חינוך ביתי: להיות עם הילדים - כל היום

שנים הן היו הסדין האדום שלי. אמהות החינוך הביתי, אלו שויתרו על ההגשמה העצמית והחלומות האינדיבידואלים, וגם על כסף משלהן, היו עבורי הנגטיב כשביקשתי להגדיר את זהותי כאמא ואישה.

עמוד השדרה הפמיניסטי שלי לא אפשר לי לראות בהן אידיאליסטיות חדורות שליחות, אלא אלו שמצאו תירוץ אופנתי להימנע מקריירה בחוץ, להימנע מתחרות ומצורך להוכיח את עצמן בשוק העבודה. הרעיונות שלהן נגד הממסד החינוכי נראו לי התפנקות והתבדלות, ניו אייג' בגרוש.

טוב, התבגרתי, איתכם הסליחה על הקלישאה. השנים שצברתי כשפחה בשתי משרות, אחת במשכורת והשנייה בתשלומי אהבה ושייכות שוטפים, הפכו את הדרך שבה אני שופטת אמהות אחרות מורכבת יותר – השחור ולבן נוקד בתובנות מציאות, בהדרגה.

פתאום אני שומעת את עצמי מדקלמת לחברות שלבוא כל יום בשש בערב זה פספוס ועוול לילדים, שלהיות עם הקטנה בבית שבוע היה רוב הזמן תענוג, ושאני מפנטזת על הכנת מאפינס בריאות איתם. מה קורה כאן? תביאו את הסדין האדום בבקשה.

 שגית ומשפחתה. "אין בי החמצה"

איש באמונתו יחיה?

את שגית לב, אמא לארבעה ילדים בגילאי חינוך חובה שמגדלת את כולם בבית וגם יועצת הנקה מוסמכת IBCLC, הכרתי במקום היחיד שיכול היה להפגיש בינינו – ברשת כמובן. קראתי אותה כותבת באתר "באופן טבעי", שחלק מחבריו מגדלים את הילדים בבית, דוגלים באוכל אורגני ובתיאוריות נוספות, כמו אי מתן חיסונים וכן הלאה. כל מה שעושה לי בדרך כלל גרדת בעור.

במהלך השנים נחשפתי לתגובות שונות שלה, וכמו בסיפור הילדים הנפלא "איתמר פוגש ארנב" של דוד גרוסמן, גיליתי שהיא לא מפחידה כל כך. החלטתי לכנס אותה לשיחת בירור נוקבת שבה אני מבררת עד כמה "איש באמונתו יחיה" יעבוד אחריה.

תראי, יש לי וידוי, אני חושבת עלייך בקנאה צורבת כל יום בארבע עשרים וחמש, בעודי דוהרת על נתיבי איילון ומתפללת לא לאחר לצהרון. את בטח בזה לי.

"אני לא שופטת, גם את יכולה להגיד שהילדים מסכנים כי הם לא נפגשו עם החברים בבית הספר היום".

באמת רציתי לשאול אותך על זה. לא מפריע להם שאין חברים?

"יש להם חברים ויש לנו מפגשים חברתיים. יש לנו מפגש פעם בשבועיים בשומרי הגן, חוג. זה כמו תנועת נוער: תרבות אינדיאנית, מלאכות יד, גילף, הבערת מדורה. יש לנו יום חוגים, פעם בשבוע, שיתחיל אחרי החגים. לקחנו את המשאב האנושי, האמהות, ואנחנו נפגשים במקום מסוים, קובעים מין סמסטרים כאלו, שני סמסטרים בשנה, ובקבוצות יש שני חוגים. היה חוג בישול, חוג משחקי קריאה-כתיבה, בינגו, כל מיני, ומי שרוצה נכנס. אני עשיתי חוג משחקים של פעם: קפיצה בחבל, קלאס. היה חוג מדע לקטנים. כל אמא מביאה את מה שהיא יכולה".

‫

מי אם לא אני - ילמד את ילדיי?

כדי להסביר את הצעד הדרמטי שעשו שגית ובן זוגה, היא מספרת שאגם (11) ומור (12), הילדים הגדולים, היו בגנים ובבתי ספר עד כיתה א'. "בסוף כיתה א' הבנו שלא מתאים לו/לנו להיות שם. הייתי מלאת ביקורת על המערכת, ‫וגם הייתי בבית עם ליבי (7) וידעתי שאפשר אחרת"‬.

"הביקורת הייתה בעיקר חינוכית/חברתית וכמעט ולא פדגוגית‬, על אלימות, על חוסר יכולת לענות למצבים חברתיים ואישיים פרטיים. אם אתה לא בדיוק בטופ של עקומת הפעמון אתה לא מתאים‬. חוסר יכולת לתת מענה לצרכים חברתיים או לימודיים שאינם בדיוק כמו של כולם"‬.

"‫מעיין, בן 5, נולד כשאגם היה בכיתה ב'. ‫ליבי ומעין לא פקדו משפחתון/גן/בי"ס מעולם‬".

