שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ממזר חסר כבוד
    הסרט של טרנטינו אולי נראה לנו, כיהודים וכמי שמכירים טוב יחסית את ההיסטוריה, כמופרך לחלוטין. אלא שבפועל לא ברור שזה המצב אצל כלל הצופים בעולם. בעוד שהיהדות נשענת על הזיכרון, טרנטינו מנפץ אותו בדרך הרת אסון

    הזיכרון הוא חלק מהותי מהתרבות והדת שלנו. אנחנו צמים ב-ט' באב כי בית המקדש נחרב לפני יותר מאלפיים שנה, אנחנו אוכלים מצות כי בצקם של אבותינו לא הספיק להחמיץ לפני יותר משלושת אלפים שנה, וביום הכיפורים שיחול בעוד שבוע יוקדש חלק משמעותי מתפילת מוסף לסקירת עבודתו של הכהן הגדול. הזיכרון הלאומי שלנו הוא אולי הנכס המרכזי שלנו כעם, הוא זה שהוביל אותנו אחרי הכל במסע הפתלתל מאירופה העשנה בחזרה אל המולדת ההיסטורית, שנשמרה רק בזיכרונות רחוקים, בספרים ישנים ובתפילות.

     

    העידן הפוסט-מודרני מגלה ששמירה על זיכרון יכולה להיות משימה קשה. לא יהיה זה מוגזם לטעון שבישראל אנחנו זוכרים פחות ופחות. האיום בשכחה לא מופנה כמו בעבר רק אל זכרונות

    רחוקים, אל ט' באב או אל פסח, הוא מתקדם בצעדי ענק גם אל השואה שהתרחשה בסך הכל לפני פחות מ-70 שנה, מילימטר במושגים של נצח.

     

    בשבוע שעבר ביקר בארץ קוונטין טרנטינו. הוא התקבל בכבוד, בהערכה ואולי אפילו בשמחה. הרגשתי בתוך תוכי, ואני מאמין שאני לא היחיד, שאני נחנק. הרגשתי בתוך תוכי את הבעיטה. טרנטינו הגיע כדי לקדם בארץ את סרטו סר-הטעם "ממזרים חסרי כבוד" שעוסק כביכול בשואה, אך אינו אלא אסון עבור היהודים. אסון שאני בספק אם ניתן בכלל לתקן.

     

    טרנטינו, כיאה למקצועו, חיפש רייטינג, שתרגומו הפשוט הוא דולרים מרשרשים, ומבחינתו - לעזאזל הדרך. הוא שכתב את ההיסטוריה מחדש והחליט לספר סיפור שלא היה ולא נברא: קבוצת יהודים אכזרית בצורה איומה יוצאת לנקום בנאצים. בסרט של טרנטינו היהודים הם "חסרי כבוד" ואילו הגרמנים הם אלו שמבקשים לשמור על צלם אנוש.

     

    היהודים הם לא פרטיזנים שלוחמים בגרמנים, הם "הרעים" - הם רודפים אחרי הגרמנים, ומן הסרט לא כל כך ברור בכלל למה. הסבל היהודי במלחמת העולם השנייה נעלם מן הסרט כלא היה ונותרנו עם סבל שלא היה ולא נברא של קצינים נאצים.

     

    איזה דימוי ישרוד?

    בהתנשאות אופיינית ובפה מלא חיוכים המליץ טרנטינו לישראלים להשאיר את הדעה הקדומה בבית. הוא הוסיף ואמר כי "טאבו נועד להישבר", ושרבט משהו לא ברור על כך שהסרט שלו הוא הפנטזיה האולטימטיבית של כל יהודי. סליחה? הפנטזיה האולטימטיבית של כל יהודי? לא שלי בכל אופן, יותר בכיוון חלום בלהות. איזו מן הערכה יהירה זו שכל מה שיהודים רוצים זה לפצפץ גולגולות של נאצים?

