ומכילות מינים רבים של קוראים ומינים רבים של טעמים ספרותיים - מוטב שאשאל בגוף ראשון: איזה טעם טועם אני במשפטים האלה?


    האם ברדיצ'בסקי רלבנטי עדיין לקורא העכשווי? (צילום: עופר עמרם)

     

    לדעתי, מדובר במשהו תמציתי וחזק מאוד, משהו דרמטי ומסעיר בעלילתו (אח נישא לאחותו החורגת והכל נגמר בשלווה מורעלת). כמו כן, משהו סטריאוטיפי בבימוי של הסצנה (הגבר המדוכא יושב לשולחן לבדו בחדר המגורים, האישה החצי-מטורפת יושבת לבדה במטבח), וגם משהו סנטימנטלי עד מוות בשלוש הנקודות, בסימן הקריאה, במילים "אופל החיים". כי הסופר לא סומך על העוצמה הפנימית של הסיפור שלו, והוא מוסיף לו זעקות ולחישות.

     

    לחפש את ההקשר

    אבל כל ההתרשמויות האלה לא שוות הרבה, כי הן התרשמויות מן הטקסט לבדו - בלי ההקשר. אבל הטעם והריח, והיופי, וגם החולשה של המשפטים האלה ילכו לאיבוד בלי ההקשר, בלי מה שאנחנו יודעים על מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, ודעותיו, והשפעתו, ובלי מה שאנחנו יודעים על הספרות העברית ב-1909.

     

    פעם, בשנות ה-70 וה-80, נחשבת עוף מוזר באקדמיה הישראלית, אם לא הסכמת לקרוא טקסטים ספרותיים לבדם, במנותק מכל הקשר. כל רקע היסטורי נחשב "חוץ-ספרותי", כל נטיה אידיאולוגית נחשבה גיוס של הספרות ל"שיעור מולדת", כל רסיס של ביוגרפיה נחשב רכילות, שרק מפריעה להתבוננות בדקויות של היצירה.

     

    כתב העת "הספרות", בעריכתם של בנימין הרשב (אז הרושובסקי) ותלמידיו היה נושא הדגל של ה"שחרור" הזה של הטקסט מכל קונטקסט. אותי הם אף פעם לא שיכנעו.

     

    אילו קראנו ככה את ברדיצ'בסקי – הוא היה יוצא רע. ש"י עגנון, לעומת זאת, מתאים לקריאה-בלי-הקשר כמו כפפה ליד. כי עגנון היה גאון בעיבוד, ועיכול, ו"ספרותיזציה" של כל האהבות והשנאות, והאמונות, והאנשים, והתקופות. אבל דווקא לכן טקסט של עגנון פחות מעניין אותי מטקסט של ברדי'צבסקי. שום דבר בעולם לא עניין את עגנון, אלא אם כן הוא יכול היה לעשות ממנו "ספרות" ו"סגנון" ו"מבנה".

     

    ואילו את ברדיצ'בסקי עניין עד בלי די העולם המסובך, שספרות היא חלק הכרחי ממנו, אבל העולם המסובך מתנפל על הסיפור ופולש לתוכו עם "סגנון" או בלי "סגנון" , עם "מבנה" או בלי "מבנה", עם הצדקה "ספרותית", או עם צעקה שהורסת את המירקם הספרותי.

     

    עילוי באוקספורד של היהדות

    מיכה יוסף ברדיצ'בסקי נולד ב-1865 בעיירה קטנה באוקראינה כבנו של רב. הוא היה עילוי בתורה, ונסע לישיבת וולוז'ין- שהיתה האוקספורד של היהדות הרבנית. הוא גורש משם כאשר נתפס להשכלה, וגם אולץ להתגרש מאשתו כיוון שמשפחתה לא יכולה לחיות עם יהודי שאיבד את האמונה באל.

     

    הוא נסע לגרמניה, ולמד בכמה אוניברסיטאות וקבל תואר דוקטור לפילוסופיה. הוא לא זכה לחיים ארוכים. בגיל 56 הוא מת בברלין. אבל הוא כתב הרבה ובלהט - סיפורים, מאמרים, מכתבי-פולמוס, וגם אוסף גדול של אגדות מן המקורות היהודיים, שכלל את כל הסטיות והטירופים שחיים נחמן ביאליק סילק מ"ספר האגדה".

     

    כל מה שכתב ברדיצ'בסקי הסעיר לבבות, קנה לו גם יריבים מושבעים וגם אוהבים גדולים. היה בברדיצ'בסקי משהו מטריד-מנוחה, מרתק, פרובוקטיבי, וחמשת הסיפורים שכינס כעת אבנר הולצמן מעידים היטב על הסערה הזאת. אבל הוא לא היה אדם קל.

     

    ברנר, שהעריץ אותו, יצא מפגישה איתו חבול ונבוך. אבל הדרמה רבת התהפוכות של חייו הקצרים היתה בשבילו רק בסיס לכתיבה מלאת-כוח (ומחפשת ויכוח. ברדיצ'בסקי ממש חיפש כל הזדמנות למחלוקת) על הדרמה שעברה על העם היהודי באירופה בשנות המעבר מן המאה ה-19 אל המאה ה-20.