"היו שלבים שהילדים ביקשו ללכת לבי"ס, אבל עבר להם. הסברנו להם שזה מה שאנחנו בוחרים. כרגע אף אחד לא רוצה. כשהוצאנו אותם מבית הספר היתה שמחה גדולה".

"האם אני בטוחה שאני דמות חינוכית מתאימה לילדיי, האם המורה בבית הספר הוא דמות חינוכית מתאימה לילדיי, לילדייך? מי קבע שהמורה הוא דמות חינוכית טובה יותר ממני? מי אם לא אני, ההורה, הדמות המתאימה לילדיי?"

"הילדים זקוקים לזמינות שלנו, ליד מכוונת, ולמורה אין את זה. מורה לא יכולה להיות בהפסקה כשיש לה 35 ילדים. הנוכחות שלנו חשובה. אנחנו מבגרים אותם מהר מדי. הם צריכים להיות ילדים. אני רואה איך גם אני מתפתה. הילד בן 11 ואני אומרת, הוא כבר גדול ואני יכולה להשאיר אותו כשאני יוצאת לעשות טסט לאוטו. נכון שאפשר חוקית ומעשית להשאיר אותו, אבל זה לא רק זה, הם צריכים את ההכוונה הרגשית. הילד צריך שאמא תהיה שם. הוא לא יכול לחיות בואקום.

"זה לא מהגנת יתר. אני מרגישה על עצמי ועל החברות שלי שזה מתוך הבנה שהילדים זקוקים לאיזו דמות משמעותית. אמא זו דמות משמעותית. ואבא זה גם בסדר (צוחקת). תראי, אני יוצאת לעבודה 3-4 פעמים בשבוע לכמה שעות והם עם אבא. אנחנו אחרים, אבל הוא איתם בדרכו".

"קשה לי עם הפמיניזם הישן. אני בוחרת בדרכי כי אני זו שלחצתי מאוד על החינוך הביתי והיה קשה לשכנע את בן זוגי. קשה לי עם הפמיניסטיות הישנות שאומרות שאישה צריכה לצאת, להשיג, כי אין מה לעשות, אישה שונה מגבר. אנחנו יולדות והם לא. אנחנו בהריון והם לא".

 "למה שמישהי אחרת תקצור את הפירות?"

אין פתרון לילדים בקצוות

מה נותן לך את הכישורים להיות המורה שלהם?

"אני לא מלמדת אותם בלימודים. בהתחלה עוד אמרנו שנלמד חשבון וירדנו מזה".

"הם לא בורים בכלל. זה משהו שעברנו איתו תהליך. שביט (בן זוגה) רצה שכל יום תהיה למידה ואני אמרתי, מה פתאום, חינוך חופשי. מתמטיקה אנחנו ממש מתרגלים את המינימום. אני לא מלמדת. פתאום גילינו שאגם יודע אחוזים. לבד. אנחנו לא יושבים ומתרגלים מחברות ותרגילים על תרגילים. הוא הבין".

"בגלל שאתה צריך להתאים את עצמך לכל הילדים בבית הספר, אתה צריך כל הזמן לשנן לשנן לשנן. הבת של בת הדודה שלי, עלתה לכיתה א' והיא קוראת וכותבת כבר שנתיים. משעמם לה. למורה אין פתרון בשבילה. אין פתרון ברור בבית הספר. אין פתרונות לילדים בקצוות. זה גם בשאר התחומים. למשל, לילדים הלא מוכשרים חברתית".

"חברתית הם מאוד חברותיים, מאוד יודעים ליצור קשר בלי בעיה עם ילדים. בהנחה שילדים בבית הספר חברותיים, פה אני לא רואה שוני. מבחינת להעסיק את עצמם, הם יודעים להעסיק את עצמם הרבה יותר טוב. אין להם את הציפייה שיבוא מישהו להפעיל אותם, להגיד להם מה לעשות. היינו בחופש בפארק הירדן, בלי קוסם, בלי ליצן, משחקים הכי פשוטים. הילדים שיחקו בעצמם. הייתה רב-גילאיות וילדים בחינוך ביתי זה בסדר להם לשחק עם ילדים בני שלוש בקבוצה, מה שאני לא רואה אצל ילדי בית ספר".

"טוב, מעולם לא הייתי ממש במיינסטרים. לקח לי שנים להבין את זה שאני לא. האם זו התבדלות? אני לא מרגישה מבודלת. אני גרה בקיבוץ, אני צריכה להיות חלק ממשהו ואני מאוד פעילה. הילדים רואים אותי מתנדבת. מה שמפריע לי זה הילדים שמשוטטים ולהורים שלהם לא אכפת מה הם עושים. אין ליווי של ההורים". 

"ברור שלא אשלח גם אם לא אקבל אישור. אני פועלת על פי חוק. הם לא. יש לי אישור כבר חמש שנים, למה שלא יהיה לי? יש פה אידיאולוגיה מגובשת".