     

    בכלל, טרנטינו קצת שוכח מי הוא ומי הקהל של סרטיו - ואולי זו הנקודה המרכזית. זה לא סרט פילוסופי-פסיכולוגי שמכוון למי שמכיר את ההיסטוריה. הקהל של

    טרנטינו בא לראות שעה ומשהו של סרט מהנה: כמה בדיחות, כמה פיצוצים ואם אפשר גם כמה בחורות יפות. הקהל הזה לא בהכרח מודע ליחסים העדינים שבין בדיון לממשות בעולם האמנות, הוא גם לא בהכרח מכיר יותר מדי טוב את ההיסטוריה.

     

    הסרט של טרנטינו אולי נראה לנו, כיהודים וכמי שמכירים טוב יחסית את ההיסטוריה, כמופרך לחלוטין. אלא שבפועל לא ברור שזה המצב אצל כלל הצופים בעולם. האם כל נער אמריקני, שייתכן כי מעולם לא שמע על השואה, ידע לעשות את ההבדל בין בדיון לממשות, ידע לפענח את הרמזים הגרוטסקיים? לא נראה לי. יתר על כן, זו לא השואה לבדה: כשהוא יחשוב בפעם הבאה על יהודי, או כשהוא ימצא אותו מוזכר בעיתון ובטלוויזיה - הדימוי שיעלה לו הוא של היהודי הרוצח והאכזרי שהוא ראה אצל טרנטינו.

     

    זה אולי נשמע מופרך, אבל בעשור הקודם זה בדיוק מה שעשה הסרט "רשימת שינדלר" של סטיבן שפילברג. קולנוע הוא מדיום רב-עצמה, אז כעכשיו רבים מעידים שסרטים הם המקור המרכזי שלהם למידע היסטורי בנושא השואה. שפילברג בנה בזהירות סרט בדיוני אמנם, אבל כזה שנשען באופן עז על המציאות ההיסטורית.

     

    זה לא קורה בחלל ריק

    אולי הזעם שלי נשען בחלקו גם על התמונה הכללית שישראלים שאינם עוסקים בהיסטוריה לא תמיד מודעים אליה - הסרט של טרנטינו לא מופיע בחלל ריק. הכחשת שואה היא עדיין תופעת שוליים שאנחנו לא פוגשים אותה בזרם המרכזי במערב, אבל בשנים האחרונות מתפתחת תופעה מדאיגה של זילות שואה ודה-רדיקליזציה של הנאצים. 

     

    בגרמניה הולכת ומתפתחת גישה ספרותית-היסטוריוסופית שרואה בגרמנים את הקרבנות האמיתיים של מלחמת העולם השנייה. גישה זו עדיין מבדילה

    בין הנאצים לבין הגרמנים, אך מבין החרכים כבר מציצה המדרגה הבאה והבעייתית הרבה יותר שמבקשת דיון מחודש בהיטלר ובנאצים. מתוך גישות פילוסופיות פוסט-היסטוריות ופוסט-מודרניות מבקשים לבחון מחדש את גרמניה הנאצית ומתקשים במקרה זה כמו במקרים אחרים לצבוע אותה בשחור. היטלר הופך בשל כך למנהיג סוציאלי, אולי אפילו מנהיג דגול, והשמדת היהודים מתעמעמת.

     

    על הרקע הזה מופיע הסרט של טרנטינו. רק על הרקע הזה הוא יכול היה בכלל להעלות את הרעיון ההזוי והלא ברור הזה. דרך הגרוטסקה, דרך הפיצוצים ודרך העלק-תחכום, תורם טרנטינו את תרומתו לעיוות המושגים ולהשכחת השואה. המסורת היהודית היא מסורת של זיכרון, והשנים הבאות הן שנות מלחמה על זכר השואה. אל תתנו לקלילות ולחיוך של טרנטינו להטעות אתכם.

     

    • עדי שרצר הוא בוגר המחלקה להיסטוריה, פילוסופיה ומדעי היהדות באוניברסיטה הפתוחה, ומבקר קולנוע וטלוויזיה ב"כיפה".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    קוונטין טרנטינו
    צילום: ירון ברנר
    ממזרים חסרי כבוד. הסרט
    מומלצים