דלתות כפולות

לאורי בן ה־25 (שם המשפחה שמור במערכת), סטודנט לאמנות ב"בצלאל", מאוד חשוב שיראו אותו. והאמת, כשהוא יושב מולי עם זרועו המקועקעת, משקפי האולטרה באדי הולי המשונים וחיוך החתול הצ'שיירי המפלרטט שלו, בהחלט קשה לא להסתכל. אורי כנראה מבחין במבט המציצני והבוחן שלי, שכן הוא ממהר להבהיר שהוא לחלוטין לא מעוניין שאנשים יבינו מה בדיוק הם רואים כשהם מסתכלים עליו. בניגוד למרבית הטרנסג'נדרים, שעובדים קשה כדי לייצר הרמוניה בין התפיסה המגדרית הפנימית שלהם לוויז'ואל שעמו הם באים במגע עם העולם, אורי מעדיף להישאר על הגדר. רגל פה, רגל שם. "אנשים הם הרבה יותר מורכבים מכל סטיגמה שתוכלי להרכיב עליהם", הוא מסביר את האג'נדה האמיצה שלו ומקפיד להישאר ענייני וקורקטי, בלי לחשוף יותר מדי רגשות.

זה רק אתם שמתבלבלים, הוא לגמרי בטוח

אין ספק שהבלבול שאורי אוהב ליצור בקהל הצופים המזדמן שלו הוא רק מיקרוקוסמוס לבלבול שהקהילה הטרנסג'נדרית עדיין יוצרת בתודעה החברתית־קולקטיבית שלנו. מצד אחד, לטרנסג'נדרים מותר להיות הבדרנים הממלכתיים שלנו ולייצג אותנו באירוויזיון, ומצד שני אנחנו לא רוצים להשכיר להם דירות. מצד אחד הם מורשים לבדר אותנו בתכניות ריאליטי, ומצד שני אנחנו מעדיפים לא לראות אותם מגדלים ילדים. לנצח ליצני החצר, עדיין לא בני אדם לגיטימיים.

"אני מרגיש שהרבה פעמים אנשים מתייחסים אליי כמו למעין ליצן", מאשר אורי, שבילה שנים רבות כגבר הכלוא בגוף נשי, "ואני דווקא מאוד אוהב להשתמש בזה ולשחק איתם על התפיסה הזאת" - ממש כמו דיוויד ויליאמס, כוכב סדרת המערכונים הקמפית "הממלכה הקטנה", שחוזר ומספר בראיונות שהתגובה שלו לנערים שקראו לו הומו כשהיה ילד הייתה להתבדח איתם ולהפריח אליהם נשיקות ורדרדות ונשיות במיוחד. "לדעתי חוש הומור הוא מאוד חשוב כשאתה מתמודד עם אנשים. הרבה פעמים צוחקים עליי או זורקים הערות בסגנון 'אה, אנחנו רואים שאתה בת, ואני משחק עם זה. הפכתי את עצמי לסוג של ליצן־קוסם, והבאתי את זה לדרגה של אמנות", מספר אורי בגאווה. "למדתי לקחת דברים שעושים לי רע, לעשות להם אינטרנליזציה, להוציא אותם מעובדים כאמנות ולצמוח משם".

אמנם אורי לא מוכן לשחק לידיהם של מגדירי המגדר הסטואיים, אבל הוא דווקא כן מוכן להגדיר את עצמו כ"אמן, יוצר, פרפורמר, אוהב בחורות ומעין טינאייג' איידול של הפיפטיז". "אני מאוד אוהב לחשוב על עצמי כדמות של קזנובה, מעין מאהב לטיני", הוא מתוודה, "אבל האמת היא שאני הרבה יותר דמות קומיקס מבדרת, גם בעיניי וגם בעיני אחרים. אני מוצא לתובנה הזאת הרבה פורקן בעולם האמנות שלי ובהופעות. הדמות הקומיקסית מקבלת החצנה ברמות שבהן אני מפתיע אפילו את עצמי".