"זמן לעצמי - אני מכירה אמהות בחינוך ביתי שהולכות ליוגה, למעגלי נשים, לפילאטיס, אמא שהיא נגנית בפילהרמונית. אני מניחה שלכל אחת צרכים אחרים ויודעת איך למצוא את הזמן לעצמה. אמהות בחינוך ביתי הן אמהות חזקות ואסרטיביות. אם הן לא מהחומר הזה, זה לא יחזיק מעמד. זה לא אמהות חינוך ביתי בגרשיים, ששמו רגע בצד את הקריירה בשנים הראשונות, כי זו לא חוכמה. חינוך ביתי, אם זה לא בגיל חובה, זה לא זה.

"אני זוכרת את השנים הללו שיצאתי בשש בבוקר כבר מהבית לדרך כדי להספיק לפגישות וחזרתי בארבע, רצה לקחת אותם מהגן. הבנתי שזה פספוס מאוד גדול שמישהי אחרת תגדל את הילד שלי, תראה אותו עושה את הצעד הראשון. למה שמישהי אחרת תקצור את הפירות? אני לא רוצה! אני רוצה להיות שם כשזה קורה".

"מוכנה לעשות ויתורים"

אבל זה פתרון רק לאלו שיכולים להרשות לעצמם.

"על מה את מדברת?! הייתי שנים במינוס קבוע, לטלפונים ממספר חסוי לא הייתי עונה כי אולי זה מהבנק. מתנות לימי הולדת לא הייתי קונה".

"‫לא מתגעגעת לקניות. זה באמת עושה לי רע. אני לא אוהבת להרגיש בורגנית שיכולה להרשות לעצמה‬. אנחנו חיים במקום שיש בו פחות דברים חומריים. קשה לי לראות את עצמי גרה בעיר, קשה לי להיות בורגנית. אנחנו חושבים על לבנות בית. אני לא יכולה לחשוב על זה, שיהיה לי בית משל עצמי. אנחנו מאוד מצומצמים. אין נופש בבית מלון. זה גם לא הסגנון שלנו".

"תסכול כן, לא עימות. הם הבינו. לפעמים הם מתחננים שנקנה להם כשעוברים ליד מרכז קניות, ואני מסבירה להם: אם אני אקנה באקוגן, לא יהיה כסף לאוכל ואנחנו חייבים אוכל. הקטע של התסכול הוא להתמודד עם אשמה כי אנחנו רוצים לתת להם את הכל, ובקטע הזה אני משתדלת לחיות בלי אשמה. התרגלנו לתת הכל לילדים ולהעמיד אותם במרכז כחברה, אבל אני לא אכנס לחוב בגלל באקוגן".

"‫שאלה טובה.‬ לא יודעת אם צריך לוותר על קריירה ועבודה‬. ‫אני מכירה כמה וכמה אמהות שממשיכות לעבוד או מצאו דרך לעבוד מהבית‬, אבל מי אמר שזה ויתור?‬"

‫

בהתאם הן נדחקות לרמת חיים מצומצמת‬. ‫או שלהפך, אומרים שזה פתרון לעשירים‬.

"‫אני מאוד נהנית בבית. הרבה אמהות בחינוך הביתי מרגישות הגשמה עצמית‬. ‫‫זה לא פתרון לעשירים".‬

"‫זה פתרון למי שמוכן לעשות ויתורים בתחומים שונים של החיים‬, כמו ‫נופש בחו"ל, ‫נופש בבית מלון יקר בארץ‬, ‫מסעדות. ‫אלו דברים שאפשר לוותר עליהם. ‫חוגים‬ - בשנים הקשות לא היה יותר מחוג אחד לילד‬, ‫וגם זה בקושי‬, ‫אבל לא ויתרנו על אוכל אורגני"‬.

"‫אפשר לעשות חופשה זולה בקמפינג שהיא מגבשת לא פחות. ‫לא חייבים בית מלון ב-2000 ש"ח לסופשבוע‬. ‫היינו עכשיו בקמפינג של שבוע שעלה לנו 1000 ש"ח‬". ‫

"‫אז למה אנחנו נותנים לאחרים לגדל את הילדים ומסרבים להיענות גם לקושי וגם לכיף שבלהיות עם הילדים?‬ ‫למה אנחנו נותנות?"

"גם לי.‬ ‫גם לי יש שאיפות‬, ‫כמו לעבוד בקליניקה בבית חולים‬,‫ כמו לפתוח קליניקה בעצמי‬.

ואת דוחה אותן בגלל הילדים?‬

"‫אז אני דוחה את השאיפה שלי לעוד בערך 10 שנים. אני מעריכה שזה ייקח פחות. ‫זה לא בגלל. זה בעקבות"‬.

"אני לגמרי שלמה עם הצעד שלי‬. ‫אין בי החמצה. אי אפשר להיות בבית עם הילדים ממקום של החמצה‬".

• ריקי כהן, מקימת אתר "אמהות אובדות ".