ספרים שילדים אוהבים - חלק ב'

ילד ושמו אמיל

אסטריד לינדגרן ששימחה את האנושות עם הילדה בילבי, כתבה יותר ממאה ספרים לילדים ולנוער. את ספרה "ילד ושמו אמיל", אני נותנת לילד מתוק בן שש. עד שהגיע לגילו המופלג הספיק הילד, מקבל המתנה, לשבור יד, לפתוח את הגבה במפגש עם פינת שולחן, לשסע את בית השחי במפגש עם חוט תיל, לפגוש את קליפת כדור הארץ בעוצמות משתנות, להיתפר ולהתגבס. חיים עסוקים. יש ילדים כאלה, שזקוקים לקונטרה מהעולם כדי לגדול, שיהיה בריא.

לינדרגן מספרת על אמיל, גם הוא ילד מתוק להפליא, שגר בחווה בשוודיה ומסתבך כל הזמן בצרות. אמיל הוא לא בילבי. הוא ילד אנושי מאוד בלי כוחות-על חוץ מיכולתו הפלאית לתחוב את ראשו לקערות מרק ולאכול כמויות בלתי נתפסות של נקניק.

לינדרגן הקפידה לא לכתוב ספר על אילוף ילדים. זה לא מסוג הספרים שנגמרים בחזרה בתשובה של הילד ובהכאה על חטא. הספר (ראשון בסדרה, אחריו יופיעו, כך מבטיחה הכריכה, ההמשכים "התעלולים של אמיל" ו"אמיל עדין איתנו") נגמר באמיל השוכב כמלאך קטן במיטתו ואימו המותשת שואלת אותו "מה אתה חושב שיהיה עליך כשתהיה בבית הספר?". אמיל מסכים רק לשער שעד אז כבר יפסיק עם התעלולים, אבל לא בטוח. לעומת זאת, לכל אורך הספר לינדרגן מאפשרת לנו הצצה לעתיד ומבשרת שאמיל עתיד בבגרותו להיות יושב ראש מועצת הכפר, כך שיש סוף טוב חינוכי, גם אם הוא בטווח הארוך מאוד.

אמו של הילד שנתתי לו את הספר מעקמת את פרצופה. לא מתחשק לה ספר שיעודד את בנה לבצע עוד תעלולים. אני מספרת לה שכאשר יצא בילבי ב-1945, עשתה מערכת החינוף פרצוף דומה לשלה ומתרגמים ברחבי העולם ניסו לעדן את התנהגותה האנרכיסטית של בילבי. האמא מבינה את רמז. אף אחד לא רוצה להיות בצד של מערכות חינוך שמרניות היוצאות נגד ספרות יפה. אני מקווה שהילד ישמע את הסיפור על אמיל לפני השינה ויוכל לחלום חלומות מתוקים על מקומות רחוקים כמו שפלת הולטספרד, על כדורי בשר והרינג כבוש.

ספר המכוניות הגדול

הילד הקטן ביותר סביב שולחן החג מקבל את "ספר המכוניות הגדול". הוא בן ארבע וברגע שאומרים לו מה שם הספר והוא רואה את הציורים על הכריכה, חיוך של ציפיה עולה על פניו. ב"ספר המכוניות הגדול" יש טקסט קצת אינפנטילי ומשפטים כמו: "תראו, תראו. האין זה ידידנו משכבר, דינגו? נראה לי שמישהו רודף אחריך, דינגו!".

הספר יצא במקור ב-1974 וגם האיורים אינם מופת לחדשנות, אבל גם אם לא ילמדו אותו בתואר השני לתרבות הילד, יש בו מופתיות מסוג אחר. מי שכתב וצייר אותו, ידע מה ילדים אוהבים. הספר עמוס כולו איורים של כלי רכב שונים ומגוונים, מכל הסוגים ומכל המינים. כלי רכב אמיתיים וכלי רכב דמיוניים, רכבי עבודה, מכבי אש ואוטובוסים לצד המצאות כמו מכוננה (מכונית בצורת בננה) או תינוקנוע (עגלת תינוקות ממונעת).

כל דף מזמין עיון מדוקדק בהמון הרכבים שמופיעים בו והשמחה רבה מאוד. כדי להוסיף על העונג, בכל דף מסתתר יצור בשם פשפש הזהב והילדים מוזמנים לחפש אותו. הילד בן הארבע התייחד עם הספר מרותק ודומם במשך חצי שעה תמימה. מדי פעם הצטרף אליו הילד בן השש שקיבל דקה קודם את "ילד ושמו אמיל" וניסה בעורמה להחליף איתו ספרים.

ההורים של שניהם אמרו שכבר מזמן לא ראו אותם יושבים בשקט במקום אחד כל-כך הרבה זמן ולא ידעו מה לעשות עם הזמן הפנוי שנחת עליהם. בסוף פרץ ריב בין הילדים, כשהילד הגדול גילה כל הזמן לקטן איפה נמצא פשפש הזהב. היה בכי, קצת מהלומות וההורים זינקו להפריד והאשימו אותי בכל המריבה הזאת.

פרסי ג'קסון וארטמיס פאול

לקינוח נתתי לשני בני נוער את הספרים החדשים שיצאו בסדרות "פרסי ג'קסון" ו"ארטמיס פאול". על שתי סדרות הספרים האלה ועל עוד כמה, כבר כתבתי באריכות באחד הטורים האחרונים, לכן לא אפרט. אני רק יכולה להגיד שנשמעו זעקות שמחה עולות ויורדות בקול מתחלף מצד המכורים המתבגרים.

זהו. אכלנו יותר מדי, רבנו קצת. היה נחמד עם המשפחה הדמיונית שלי. שיהיה לנו תשרי מצוין.

• ילד ושמו אמיל. אסטריד לינדגרן. איורים : ביורן ברג. תרגום: רות שפירא. ידיעות אחרונות.
• ספר המכוניות הגדול. סיפר ואייר: ריצ'רד סקרי. תרגום: דנה רופין. ידיעות אחרונות.
• פרסי ג'קסון והקרב על המבוך (ספר רביעי בסדרה). ריק ריירדן. תרגום: יעל אכמון. הוצאת גרף.
• ארטמיס פאול, המושבה האבודה (ספר חמישי בסידרה). אואן קולפר. תרגום: עופרה אביגד. כינרת.

הערה: הקטע על התקבלותו של הספר בילבי, נכתב בעזרת הספר "ילדים גדולים" של יהודה אטלס.

לחצו כאן למדור ספרי הילדים.

• רינת פרימו היא סופרת ילדים, מחברת הספרים: "זהרורים", "איה, אאוץ', אווה", "אמא מושלמת" ועוד.