     

    התחלתי את הרשימה הזאת בסיומו של הסיפור "קלונימוס ונעמי". זה סיפור אופייני מאוד לברדיצ'בסקי על משכיל יהודי שהיה בן-דמותו: גדל בעולמה של התורה, התפקר, אבל סיים את חייו כיהודי חסר אל ורמוס. זה סיפור חזק, דרמטי, מרתק. אבל בלי הפולמוס העז שניהל ברדי'צבסקי כנגד אחד העם אי אפשר לחוות את הסיפור הזה במלואו.

     

    יהדות לא דתית היא קיטש

    אחד העם, ואיתו רבים וטובים כמו ביאליק, חשב שהיהודי שעזב את האלוהים יכול לעצב לעצמו תחליף לדת היהודית בדמות תרבות לא-דתית, שכל כולה ממקורותינו והיא נקראת "יהדות". ברד'צ'בסקי חשב שאין חיה כזאת שנקראת "יהדות בלתי דתית", ושהיא מזיקה, ושהיא קיטש שאינטלקטואלים נוהגים להמציא כדי לברוח מן הסתירות של חייהם.

     

    קלונימוס לא ימצא שום "רוח" יהודית שתחליף בשבילו את האמונה שאבדה לו. יותר מזה: קלונימוס ימצא הרבה "חומר" של חיים שאחד העם לא רצה לשמוע עליו במסגרת ה"יהדות": סיבוכי משפחה, סיבוכי כסף, סיבוכי גיאוגרפיה וסיבוכי מחלות, ובסופו של דבר גם סיבוכי שיגעון.

     

    ברדיצ'בסקי צדק כאשר התעקש שיש אנשים המגדירים את עצמם כ"יהודים", אבל אין שום אמונות ודעות וספרות שכל היהודים מחויבים לקבל, ולכן אין בנמצא שום "יהדות". וגם כאשר התעקש שהחיים היהודיים, על כל הסתירות והעיקומים שלהם, הם שיצרו אצל יהודים כל מיני אמונות ודעות, ולא האמונות הן שיצרו את החיים.

     

    לכן קלונימוס בסיפור של ברדיצ'בסקי מנסה בכל כוחו למצוא מזור לפצעיו בספרים, ברעיונות, בפילוסופיה – יהודית ולא יהודית - אבל אז מכים בו העוני, והבידוד של היהודי מסביבתו, והיצר, והשיגעון, ומוכיחים לו בשוטים ובעקרבים שאין "רוח יהודית" בלי חומר יהודי וחומר לא יהודי שמעורבבים זה בזה בדרך אסונית.

     

    כל זה נכתב כאשר ברדיצ'בסקי רואה סביבו מיליוני יהודים שהדת מפסיקה להספיק להם, ומיליוני מהגרים לאמריקה, ומעטים שמהגרים לפלסטינה, ופוגרומים, ואירופה שרותחת לקראת שתי מלחמות עולם.

     

    האמת בסיפורים, לא במאמרים

    וכיוון שהוא ראה הרבה כל כך, וראה צורך להתחשב בהרבה כל כך, וסירב לבנות לעצמו מקלט של "יהדות" כוזבת – הוא גם היה מוכרח לכתוב סיפורים, וגם היה חסר סבלנות כדי להשלים את הסיפורים. אם החיים היהודיים, המשתנים במהירות מפחידה, עוברים על גדותיו של כל אלמנט אידיאולוגי שאפשר להמציא בשבילם - הרי אי אפשר להסתפק במאמרים מחשבתיים, שאותם כתב ברד'יצ'בסקי למאות. האמת נמצאת בפיסות-חיים, שרק סיפורים יודעים למסור אותם, ולא בשום דעה מופשטת שמאמרים יכולים לנסח אותה. גם לא במאמריו של ברדיצ'בסקי עצמו.

     

    אבל מיד כאשר מתחיל ברדיצבסקי לספר סיפור, לפרוש חתיכת חיים, מתנפלת עליו עוד חתיכת חיים שסותרת

    את הראשונה, והוא מאבד את הסבלנות של המספר להשלים את הדמות, או את העלילה, או את הרקע, או את הלשון. מיד אחרי שהסיפור מוביל אותו אל שמחה גדולה, או אל אסון גדול, הוא מאבד את חוכמת-המספרים העתיקה לתת לסיפור להתגלגל מכוח-עצמו, והוא לא עוצר בעד עצמו מלהתרגש ולהוסיף סימן קריאה, או שלוש נקודות, או זעקה רגשנית בדבר "אופל החיים".

     

    אם אתם מחפשים פרוזה מושלמת לכו אל עגנון, אבל אם אתם מחפשים פרוזה מרוסקת שלא מסוגלת לחיות בשלום עם שום דבר מושלם - לכו אל הקובץ היפה הזה. אבנר הולצמן, הנאמן והבקי שבחוקרי ברדיצ'בסקי, כינס כאן חמישה סיפורים שסערה גדולה נושבת בהם.

     

    "רעם היופי", מאת יוסף מיכה ברדיצ'בסקי, הספרייה החדשה, 181 עמ'

     

    לכל כתבות המדור לחצו כאן

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים