מדוע אינני צייר

מַדּועַ אֵינֶנִּי צַיָּר

אֵינֶנִּי צַיָּר. אֲנִי מְשׁוֹרֵר.

מַדּוּעַ? אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁהָיִיתִי מַעְדִּיף

לִהְיוֹת צַיָּר, אֲבָל אֵינֶנִּי. טוֹב, אָז

מַתְחִיל צִיּוּר. אֲנִי קוֹפֵץ אֵלָיו.

"שֵׁב וְקַח מַשְׁקֶה," הוּא אוֹמֵר.

אֲנִי שׁוֹתֶה; אֲנַחְנוּ שׁוֹתִים. אֲנִי

מִתְבּוֹנֵן. "יֵשׁ בּוֹ סַ רְ דִּ י נִ י ם."

"כֵּן, הָיָה צָרִיךְ לִהְיוֹת שָׁם מַשֶּׁהוּ."

"אָהּ." אֲנִי הוֹלֵךְ הַיָּמִים חוֹלְפִים

וַאֲנִי קוֹפֵץ שׁוּב לְבַקֵּר. הַצִּיּוּר

גָּמוּר. "אֵיפֹה הַסַּרְדִּינִים?"

כָּל שֶׁנּוֹתַר הוּא אוֹתִיּוֹת

בִּלְבַד. "זֶה הָיָה יוֹתֵר מִדַּי," מַיְיק אוֹמֵר.

וַאֲנִי? יוֹם אֶחָד אֲנִי חוֹשֵׁב עַל

צֶבַע: תַּפּוּז. אֲנִי כּוֹתֵב שׁוּרָה

עַל תַּפּוּז. עַד מְהֵרָה זֶה

עַמּוּד מָלֵא מִלִּים, לֹא שׁוּרוֹת.

וְאָז עַמּוּד נוֹסָף. צָרִיךְ לִהְיוֹת

מָלֵא יוֹתֵר, לֹא בְּתַפּוּז

בְּמִלִּים שֶׁיְּסַפְּרוּ כַּמָּה הַתַּפּוּז נוֹרָא,

וְהַחַיִּים. הַיָּמִים חוֹלְפִים. זֶה אֲפִלּוּ

בִּפְּרוֹזָה, אֲנִי מְשׁוֹרֵר אֲמִתִּי. הַשִּׁיר שֶׁלִּי

גָּמוּר וַעֲדַיִן לֹא הִזְכַּרְתִּי

תַּפּוּז. אֵלֶּה תְּרֵיסַר שִׁירִים, אֲנִי קוֹרֵא

לָהֶם תַּ פּ וּ זִ י ם. וְיוֹם אֶחָד בַּגָּלֶרְיָה

אֲנִי רוֹאֶה אֶת הַצִּיּוּר שֶׁל מַיְיק, הַנִּקְרָא סַ רְ דִּ י נִ י ם.

לאן נעלמו הסרדינים? (צילום: ירון ברנר)

שלושה אֲוִוירִים

1.

כָּל כָּךְ הַרְבֵּה דְּבָרִים בָּאֲוִיר! פִּיחַ.

בֵּיצֵי פִּילִים. עָנָן סִינִי

קוֹרֵס כָּלִיל, חָתוּל

שֶּׁזְּנָבוֹ מְסוֹבֵב אוֹתוֹ

וְתוֹדַעַת

הַמֵּתִים הַמַּרְעִישִׁים

בְּתוֹךְ עֵינַי הָאֲדֻמּוֹת הַלֵּאוֹת

בַּמַּעֲמָקִים יֵשׁ צִפּוֹר קְטַנָּה

וְהִיא רַק הוֹמָה, בְּאֹמֶץ הוֹמָה

מִן הָרֶפֶשׁ וְאָז, אָהָה! מַטִּילָה אוֹתָם

לַעֲצֵי הַצַּפְצָפָה הַמֵּימִיִּים, הָרוֹאִים עַצְמָם בִּלְבַד

הוֹ לִהְיוֹת מַלְאָךְ (לוּ הָיוּ כָּאֵלֶּה), לַעֲלוֹת

יָשָׁר לַשָּׁמַיִם וּלְהַשְׁקִיף סָבִיב וְאָז לָרֶדֶת

מְסַנְוֵר בְּכִעוּרוֹ בַּמֶּרְחָקִים הַצְּלוּלִים

וּמְקַשְׁקֵשׁ וְנֶאֱבָק בִּנְשִׁימָה שׁוֹרְקָנִית,

אֶלָּא חֵלֶּק מִצַּמְּרוֹת הָעֵצִים וְהַתְּכֵלֶת,

סָמוּי מֵעַיִן, חֲשֵׁכָה סַסְגּוֹנִית זוֹהֶרֶת מֵאָחוֹר,

לָאֲוִיר הַהוֹפֵךְ לֹא-אֲוִיר הוֹפֵךְ שׁוּב אֲוִיר

פרנק או'הארה (1926-1966). שירת בצי, למד מוזיקה בהרווארד וספרות אנגלית במישיגן, שימש כאוצר-מִשנה

במוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק, וחיבר כמה ספרים על אמנות. או'הארה שוּיָיך תמיד לקבוצת "משוררי ניו-יורק", יחד עם ג'ון אשברי וקנת קוך, אך שירתו ייחודית ובולטים בה רב-גוניות צורנית, עוצמת תיאור חזותי, שנינות והומור, רגישות להווי ולדופק החיים הניו-יורקי, ועימותים חוזרים ונִשנים בין דיבור ישיר למופשט, בּוֹטוּת ועדנה, מלנכוליה ושמחת חיים.

או'הארה מצא את מותו הטרגי בתאונת דרכים והוא בן ארבעים בלבד. המתרגם עודד פלד מוסיף: "תפוזים" הוא שיר ארס פואטי המלגלג בהומור-עצמי על השירה המודרנית והאמנות המודרנית. "שלושה אווירים" הוא שיר סוריאליסטי. או'הארה מפריח כאן מגדלים מוזרים באוויר, מצייר קווי מִתאר של ציפור אוקסימורונית במהותה: קטנה ואמיצה, אך מנהלת בית יציקה ומוסיפה משלה לקלחת הבעתה; ומסיים בכמיהה להפוך חלק בלתי נפרד מיסודות היופי והשלווה שנותרו עדיין בטבע.