חצי שעה עם אדי ודר

34 דקות וחצי - זהו האורך של "Backspacer", האלבום החדש והתשיעי במספר של "פרל ג'אם", האלבום הקצר וההדוק ביותר שיצרה הלהקה. בים הרוק הגדול, אלבומים באורך כזה משתייכים בדרך כלל לעולם הפּאנק שדוגל בשירים קצרים. אז אמנם "פרל ג'אם" לא כתבו שירי פאנק אבל האווירה בהחלט בועטת, תמציתית ומוצבת ממש מול הפרצוף של המאזין.

אפרופו פאנק, השיר שפותח את האלבום, "Gonna See My Friend"' הוא הומאז' ישיר ללהקת הפאנק החלוצית, "ראמונס". הגיטרות שפותחות את השיר (והאלבום) נשמעות בדיוק כמו הגיטרות של ג'וני ראמון, גיטריסט הלהקה. בנוסף, על קירות המפקדה המוזיקלית של פרל ג'אם בסיאטל מתנוסס דגל של ה"ראמונס".

שלוש שנים חלפו מאז יצא אלבומה הקודם של הלהקה שנשא את שמה. גם היצירה הקודמת של "פרל ג'אם" היתה מאוד רוקנ'רולית ומאוד ישירה, אבל האווירה היתה שונה לגמרי. אז, אחרי חמש שנים תחת שלטונו של ג'ורג' בוש, חברי הלהקה כבר התפוצצו מרוב מילות מחאה והיו חייבים להוציא אותן החוצה.

הפעם, בתחילתו של עידן אובמה, חברי הלהקה, ואדי ודר בראשם, כתבו מילים אישיות ופילוסופיות יותר. למעשה, מילות השירים החדשים גם שונות מכל האלבומים הקודמים: נראה שוודר, לראשונה, נוטש את הכוונה להשתמש בשירים כדי לספר סיפור, ומעדיף פשוט להשתמש במילים ככלי נגינה נוסף, ממש כמו הגיטרה. אמנם ודר לא כתב את כל שירי האלבום, אך הגישה החדשה עובדת לו מצוין והטקסטים הקצרים מתגלגלים נפלא על המקצבים המהירים.

מקבלים השראה בשירותים

אפשר למצוא פנינים רבות ב-11 השירים שבאלבום. הראשונה, שמכה ברעד באוזניים, היא "Johnny Guitar". השיר המהיר הגיע בעקבות עטיפת האלבום של הגיטריסט האגדי ג'וני גיטר ווטסון, "What The Hell Is This". על עטיפת האלבום מצולם ווטסון במראה סרסורי, רוכב על אופניים משונות, כששלוש נשים מחזיקות אותו מכל צד. עטיפת התקליט, אגב, היתה תלויה בשירותים שבחדר החזרות של החברים, לצד עטיפות רבות נוספות, וכפי שחברי הלהקה הודו לאחרונה, הרעיונות הטובים ביותר לפעמים מגיעים אלייך כשאתה בשירותים.

חברי פרל ג'אם. שומרים על אמינות ורלוונטיות

אבל גם בלדות נוכחות באלבום. מיד אחרי "ג'וני" מגיע השיר "Just Breathe". השיר השקט והנוגע ללב אמור היה ככל הנראה להיכנס לאלבום הסולו של ודר, שיצא לפני כשנתיים כפסקול הסרט "עד קצה העולם". זה היה אלבום מקסים בו העלה ודר את שיריו השקטים לרמה חדשה ומרגשת. שם, וכך גם בשיר החדש באלבום, נשמע הזמר כאיש מתבגר שמסתכל לאחור. קולו העמוק עכשיו קצת עמוק יותר, והגיטרה האקוסטית היא החברה הכי טובה שלו.

רלוונטית מתמיד

עוד לפני שיצא האלבום, כשהלהקה הוציאה לקהל את השירים "Got Some"

ו-"The Fixer" - גם הם מהירים ונפלאים ומגיעים צמודים אחד לשני באלבום - החלו לצוץ ביקורות מעורבות אצל קהל המעריצים. "זה זריז מדי", "זה לא ממש פרל ג'אם", "זה קצת מוזר", הן חלק מהתגובות שאפשר למצוא בפורומים של מעריצים ברחבי העולם. אז כן, יכול להיות שבאלבום החדש ודר, סטון גוסארד, ג'ף אמנט, מייק מק'ריידי ומאט קמרון לא כתבו את השירים המרגשים והנוגעים ביותר בקריירה שלהם, אבל הם יצרו כל כך הרבה דברים אחרים.

הם חזרו לעבוד עם מפיק העל ברנדן או'בריאן, מי שהפיק את אלבומי הלהקה (מלבד הראשון) עד 98'. עשר שנים אחר כך, לאחר שפרל ג'אם הוציאה שלושה אלבומים ואו'בריאן עבד, בין היתר, עם ברוס ספרינגסטין ו-"AC/DC", חזר הצוות הזה לעבוד יחד ולהגיע להישגים מרשימים. ההרכב הזה מצליח להוכיח כמה "פרל ג'אם" עדיין כל כך רלוונטית. הלהקה מעידן הגראנג', מחלוצות הסאונד הסיאטלי, מצליחה כל השנים לשמור על נאמנות לעצמה ולהמשיך להיות יצירתית ככל האפשר. היא ממשיכה להתנסות בכיוונים חדשים, לשפוך את הלב אל תוך הנייר ולעבוד קשה ככל האפשר. לעלות, לרדת ולחזור חזרה, וכל זה ב-34 דקות וחצי.