אני כבר לא היא, אני הוא

גילוי נאות: לא בחרתי לראיין את אורי רק כיוון שהוא אחד הייצוגים המרתקים ביותר של קהילת הטרנסג'נדרים הישראלית, אלא גם בגלל ההיסטוריה המשותפת שלנו. שנינו גדלנו באותה העיר, ובשלב מסוים למדנו יחד גיטרה. אורי, שזכה אז מפי לכינוי "קרן הגיטריסטית", היה גיטריסט ידוע ומגה־קול בקהילת המוזיקאים הצעירים, בעוד אני הייתי גיטריסטית חובבת סוג ד' שעסוקה בעיקר בלנגן אקורדים לשירים של אלניס מוריסט. בפעם הראשונה שפגשתי את קרן כאורי, שנינו היינו כבר בני 20+. שיערה של הבחורה שהכרתי כקרן קוצר משמעותית, פניה עטו ארשת מסוקסת והיא הסבירה לי שהיא כבר לא היא, היא הוא. לא הצלחתי להפסיק לבלבל כינויי גוף שני בשיחתי עמו באותו הערב בפאב התל אביבי ה"ריף־ראף". ביליתי ערב שלם בלהתנצל.

נורא קשה לך לשמוע אותי קוראת לך "קרן הגיטריסטית", למה הכינוי הזה כל כך צורם?

"להתעסק בעבר שלי זה משהו שמעניין אחרים במובן המציצני. זה מסוג הדברים שהכי מקוממים אותי בחברה הישראלית. אנשים מרשים לעצמם להיכנס לך לתחתונים. שואלים אותי דברים כמו מה אנחנו הטרנסג'נדרים עושים במיטה. סליחה, ומה אתם עושים במיטה בדיוק? בישראל אין שום כבוד לפרטיות של אנשים. אני הולך ברחוב ואנשים צועקים לי 'מה, אתה לסבית?'. לפעמים אני רוצה לענות, אבל אני נזכר שכשהייתי ילד אמא שלי תמיד הייתה אומרת לי 'תשתוק, אל תענה'. לפעמים גם פשוט אין לי מה לענות".

שואלים אותך אם עשית ניתוחים?

"כן, אני לא עונה. אם היית אהובתי אז היית יודעת. בינתיים, זה לא עניינך".

קשה לנסח סיפור חיים של אדם שחי מחוץ לגבולות המוגנים של החברה. אורי שוקל כל מילה, מגמגם ומתחרט ומודע לחלוטין לעובדה שהוא נושא על כתפיו לא רק את האחריות לחייו שלו ושל משפחתו, אלא גם אחריות על קהילה שלמה. כשאני מצליחה לדלות מעט מידע על העבר המסקרן שלו, מתגלה בפניי דמות של אדם שחי את חייו כאאוטסיידר. "מאוד רציתי לרצות את כולם. הבנתי שאני שונה, ודווקא בגלל זה ניסיתי להתקבל על ידי כולם, לא משנה מי", הוא טוען. "אני זוכר שבכיתה ד' התאהבתי במלכת הכיתה, שהייתה הבחורה הכי יפה והכי מדהימה בכיתה. עד היום יש לי חלומות עליה". מהר מאוד אורי הבין שיש חוסר התאמה מסוימת בין התחושות שלו לבין מה שהמציאות הפיזית תאפשר לו לקבל. "גם לפני שהייתי אורי התנהגתי כאילו אני אורי, אבל מהר מאוד הבנתי שיש הבדל ביני לבין הבנים האחרים והתחלתי לקנא בגברים ובנערים סביבי. זה הטריף אותי".

למה קינאת בהם?

"רציתי להיות בעמדה שלהם. הרגשתי שיש בינינו הבדל משמעותי. רציתי להיות זה שבורחים אליו בלילה באמצע הטיול השנתי".

חיי הרומנטיקה של אורי הצעיר הסתכמו במפגשים חטופים עם אהובתו הבלתי מושגת. "היינו נפגשים באמצע המבחן ליד הברזייה, שם הייתי נותן לה את התשובות. זו הייתה הדרך שלי להראות לה גוד טיים".

לזכותו של אורי ייאמר שיותר מעשר שנים אחרי אירועי הברזייה המפוקפקים, לא נשאר הרבה מהילדון א־לה בנצי הזה. מולי יושב נמר מלוטש עם עיניים שבעות מתשוקה. "תכתבי שאני פנוי ותשימי תמונה טובה!", הוא מתבדח, "אני פלרטטן מטורף, בהרבה מקרים הפלרטטנות פשוט מצילה אותי. זה משהו שהתפתח אצלי מתוך הרצון לקבל אישור ואהבה. זה ממש בלתי נשלט, אני מוצא את עצמי מפלרטט גם עם גברים".

היו לך קשרים משמעותיים עם בחורות?

"כן, היו לי קשרים בעיקר עם בנות סטרייטיות, אבל גם עם כמה בנות לסביות. עכשיו אני בקשר עם מישהי שהכרתי בארצות הברית, ונאלצנו להיפרד עם חזרתי ארצה. אני לחלוטין רוצה למצוא את עצמי בזוגיות רצינית עם בחורה".

"חשבתי שאני לסבית, אבל זה לא היה זה"

במהלך השיחה שלנו אורי מכנה את עצמו כמה פעמים - בחיוך מתפנק, כמובן - כ־Double Trouble, יעני "צרה כפולה". ואכן, ידוע שאדם יוצא מהארון אלפי פעמים בחייו (קרי, בכל פעם שהוא פוגש אדם חדש), ועדיין קל לשכוח שבניגוד לאנשי הקהילה ההומו־לסבית, הטרנסג'נדרים נאלצים לרוב להתמודד בבת אחת עם יציאה כפולה ומכופלת מהארון. "הייתי צריך לצאת מהארון פעמיים, גם כלסבית ואז גם כטרנסג'נדר", מספר אורי, "זה תהליך מורכב ומפחיד". אין ספק שלא קל לאדם בגיל הנעורים הרך, שבו הוא רק מתחיל לקבל תחושה מסוימת ורפה של העצמי שלו, להבין שהוא למעשה בובת בבושקה מלאת הפתעות. "יש שלב שאתה חושב שזו נטייה מינית, ובהתחלה גם אני חשבתי שאולי אני לסבית וחייתי כלסבית תקופה מסוימת. אבל זה לא עבד, זה לא היה זה".

לאורך כל התהליך, המשפחה של אורי הייתה חתיכת משענת קנה לא רצוץ: "למזלי המשפחה שלי לא פרימיטיבית. אמא שלי מדהימה, ובשנה האחרונה היא עשתה מעל ומעבר בשבילי. זה לא מובן מאליו לרוב הטרנסג'נדרים". אפילו סבתו האמריקאית של אורי הפתיעה כשקיבלה את הנכד בזרועות פתוחות. "הטענה היחידה שלה הייתה שאם אני כבר לסבית, אז לפחות שאני אתלבש יפה כמו אלן דג'נרס".

אחיך הגדול ואבא שלך היו המודלים הגבריים שלך?

"האמת היא שלא. המודלים הגבריים שלי תמיד היו דמויות מעולם המוזיקה והקולנוע - באדי הולי, פי ווי הרמן, אדוארד מ'המספריים של אדוארד'".

כמה יפה זה היה אם כל טרנסג'נדר יגיע ביום שבו הוא משנה את זהותו להורים, והם יעניקו לו מחדש את השם לפי הזהות המגדרית החדשה שלו. עזוב, סתם מחשבה אוטופית. אז איך בעצם בחרת את השם אורי?

"אני דווקא חושב שיש משהו יותר יפה בזה שאדם מעניק לעצמו את השם. אורי היה השם של אחד הבחורים הכי חתיכים בתיכון שלמדתי בו, והוא היה גם הכי מרושע".

סוג של מודל לחיקוי?

"לגמרי", הוא מתבדח. "חוץ מזה אני אוהב את הקשר בין המילה קרן למילה אור / אורי. יכולתי להשאיר כמובן את השם קרן, וזה שם שאני מאוד אוהב, אבל הבנתי שזה ייצור יותר מדי בלבול מהסוג שהעולם שלנו עדיין ממש לא יכול להתמודד איתו. לצערי אנחנו חיים בעולם מאוד דיכוטומי ונטול יצירתיות".

ילדים חורגים לקהילה

מה שיכול להוציא את אורי משלוותו הדון ז'ואנית הוא שגם אם ההומוסקסואליות הפכה לכמעט טרנדית - או לפחות כך יכולנו לומר עד לפני ה־1.8.09, היום שבו אירע הרצח הנורא במועדון הקהילה ההומו־לסבית בת"א - הטרנסג'נדרים עדיין נחשבים לילדים החורגים שאף אחד לא רוצה להביא איתו לאירועים המשפחתיים, גם לאלה של הקהילה עצמה. "הבעיה היא לא רק בתפיסה של העולם החיצוני", מוסיף אורי, "יש המון מאבקים גם בתוך הקהילה עצמה. למשל, שההומואים והלסביות לא ממש מעוניינים להכיר בטרנסג'נדרים, או חוסר הנוכחות שלנו באירועים. למה בעצרת הזיכרון אף אחד לא מצא לנכון לדבר על הקשר של הרצח גם לטרנסג'נדרים? יש הרגשה כאילו מוציאים אותנו מהמאבקים של הקהילה. למשל המאבק על הזכות להביא ילדים לעולם - אנשי הקהילה רוצים להיות נורמליים ואנחנו כביכול מפריעים להם, מכתימים אותם".

אורי מוסיף וטוען שכלי התקשורת, ובעיקר התקשורת המקוונת, משחקים תפקיד מרכזי בהסלמת היחסים שבין אדם לחברו. "אני רואה קשר בין מלחמות של מיעוטים לצורת התקשורת שלנו. הרצח בתל אביב, הלינץ' שבוצע בלאונרד קרפ ז"ל, הטבח בקולומביין, מגדלי התאומים - הכול קשור. הגענו לסף גירוי שבו אנשים כבר לא מצליחים לחשוב הרבה מעבר לעצמם. רואים את זה בפייסבוק ובטוויטר כל יום, אין סבלנות ואין סובלנות".

אתה מאשים את הרשתות החברתיות ברצח?

"לא, אבל אני חושב שאלה פלטפורמות שמאפשרות אפתיה ועודף של התרכזות בעצמי. כמובן שאני לא מנסה להצטדק, אני כן רואה את החשיבות הרבה של האינטרנט ככלי תומך ומאגד, וכן - לפעמים גם אני מנצל אותו לרעה, רואה פורנו ולוקח חלק בתעשייה של ניצול נשים". ובאותה נשימה הוא מוסיף: "האמת היא שההתגייסות של כולם אחד למען השני ברשתות החברתיות אחרי הרצח הייתה די מדהימה. חשוב לי לציין שאתר אינטרנט הוא גם זה שהציל אותי בגיל 14, כשהכרתי דרכו את החבר הכי טוב הראשון שלי".

כמו עבור מרבית חברי הקהילה הלהט"בית (לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים), ליל הרצח של ה־1.8.09 היה אירוע מכונן גם עבור אורי. "גלשתי בפורום טרנסים באינטרנט, וקיבלתי שם עדכון על מה שקרה. רק חזרתי לארץ אחרי חצי שנה בארצות הברית במסגרת חילופי סטודנטים, ונפלתי ממש לא טוב לתוך הסיטואציה הזו. אבל כשאני חושב על הרצח אני לא באמת מופתע, כבר המון זמן אני חושב שזה ייגמר בזה שמישהו יירה לי בראש".

אורי השתתף במצעד שהתקיים ביום למחרת הרצח ברחוב רוטשילד, וטוען שזו הייתה חוויה מצמררת. "זה לא היה מצעד גאווה, זה היה משהו אחר. האמת היא שאני לא מאמין במצעדי גאווה, אני מאמין בלהיות מי שאתה ולתת לזה נראוּת. זו הייתה צעדה שהשתתפו בה אנשים שפחדו לצאת מהבית, פחדו שברגע שהם ייצאו לרחוב מישהו יהיה אלים כלפיהם. השתתפו בה אנשים שחווים אלימות על בסיס יומיומי, והרצח הביא את החוויות האלה לנקודת קצה מבחינתם".

מה דעתך על הגישה של אותם אנשים שנמאס להם להיות בחזית, כאלה שהבינו שמעבר להעדפה המינית והמגדרית שלהם הם גם בסך הכול בני אדם ונמאס להם לשאת כל הזמן את הדגל?

"הטרנסג'נדרים עדיין לא יכולים להרשות לעצמם לנקוט בגישה המשתלבת הזאת, וזה לא פייר להשאיר את העבודה השחורה רק לאחרים. אצל ההומואים רואים מגמה של רצון להשתלב באופן מוחלט, אבל זה לא הפתרון. לפחות לא עבור הטרנסג'נדרים, שעדיין צריכים להילחם על המקום שלהם. רעיונות מחלחלים פנימה לתוך החברה לאט, וככל שיש לתופעה יותר נראות, כך היא תלך ותתקבל. אני לא בעד לטשטש ולנרמל, והייתי רוצה שיהיה יותר מגוון של גופים וזהויות - כמובן שאני מדבר רק בשם עצמי, בשם אורי. אני בסך הכול רוצה שיראו אותי".

איציק צרור, דובר אגודת הלהט"ב, מגיב לטענות שלפיהן הטרנסג'נדרים הם "הילדים החורגים" של הקהילה ההומו־לסבית:

"אני מכבד את הטענות האלה, אך לא מקבל אותן. זה לא פייר להגיד שאנחנו לא דואגים להם. כולנו נמצאים כאן במאבק אחד משותף, וככה זה צריך להיות. אנחנו קהילת הלהט"ב – לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים - קהילה אחת גדולה ומחוזקת. יכול להיות שבשטח יש אנשים מתוך הקהילה שלא עושים את ההקשר בין המאבק לנטייה מינית ולנטייה מגדרית, אך בכל קהילה יש יוצאי דופן, ולא מדובר ברוב הגדול. הטרנסג'נדרים בהחלט מגיעים לאירועים קהילתיים ומשתתפים בישיבות פיתוח וחשיבה, ואני לחלוטין רואה אותם כחלק מהקהילה שלי. בעצרת הזיכרון שנערכה לאחר רציחתם של ניר כץ וליז טרובישי נאמה נורה גרינברג, שהיא אחת הפעילות הבולטות בקהילת הטרנסג'נדרים בישראל, ואף כיהנה כיו"ר האגודה".

האם אתה מסכים עם הטענה שלהיות הומו נחשב היום לטרנדי, בעוד הטרנסג'נדרים נותרו עם מאבקם קצת מאחור?

"אני לא חושב שהם הרחק מאחור, אבל זה עניין של תהליך וזה לוקח זמן. עם זאת, קשה לבוא בטענות כשאתה לא לוקח אחריות על עצמך. תת הקהילה הזו, כמו כל תת הקהילות, צריכה לקחת יותר אחריות, ליזום דברים ולנסות להשפיע. הלוואי שאחד מהטרנסג'נדרים יהיה חבר כנסת יום אחד. הם צריכים פשוט לקום ולעשות".